Berakhot 16a · Talmud

אֹהָלִים לִנְחָלִים, דִּכְתִיב: ״כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנּוֹת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע וְגוֹ׳״ — לוֹמַר לְךָ: מָה נְחָלִים מַעֲלִין אֶת הָאָדָם מִטּוּמְאָה לְטׇהֳרָה — אַף אֹהָלִים מַעֲלִין אֶת הָאָדָם מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת. ״הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ לֹא יָצָא וְכוּ׳״. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי הֲווֹ קָא קָטְרִין לֵיהּ גְּנָנָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר. אֲמַר לְהוּ: אַדְּהָכִי וְהָכִי אֵיזִיל וְאֶשְׁמַע מִלְּתָא דְבֵי מִדְרְשָׁא, וְאֵיתֵי וְאֵימָא לְכוּ. אֲזַל אַשְׁכְּחֵיהּ לְתַנָּא דְּקָתָנֵי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: קָרָא וְטָעָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן טָעָה, בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק — יַחְזוֹר לָרֹאשׁ. בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק — יַחְזוֹר לְפֶרֶק רִאשׁוֹן. בֵּין כְּתִיבָה לִכְתִיבָה — יַחְזוֹר לִכְתִיבָה רִאשׁוֹנָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא פָּתַח בִּ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם״, אֲבָל פָּתַח בִּ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם״ — סִרְכֵיהּ נָקֵט וְאָתֵי. אֲתָא וַאֲמַר לְהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: אִלּוּ לֹא בָּאנוּ אֶלָּא לִשְׁמוֹעַ דָּבָר זֶה — דַּיֵּינוּ. מַתְנִי׳ הָאוּמָּנִין — קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן וּבְרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ. מַה שֶּׁאֵינָן רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן בַּתְּפִלָּה. חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה וְעַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְקָרָא לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שֶׁחָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע? אָמַר לָהֶם אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל הֵימֶנִי מַלְכוּת שָׁמַיִם אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הָאוּמָּנִין — קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן וּבְרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ. וּמִתְפַּלְּלִין בְּרֹאשׁ הַזַּיִת וּבְרֹאשׁ הַתְּאֵנָה. וּשְׁאָר כָּל הָאִילָנוֹת — יוֹרְדִים לְמַטָּה וּמִתְפַּלְּלִין. וּבַעַל הַבַּיִת, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יוֹרֵד לְמַטָּה וּמִתְפַּלֵּל, לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיוּשֶּׁבֶת עָלָיו. רָמֵי לֵיהּ רַב מָרִי בְּרַהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל לְרָבָא, תְּנַן: הָאוּמָּנִין קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן וּבְרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ, אַלְמָא לָא בָּעֵי כַּוָּנָה. וּרְמִינְהִי: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל״. מַה לְּהַלָּן בְּ״הַסְכֵּת״ אַף כָּאן בְּ״הַסְכֵּת״. אִשְׁתִּיק. אֲמַר לֵיהּ: מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת — וְהוּא שֶׁבְּטֵלִין מִמְּלַאכְתָּן וְקוֹרִין. וְהָתַנְיָא: בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים עוֹסְקִים בִּמְלַאכְתָּן וְקוֹרִין! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן, הָא בְּפֶרֶק שֵׁנִי. תָּנוּ רַבָּנַן: הַפּוֹעֲלִים שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. וְאוֹכְלִין פִּתָּן וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלָּה שֶׁל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. אֲבָל אֵין יוֹרְדִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְאֵין נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶם. וְהָתַנְיָא מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא קַשְׁיָא, הָא — רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הָא — רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מַאי אִירְיָא פּוֹעֲלִים? אֲפִילּוּ כָּל אָדָם נָמֵי! אֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן, בְּעוֹשִׂין בִּשְׂכָרָן. כָּאן, בְּעוֹשִׂין בִּסְעוּדָתָן. וְהָתַנְיָא: הַפּוֹעֲלִים שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים מְלָאכָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת — קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלְּלִין. וְאוֹכְלִין פִּתָּן — וְאֵין מְבָרְכִים לְפָנֶיהָ, אֲבָל מְבָרְכִין לְאַחֲרֶיהָ שְׁתַּיִם. כֵּיצַד? בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה כְּתִקּוּנָהּ, שְׁנִיָּה פּוֹתֵחַ בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ וְכוֹלְלִין ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״ בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּעוֹשִׂין בִּשְׂכָרָן, אֲבָל עוֹשִׂין בִּסְעוּדָתָן אוֹ שֶׁהָיָה בַּעַל הַבַּיִת מֵיסֵב עִמָּהֶן — מְבָרְכִין כְּתִיקּוּנָהּ. חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע. תָּנוּ רַבָּנַן: ״בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ״ — פְּרָט לְעוֹסֵק בְּמִצְוָה. ״וּבְלֶכְתְּךָ בַּדֶּרֶךְ״ — פְּרָט לְחָתָן. מִכָּאן אָמְרוּ: הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה — פָּטוּר, וְאֶת הָאַלְמָנָה — חַיָּיב. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רַב פָּפָּא: כִּי דֶרֶךְ. מָה דֶּרֶךְ רְשׁוּת, אַף הָכָא נָמֵי רְשׁוּת. מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָאָזֵיל לִדְבַר מִצְוָה, וַאֲפִילּוּ הָכִי אָמַר רַחֲמָנָא: לִיקְרֵי. אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״בְּלֶכֶת״, מַאי ״בְּלֶכְתְּךָ״ — שְׁמַע מִינַּהּ: בְּלֶכֶת דִּידָךְ הוּא דִּמְחַיְּיבַתְּ, הָא דְמִצְוָה — פְּטִירַתְּ.

