Horayot 6a · Talmud

אַף חַטָּאת לֹא נֶאֱכֶלֶת. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: ״הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי הַגּוֹלָה הִקְרִיבוּ [עֹלוֹת] לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל פָּרִים שְׁנֵים עָשָׂר וְגוֹ׳ הַכֹּל עוֹלָה״. הַכֹּל עוֹלָה סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶפְשָׁר שֶׁחַטָּאת עוֹלָה! אֶלָּא הַכֹּל כָּעוֹלָה: מָה עוֹלָה לֹא נֶאֱכֶלֶת – אַף חַטָּאת לֹא נֶאֱכֶלֶת. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַל עֲבוֹדָה זָרָה הֱבִיאוּם, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: עַל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעָשׂוּ בִּימֵי צִדְקִיָּהוּ. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְהָנֵי שְׁנֵים עָשָׂר חַטָּאוֹת כְּגוֹן דְּחָטְאוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, דְּמַיְיתוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׂעִירִים. אִי נָמֵי דְּחָטְאוּ שִׁבְעָה שְׁבָטִים וּשְׁאָרָא אִינָךְ בִּגְרִירָה. וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָמֵי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, כְּגוֹן דְּחָטְאוּ אַחַד עָשָׂר שְׁבָטִים, דְּמַיְיתוּ אַחַד עָשָׂר שְׂעִירִים וְאִידַּךְ דְּבֵית דִּין. אֶלָּא לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר: בֵּית דִּין מְבִיאִין וְלֹא צִבּוּר, שְׁנֵים עָשָׂר הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ? כְּגוֹן דְּחָטְאוּ וַהֲדַר חָטְאוּ וַהֲדַר חָטְאוּ, עַד תְּרֵיסַר זִימְנֵי. וְהָא מַיְיתֵי לְהוּ הָנְהוּ דְּחָטְאוּ! אָמַר רַב פָּפָּא: כִּי גְּמִירִי חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ בְּמִיתָה – הָנֵי מִילֵּי בְּיָחִיד, אֲבָל לֹא בְּצִבּוּר, לְפִי שֶׁאֵין מִיתָה בְּצִבּוּר. מְנָא לֵיהּ לְרַב פָּפָּא הָא? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב: ״תַּחַת אֲבוֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ״, אִי הָכִי אֲפִילּוּ בְּיָחִיד נָמֵי! אֶלָּא דּוּקְיָא דְּרַב פָּפָּא מִשָּׂעִיר דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: מַיְיתֵי מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. וְהָא מַיְיתֵי לְהוּ מִיִּשְׂרָאֵל, וְהָנָךְ דְּפָיְישִׁי הֵיכִי מַיְיתוּ! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ בְּצִבּוּר קְרֵבָה. מִי דָּמֵי? שָׂעִיר דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, דִּלְמָא לָא מַיְיתוּ מִצִּבּוּר, אֲבָל הָכָא וַדַּאי מַיְיתוּ! אֶלָּא טַעְמָא דְּרַב פָּפָּא מֵהָכָא, דִּכְתִיב: ״כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה׳״ – רְאוּיָה כַּפָּרָה זוֹ שֶׁתְּכַפֵּר עַל יוֹצְאֵי מִצְרַיִם, מִדִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר פָּדִיתָ״. מִי דָּמֵי? הָתָם, כּוּלְּהוּ אִיתִינוּן מִגּוֹ דִּמְכַפְּרָה אַחַיִּים, מְכַפְּרָה נָמֵי אַמֵּתִים. אֶלָּא הָכָא מִי הֲווֹ חַיִּים? אִין, הָכִי נָמֵי, דִּכְתִיב: ״וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת וְגוֹ׳״. וְדִלְמָא מוּעָטִין הֲווֹ וְלָא רַבִּים הֲווֹ! הָכְתִיב: ״(וְלֹא הִכִּירוּ בְּקוֹל) [וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל] תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם [וְגוֹ׳] וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק״. וְהָא מְזִידִין הֲווֹ! הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי – ״אֵילִים תִּשְׁעִים וְשִׁשָּׁה כְּבָשִׂים שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה״, כְּנֶגֶד מִי? אֶלָּא הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה, הָכָא נָמֵי הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה. תָּנוּ רַבָּנַן: מֵת אֶחָד מִן הַצִּבּוּר – חַיָּיבִין, אֶחָד מִבֵּית דִּין – פְּטוּרִין. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב יִרְמְיָה אָמַר רַב, רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: בֵּית דִּין מְבִיאִים וְלֹא צִבּוּר, הִלְכָּךְ מֵת אֶחָד מִן הַצִּבּוּר – חַיָּיבִין, דְּהָא קָאֵים כּוּלֵּיהּ בֵּית דִּין, מֵת אֶחָד מִבֵּית דִּין – פְּטוּרִין, דְּהָוְיָא לַהּ חַטָּאת שֶׁמֵּת אֶחָד מִן הַשּׁוּתָּפִין, וּמִשּׁוּם הָכִי פְּטוּרִין. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: וְנוֹקְמַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: בֵּית דִּין עִם הַצִּבּוּר, מֵת אֶחָד מִן הַצִּבּוּר – חַיָּיבִין, דְּאֵין צִבּוּר מֵתִים. מֵת אֶחָד מִבֵּית דִּין – פְּטוּרִין, כִּדְאָמְרִינַן דְּחַטָּאת שׁוּתָּפִין הִיא! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: חַטַּאת שׁוּתָּפִין אֵינָהּ מֵתָה, דְּתַנְיָא: פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם – יָמוּתוּ כּוּלָּן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יִרְעוּ, לְפִי שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: כֹּהֲנִים קָא אָמְרַתְּ? שָׁאנֵי כֹּהֲנִים, דְּאִיקְּרוּ קָהָל, דִּכְתִיב: ״עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כׇּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר״.

