Berakhot 3b · Talmud

בְּחַדְתִּי. וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם מַזִּיקִין? בִּתְרֵי. אִי בִּתְרֵי — חֲשָׁד נָמֵי לֵיכָּא! בִּתְרֵי וּפְרִיצִי. ״מִפְּנֵי הַמַּפּוֹלֶת״, וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם חֲשָׁד וּמַזִּיקִין! בִּתְרֵי וּכְשֵׁרֵי. ״מִפְּנֵי הַמַּזִּיקִין״, וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִפְּנֵי חֲשָׁד וּמַפּוֹלֶת! בְּחוּרְבָּה חַדְתִּי, וּבִתְרֵי וּכְשֵׁרֵי. אִי בִּתְרֵי, מַזִּיקִין נָמֵי לֵיכָּא! בִּמְקוֹמָן חָיְישִׁינַן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם בְּחַד, וּבְחוּרְבָּה חַדְתִּי דְּקָאֵי בְּדַבְרָא, דְּהָתָם מִשּׁוּם חֲשָׁד לֵיכָּא דְּהָא אִשָּׁה בְּדַבְרָא לָא שְׁכִיחָא, וּמִשּׁוּם מַזִּיקִין אִיכָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי נָתָן — דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה״, תָּנָא: אֵין ״תִּיכוֹנָה״ אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. וְרַבִּי, מַאי ״תִּיכוֹנָה״ — אַחַת מִן הַתִּיכוֹנָה שֶׁבַּתִּיכוֹנוֹת. וְרַבִּי נָתָן מִי כְּתִיב ״תִּיכוֹנָה שֶׁבַּתִּיכוֹנוֹת״? ״תִּיכוֹנָה״ כְּתִיב! מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי? אָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַבִּי אַמֵּי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמוּרוֹת״ הָא כֵּיצַד, אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה. וְרַבִּי נָתָן, סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דִּתְנַן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ מְלָכִים לַעֲמֹוד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת. שֵׁית דְּלֵילְיָא, וְתַרְתֵּי דִּימָמָא, הָווּ לְהוּ שְׁתֵּי מִשְׁמָרוֹת. רַב אָשֵׁי אָמַר: מִשְׁמָרָה וּפַלְגָא נָמֵי ״מִשְׁמָרוֹת״ קָרוּ לְהוּ. וְאָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַבִּי אַמֵּי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֵין אוֹמְרִין בִּפְנֵי הַמֵּת אֶלָּא דְּבָרָיו שֶׁל מֵת. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה, אֲבָל מִילֵּי דְעָלְמָא לֵית לָן בַּהּ. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא לָא אֲמַרַן אֶלָּא [אֲפִילּוּ] בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְכָל שֶׁכֵּן מִילֵּי דְעָלְמָא. וְדָוִד בְּפַלְגָא דְלֵילְיָא הֲוָה קָאֵי? מֵאוּרְתָּא הֲוָה קָאֵי! דִּכְתִיב: ״קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה״, וּמִמַּאי דְּהַאי ״נֶשֶׁף״ אוּרְתָּא הוּא? — דִּכְתִיב: ״בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה״! אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא, אָמַר רַבִּי אַחָא: הָכִי קָאָמַר (דָּוִד): מֵעוֹלָם לֹא עָבַר עָלַי חֲצוֹת לַיְלָה בְּשֵׁינָה. רַבִּי זֵירָא אָמַר: עַד חֲצוֹת לַיְלָה הָיָה מִתְנַמְנֵם כְּסוּס, מִכָּאן וְאֵילָךְ הָיָה מִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי. רַב אָשֵׁי אָמַר: עַד חֲצוֹת לַיְלָה הָיָה עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. וְ״נֶשֶׁף״ אוּרְתָּא הוּא? הָא ״נֶשֶׁף״ צַפְרָא הוּא! דִּכְתִיב: ״וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם״. מַאי לָאו — מִצַּפְרָא וְעַד לֵילְיָא? לָא, מֵאוּרְתָּא וְעַד אוּרְתָּא. אִי הָכִי, לִכְתּוֹב ״מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הַנֶּשֶׁף״ אוֹ ״מֵהָעֶרֶב וְעַד הָעֶרֶב״! אֶלָּא אָמַר רָבָא: תְּרֵי נִשְׁפֵי הָווּ — נְשַׁף לֵילְיָא וְאָתֵי יְמָמָא, נְשַׁף יְמָמָא וְאָתֵי לֵילְיָא. וְדָוִד מִי הֲוָה יָדַע פַּלְגָא דְּלֵילְיָא אֵימַת? הַשְׁתָּא מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לָא הֲוָה יָדַע, דִּכְתִיב ״כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם״. מַאי ״כַּחֲצוֹת״. אִילֵימָא דַּאֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא ״כַּחֲצוֹת״ — מִי אִיכָּא סְפֵיקָא קַמֵּי שְׁמַיָּא?! אֶלָּא: דַּאֲמַר לֵיהּ (לִמְחַר) ״בַּחֲצוֹת״ (כִּי הַשְׁתָּא), וַאֲתָא אִיהוּ וַאֲמַר ״כַּחֲצוֹת״, אַלְמָא: מְסַפְּקָא לֵיהּ, וְדָוִד הֲוָה יָדַע?! דָּוִד, סִימָנָא הֲוָה לֵיהּ, דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה, בָּא רוּחַ צְפוֹנִית וְנוֹשֶׁבֶת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו, מִיָּד הָיָה עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין פַּרְנָסָה. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וְהִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין הַקּוֹמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי, וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחוּלְיָתוֹ. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וּפִשְׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד. מִיָּד יוֹעֲצִים בַּאֲחִיתוֹפֶל, וְנִמְלָכִין בְּסַנְהֶדְרִין, וְשׁוֹאֲלִין בְּאוּרִים וְתוּמִּים. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָא? דִּכְתִיב ״וְאַחֲרֵי אֲחִיתֹפֶל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְאֶבְיָתָר וְשַׂר צָבָא לַמֶּלֶךְ יוֹאָב״. אֲחִיתוֹפֶל — זֶה יוֹעֵץ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱלֹהִים״.