אהלים לנחלים – כנחלים נטיו כאהלים נטע: אף [אהלים] – בתי מדרשות. אהלים לשון נטיעה נופלת בהם שנאמר ויטע אהלי אפדנו (דניאל יא): קטרין ליה גננא – קושרין לו חופה להשיאו אשה: יחזור לראש – כגון שהיה יודע שבפרק זה טעה ודלג אבל אינו יודע באיזה מקום בו טעה: בין פרק לפרק – שיודע שגמר הפרשה וצריך להתחיל פרשה אחרת ואינו יודע באיזה מהן: יחזור לפרק ראשון – להפסק ראשון והיה אם שמוע: בין כתיבה לכתיבה – שיודע שצריך לומר וכתבתם ואינו יודע אם ראשון אם שני: וא"ר יוחנן – לתנא וכו': סרכיה נקט – אין לטעות מכאן עד אמת ויציב וא"צ לחזור אלא לאמת שהפרשה שגורה בפיו: מתני' האומנין – שהם עסוקים במלאכתן בראש האילן או בראש הנדבך והגיע זמן ק"ש קורין לשם מיד: נדבך – בנין של אבנים כמו נדבכין די אבן גלל (עזרא ו׳:ד׳): מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה – דצלותא רחמי היא ובעי כוונה הלכך אין מתפללין בראש האילן ובראש הנדבך דמסתפי דילמא נפלי דאין יכולין לעמוד שם אלא על ידי הדחק ומחמת בעתותא לא מצי מכווני: תנן האומנין קורין בראש האילן – אפי' בזמן שהן עסוקין אלמא לא בעי כוונה: גמ' ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה – בזמן שעוסקין בהן מפני שענפיהם מרובים ויכולין לעמוד שם שלא בדוחק ואין שם פחד ליפול לפיכך מתפללין בראשם אבל בשאר אילנות אין מתפללין: בין כך ובין כך – כלומר בין מתאנה בין משאר אילנות: יורד ומתפלל – דהא אינו משועבד למלאכה שהוא ברשות עצמו: לפי שאין דעתו מיושבת עליו – מבעתותו ואם הקלו אצל פועלים מפני בטול מלאכה לא הקלו אצל בעל הבית: ברה דבת שמואל – בכמה מקומות קרי ליה בר רחל ובת שמואל היתה ונשבית לבין העמים כדאמר בכתובות (דף כג.) ובא עליה אחד ונתעברה הימנו ואח"כ נתגייר ושמיה איסור כדאמרי' בב"ב (דף קמט.) רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה הוה לכך לא היה נקרא על שם אביו: תנן האומנין קורין בראש האילן – אפ' בזמן שהן עסוקין אלמא לא בעי כוונה: שבטלין ממלאכתן וקורין – כדי שיהו קורין בכוונה רשאין להיבטל ממלאכתן: פרק ראשון – פרשת שמע בעי כוונה: קורין את שמע ומברכין לפניה ולאחריה – כתקונה וכן בזמן תפלה: אבל אין יורדין לפני התיבה – אינן רשאין ליבטל ממלאכתן ולירד לפני התיבה לעשות שליח צבור שיש שם בטול מלאכה יותר מדאי: מעין שמונה עשרה – הביננו לדעת דרכיך כו' שכולל י"א ברכות בברכה אחת וג' ראשונות וג' אחרונות כהלכתן: הא ר"ג הא רבי יהושע – דתנן בפרק תפלת השחר (ברכות דף כח:) ר"ג אומר בכל יום ויום מתפלל אדם י"ח ברכות רבי יהושע אומר מעין י"ח: עושין בשכרן – שנוטלין שכר פעולתן לבד סעודתן צריכין למהר המלאכה ומתפללין מעין י"ח: והתניא – בניחותא דיש חלוק בין עושין בשכרן לעושין בסעודתן: ואין מברכין לפניה – שאינה מן התורה: אבל מברכין לאחריה – שהיא מן התורה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת (לקמן ברכות דף מח:): וכוללין – שני ברכות באחת שברכת הארץ ובנין ירושלים דומות: אבל עושין בסעודתן – בשביל האכילה לבדה מתפללין י"ח: בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה – כבר פירשתיה בפרק ראשון (דף יא.):

