Berakhot 4a · Talmud

״בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע״ זֶה סַנְהֶדְרִין, ״וְאֶבְיָתָר״ אֵלּוּ אוּרִים וְתוּמִּים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע עַל הַכְּרֵתִי וְעַל הַפְּלֵתִי״. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָם ״כְּרֵתִי״ וּ״פְלֵתִי״? ״כְּרֵתִי״ שֶׁכּוֹרְתִים דִּבְרֵיהֶם, ״פְּלֵתִי״ שֶׁמּוּפְלָאִים בְּדִבְרֵיהֶם. וְאַחַר כָּךְ ״שַׂר צָבָא לַמֶּלֶךְ יוֹאָב״. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַדָּא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מַאי קְרָא ״עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר״. רַבִּי זֵירָא אָמַר: מֹשֶׁה לְעוֹלָם הֲוָה יָדַע, וְדָוִד נָמֵי הֲוָה יָדַע. וְכֵיוָן דְּדָוִד הֲוָה יָדַע, כִּנּוֹר לְמָה לֵיהּ? לְאִתְּעוֹרֵי מִשִּׁנְתֵּיהּ. וְכֵיוָן דְּמֹשֶׁה הֲוָה יָדַע, לְמָה לֵיהּ לְמֵימַר ״כַּחֲצוֹת״? — מֹשֶׁה קָסָבַר: שֶׁמָּא יִטְעוּ אִצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה, וְיֹאמְרוּ ״מֹשֶׁה בַּדַּאי הוּא״. דְּאָמַר מָר: לַמֵּד לְשׁוֹנְךָ לוֹמַר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״, שֶׁמָּא תִּתְבַּדֶּה וְתֵאָחֵז. רַב אָשֵׁי אָמַר: בְּפַלְגָא אוּרְתָּא דִתְלֵיסַר נָגְהֵי אַרְבֵּסַר הֲוָה קָאֵי, וְהָכִי קָאָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְמָחָר כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה כִּי הָאִידָּנָא אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. ״לְדָוִד, שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי״. לֵוִי וְרַבִּי יִצְחָק. חַד אָמַר: כָּךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא חָסִיד אֲנִי? שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יְשֵׁנִים עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, וַאֲנִי ״חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לְךָ״. וְאִידַּךְ, כָּךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא חָסִיד אֲנִי? שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יוֹשְׁבִים אֲגוּדּוֹת אֲגוּדּוֹת בִּכְבוֹדָם, וַאֲנִי יָדַי מְלוּכְלָכוֹת בְּדָם וּבְשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָא כְּדֵי לְטַהֵר אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כָּל מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, אֲנִי נִמְלָךְ בִּמְפִיבֹשֶׁת רַבִּי, וְאוֹמֵר לוֹ: ״מְפִיבֹשֶׁת רַבִּי, יָפֶה דַּנְתִּי? יָפֶה חִייַּבְתִּי? יָפֶה זִכִּיתִי? יָפֶה טִהַרְתִּי? יָפֶה טִמֵּאתִי?״, וְלֹא בּוֹשְׁתִּי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מַאי קְרָא — ״וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ״. תָּנָא: לֹא ״מְפִיבֹשֶׁת״ שְׁמוֹ, אֶלָּא ״אִישׁ בּשֶׁת״ שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת? שֶׁהָיָה מְבַיֵּישׁ פְּנֵי דָּוִד בַּהֲלָכָה, לְפִיכָךְ זָכָה דָּוִד וְיָצָא מִמֶּנּוּ כִּלְאָב. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא ״כִּלְאָב״ שְׁמוֹ אֶלָּא ״דָּנִיאֵל״ שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״כִּלְאָב״ — שֶׁהָיָה מַכְלִים פְּנֵי מְפִיבֹשֶׁת בַּהֲלָכָה. וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ ״בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי״, וְאוֹמֵר: ״חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר״. וְדָוִד מִי קָרֵי לְנַפְשֵׁיהּ ״חָסִיד״? וְהָכְתִיב ״לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה׳ בְּאֶרֶץ חַיִּים״, וְתָנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי: לָמָּה נָקוּד עַל ״לוּלֵא״? — אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מוּבְטָח