בחדתי – שנפלה מחדש שהחומה שלה נפלה ועודנה בחזקתה: חשד נמי ליכא – דתנן (במסכת קדושין דף פ:) אבל אשה מתיחדת עם שני אנשים: בתרי ופריצי – דאמרינן התם לא שנו אלא בכשרים: במקומן חיישינן – במקום שהם מצויין תדיר חיישינן אפילו בתרי: בדברא – בשדה: קדמו עיני אשמורות – אלמא חצות לילה שהיה דוד עומד שתי משמרות יש בהם: ורבי נתן – אמר לך האי קדמו עיני אשמורות דקאמר דוד קדמו לשאר מלכים קאמר שדרכן לעמוד בשלש שעות ביום בתחלת שעה שלישית: שית דליליא – חצות לילה הוי שש שעות: ותרתי דיממא – ששאר מלכים ישנים הוו להו תרתי משמרות של שמונה שעות: אלא לדבר הלכה – אסור לספר לפניו שהכל חייבין לספר בהן והמת דומם והוה ליה לועג לרש חרף עושהו (משלי י״ז:ה׳): אבל מילי דעלמא – שאין גנאי למחריש בהן לית לן בה: מאורתא – מתחלת הלילה: בנשף בערב יום – בהעריב היום קרוי נשף: ה"ק – קרא דחצות לילה: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה – שקודם לכן הייתי עומד: מתנמנם כסוס – עוסק בתורה כשהוא מתנמנם. כסוס הזה שאינו נרדם לעולם אלא מתנמנם ונעור תמיד: בשירות ותשבחות – והכי מפרש בההוא קרא להודות לך וגו': למחרתם – ליום מחרת של חנייתם שם: ה"ג אי הכי לכתוב מהנשף ועד הנשף או מהערב ועד הערב אלא אמר רב אשי תרי נשפי הוו: נשף יממא – קפץ ועלה כמו לנשוף מדוכתיה (מגילה ג.) כמו האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה (חולין מב:): ואתא איהו ואמר כחצות – לפי שלא היה יודע לכוין השעה ולהעמיד דבריו בשעת המאורע: כנור היה תלוי למעלה ממטתו – ונקביו לצד צפון כיון שהגיע חצות הלילה רוח צפונית מנשבת בו דאמר מר (בב"ב כה.) ארבע רוחות מנשבות בכל יום ויום שש שעות ראשונות של יום מנשבת רוח מזרחית מהלוך החמה ושש אחרונות רוח דרומית ובתחלת הלילה רוח מערבית ובחצות הלילה רוח צפונית: אין הבור מתמלא מחוליתו – העוקר חוליא מבור כרוי וחוזר ומשליכו לתוכו אין מתמלא בכך. אף כאן אם אין אתה מכין לעניים שבנו מזונות ממקום אחר אין אנו יכולין לפרנסם משל עצמנו: יועצים באחיתופל – איזה הדרך ילכו והיאך יציבו מצב ומשחית וטכסיסי מארב מלחמה: ונמלכין בסנהדרין – נוטלין מהם רשות כדי שיתפללו עליהם: ושואלין באורים ותומי' – אם יצליחו: ה"ג מאי קרא ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב אחיתופל זה יועץ:

אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת - ופסק רב אלפס משום רב האי דווקא דברי תורה אבל דברים דעלמא לית לן בה. ודווקא בארבע אמות שלו: במקומן חיישינן - פי' שידוע שרגילין שם המזיקין. וההיא דלעיל דבתרי ופריצי ליכא משום מזיקין איירי בסתם שאין רגילין: אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת - ופסק רב אלפס משום רב האי דוקא דברי תורה אבל דברים דעלמא לית לן בה. ודוקא בארבע אמות שלו: [שם מעולם לא עבר עליי חצות לילה בשינה - נראה דר"ל שזה לא אירע לעולם שאהיה ישן בחצות ולפעמים הייתי מקדים עוד מהנשף] ואתא איהו ואמר כחצות - ואם תאמר מכל מקום לימא בחצות כמו שאמרו לו מן השמים דהא אמת אמרו לו. וי"ל שלא רצה לומר להם דבר שלא היה יכול להראות ולהוכיח אם ישאלו לו: רוח צפונית מנשבת - פי' לבדה דהא אמרינן בפרק לא יחפור (בבא בתרא כה א) שהיא מנשבת עם על אחד ואחד: ואין הבור מתמלא מחוליתו - פירש רש"י אם יחפור ויחזיר בו עפרו לא יהא מלא. ותימא דאין הנדון דומה לראיה שהרי לא היה אומר להם אלא ליטול מן העשירים וליתן לעניים. אם היה מצוה ליטול מן העניים ולחזור וליתן להם אז היה דומה למשל. ומפרש רבינו תם מחוליתו מנביעתו כלומר אין הבור מתמלא מן המים הנובעים בו. ובתוספתא יש אין הבור מתמלא מחוליתו אלא אם כן מושכין לו מים מצד אחר. ור"י פירש שאם תחפור מצד זה ותניח מצד אחר לא תמלא שמה שנותן כאן חסר כאן. כמו כן מה שנוטל מן העשירים יתחסר מן העשירים :

ברכות ג:

Navigate the library