אהלים לנחלים - פי' הקונטרס דכתיב כנחלים נטיו כאהלים נטע. ולי נראה דאהלים דהאי קרא לאו לשון אהל אלא לשון בשמים אלא נראה מדסמיך מה טובו אוהליך לכנחלים נטיו: הקורא את שמע ואינו יודע להיכן טעה חוזר לראש - פי' מטעם שאינו יודע מהיכן טעה אבל אם היה יודע מהיכן טעה שדלג תיבה או פסוק אינו צריך לחזור אלא מאותו פסוק ואילך וכן בהלל ומגילה: מעשה בר"ג שנשא אשה וקרא ק"ש בלילה ראשונה - לאו מעשה לסתור הוא דקמ"ל אם גדול הוא ובוטח בעצמו שיוכל להתכוין והוא ראוי ליטול את השם הרשות בידו: לפי שאין דעתו מיושבת עליו - ואם תאמר תיפוק ליה משום דאמרינן לעיל (ברכות דף י:) לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל. ויש לומר דהתם מיירי על גבי כסא או ספסל אבל באילן שעלה שם לעשות מלאכתו הוי כמו עלייה: הא בפרק ראשון - לאו דוקא נקט פרק א'. דהיינו אליבא דרבא ורבא אמר לעיל (ברכות יג:) פסוק ראשון לבד והכי הלכתא: אפי' כל אדם נמי - וא"ת הא שאר כל אדם רשות ופועלים חובה. וי"ל דפשיטא ליה כיון שיכול לומר מעין י"ח אין זה שום חדוש אם הפועלים אומרים אפילו לכתחלה: וחותם בברכת הארץ - אע"ג דמדאורייתא הם. יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית:

ברכות טז.

Navigate the library