הכל עולה סלקא דעתך - והכתיב שעירי עזים לחטאת: אף חטאת - דהקריבו לא נאכלת לפי שהיו שעירין של צבור הנשרפין לפי שהכניסו דמן לפני ולפנים כדכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש כדתנן (זבחים דף מז.) פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין דהיינו שעירי עבודת כוכבים דצבור דאמר רב יהודה על עבודת כוכבים הביאום: ואידך דב"ד - ואחד שהביאו ב"ד הרי י"ב: בין לר' יהודה בין לר' שמעון בין לרבי מאיר היכי קרבי הנהו חטאות והא מייתי הנהו דחטאו בימי צדקיהו דהוו חטאת שמתו בעליהן: לפי שאין מיתה בצבור - דאע"ג דמתו צבור לא אזלא למיתה חטאת דידהו: אילימא מדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך - דמשמע דבנים במקום אבות קיימי וכאבות חיים דמו והכא איכא בנים דדורו של צדקיהו: אי הכי אפי' ביחיד נמי - לימא חטאת שמתו בעליה דלא למיתה אזלא דלהוי הבן במקום אב: משעיר דר"ח - דהוי חטאת דאמר רחמנא דניתו מתרומת הלשכה דכל קרבנות צבור מתרומת הלשכה הם באין והא דלמא מייתי להו מישראל לאחר שנתרמה תרומת הלשכה: והנך - ישראל דפיישו: היכי מייתו - שעיר דר"ח דאתא מתרומת הלשכה והא הוי חטאת שמתו בעליה אלא ש"מ וכו': מי דמי שעיר דר"ח - דלמא מיתו מצבור דלמא לא מיתו דספק הוי ואהכי קרבה אלא הכא דורו של צדקיהו ודאי מתו: ראויה כפרה זו - בעגלה ערופה שתכפר על יוצאי מצרים וכיון שתכפר על יוצאי מצרים ויוצאי מצרים מתים נינהו אלמא אין מיתה בצבור וה"ה לדורו של צדקיהו דאע"ג דמתו מתכפרין בהנהו חטאות: התם - גבי עגלה ערופה כולהו איתנהו בחיים דעיקר כי אתיא עגלה ערופה אהני (דהיכי) דאיתנהו קא אתיא ומגו דמכפרה אחיים מכפרה נמי אמתים דהיינו יוצאי מצרים אבל הכא מי הוו חיים הני דורו של צדקיהו: ודלמא מעוטי הוו - דהאי דכתיב ורבים מהכהנים והלוים דלמא מעוטי דצבור דבית שני הוו והוה ליה חטאת שמתו רוב בעליה ולא קרבה והכא כתיב דקרבה: הא לא מצית אמרת דמעוטי הוו - אלא ודאי רבים הוו דכתי' ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם ואותן דבוכים מדור של בית הראשון היו ומדאין מכירין קול השמחה שמע מינה דרובא הוו אותן דבוכין והוי כחטאת שרוב בעליה קיימין ומשום הכי קרבה: והא מזידין הוו - דורו של צדקיה ובני קטלא נינהו ולא בני קרבן נינהו והיכי מתכפרים בהנך חטאות: הוראת שעה היתה - דאף על גב דהוו מזידין הוו מתכפרים: תנו רבנן מת אחד מן הצבור - כגון שהורו ב"ד ועשו צבור על פיהם ולא הספיקו להביא עד שמת אחד מן הצבור חייבין וכו': מת אחד מן ב"ד - והויא ליה חטאת שמת אחד מן השותפין דהויא כמתו מקצת בעליה ולא קרבה הא דאיקרי להו שותפין לא משום דחטאת של שותפין דעלמא קרבה דאין שנים מביאין קרבן אלא האי דאיקרי להו שותפין משום דלא מצי קרי להו צבור דהא לאו צבור נינהו הלכך קרי להו שותפין: דאין צבור מתים - דאין דין מיתה בצבור דכי גמירי חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא ביחיד ולא בצבור: שמעינן ליה לר"ש דאמר חטאת השותפין אינה מתה דתניא פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם - ונתכפרו בהן ואח"כ נמצאו האבודים כולן ימותו דברי רבי יהודה ר' אלעזר ור' שמעון אומרים ירעו והא הכא דפר של יום הכפורים דהיינו פר של אהרן הוי חטאת השותפין דכהנים מתכפרים בו וקאמר רבי שמעון ירעו דלא הוי כחטאת שכפרו בעליה בעלמא דלמיתה אזלא משום דחטאת שותפות לאו כחטאת יחיד דמיא אלא כחטאת צבור דמיא והוא הדין כי מת אחד מן השותפין דלא כחטאת שמתו בעליה דמיא אלא חטאת השותפין היא ואינה מתה והכא הוא דקאמר ירעו משום דהא כפרו בעליה אבל היכא דמת אחד מן השותפין אימא לך דסבירא ליה לרבי שמעון דקרבה דחטאת השותפין אינה מתה הלכך לא מיתוקמא כרבי שמעון: רבי יהודה אומר כולן ימותו - דהכי ס"ל דאפי' חטאת צבור מתה: אמר ליה רב יוסף כהנים קא אמרת שאני כהנים דאיקרו קהל דכתיב על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר - דאתקש לקהל וכיון דאיקרו קהל משום הכי קאמר רבי שמעון דפר חטאת דידהו כחטאת שעיר דקהל דמי דאינה מתה אבל בחטאת השותפין לעולם אימא לך דס"ל לרבי שמעון דכי מת אחד מן השותפין דלא קרבה וכי מת אחד מן בית דין פטור ואכתי נוקמה כר"ש:

ה"ג בת"כ וכן היה ר"י אומר על עבודת כוכבים הביאום ואתא לפרושי דברי ר' יוסי: אילים וכבשים. צריך עיון מאי טעמא נשרפו שהרי אינן באין על עבודת כוכבים: הוראת שעה היתה. הוא הדין דעל כולהו מצי לתרוצי הכי: ור' שמעון אומר ירעו. אף על גב דלא דמי דהכא מתו בעליהם מכל מקום לא חזו למקרבה ומה לי פסול זה ומה לי פסול אחר ואפילו הכי שמעינן ליה דירעו:

הוריות ו.

Navigate the library