אֲנִי בְּךָ שֶׁאַתָּה מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ לִי חֵלֶק בֵּינֵיהֶם אִם לָאו?! שֶׁמָּא יִגְרוֹם הַחֵטְא. כִּדְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי רָמֵי, כְּתִיב: ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ״, וּכְתִיב: ״וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד״ אָמַר: שֶׁמָּא יִגְרוֹם הַחֵטְא. כִּדְתַנְיָא ״עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה׳, עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ״. ״עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה׳״ — זוֹ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה, ״עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ״ — זוֹ בִּיאָה שְׁנִיָּה. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: רְאוּיִם הָיוּ יִשְׂרָאֵל לֵיעָשׂוֹת לָהֶם נֵס בִּימֵי עֶזְרָא כְּדֶרֶךְ שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶם בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. אֶלָּא שֶׁגָּרַם הַחֵטְא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עַד חֲצוֹת: חֲכָמִים כְּמַאן סְבִירָא לְהוּ, אִי כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סְבִירָא לְהוּ — לֵימְרוּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

בניהו בן יהוידע זה סנהדרין – שהיה אב בית דין: ואביתר אלו אורים ותומים – שכל ימי דוד היה נשאל באביתר עד מלחמת אבשלום ששאל אביתר ולא עלתה לו ושאל צדוק ועלתה לו כדאמרי' בסדר עולם ונסתלק אז מן הכהונה: וכן הוא אומר ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי – ראשון וקודם להם שבתחילה נוטלים רשות ואח"כ שואלים אם יצליחו: שכורתים את דבריהם – שאומרים דברים קצובים וגמורים שלא יפחתו ולא יוסיפו: שר צבא למלך יואב – להוליך אנשי המלחמה: מאי קרא – דכנור היה תלוי למעלה ממטתו ומעוררו: עורה כבודי – אל תתכבדי בשינה כשאר מלכים: אעירה שחר – שאר מלכים השחר מעוררן ואני מעורר את השחר: שמא יטעו אצטגניני פרעה – אם אני יודע לכוין השעה הם אינם יודעים לכוין השעה וקודם שיגיע חצות יהו סבורים שהגיע ועדיין לא באה המכה ויאמרו משה בדאי הוא הלכך טוב לאחוז לשון איני יודע: דאמר מר – במסכת דרך ארץ: ותאחז – תהא נאחז ונכשל בדבריך: תליסר נגהי ארבסר – ליל שעבר שלשה עשר ולמחרת יגיע ארבעה עשר: ידי מלוכלכות בדם – שהנשים מראות לו דם נדה אם טמא אם טהור שיש מראות דם טהור באשה: ובשפיר – הוא עור הולד שהעצמות והגידים והבשר נצורים בתוכו. ויש שפיר שהאשה יושבת עליו ימי טומאה וימי טהרה ואי זה זה המרוקם ובמס' נדה (דף כד ב) מפרש לה ויש שפיר מלא מים ודם שאינו חשוב ולד לישב עליו טומאת יולדת וימי טהרתה: ובשליא – דתנן (שם כו) אין שליא בלא ולד והוא כמין לבוש שהולד שוכב בתוכה וקורין ושטי"דור בלע"ז ותניא (שם) אין שליא פחותה מטפח ותחלתה כחוט של ערב וסופה כתורמוס והיו מביאין אותה לפניו לראות אם יש בה כשיעור ואם עשויה כדת שליא שנחזיקנה שהיה ולד בתוכה ונמוח ותשב עליו ימי טומאה וטהרה אם לאו: זכיתי וחייבתי – שייך בדיני ממונות ודיני נפשו': טמאתי וטהרתי – בהלכות טומאה וטהרה: מפיבושת – [מפי בושת] בדברי הלכה היוצאין מפיו היה בושת לדוד שפעמים שהיה טועה והוא אומר לו טעית: לפיכך – בזכות שהיה דוד מקטין עצמו זכה ויצא ממנו כלאב: אלא דניאל שמו – במקום אחד אומר (שמואל ב ג׳:ג׳) ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל וגו' ובמקום אחר אומר והשני דניאל לאביגיל בדברי הימים (א ג): שהיה מכלים פני מפיבושת – כל אב מכלים את הרב שהיה אב בהוראות: לולא האמנתי לראות בטוב ה' – כבר טרדוני מיראתך כמו שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד וגו' (שמואל א כ״ו:י״ט): נקוד על לולא – לדרוש את הנקודה שהיא ממעטת את משמעות הכתוב לומר שלא דבר ברור היה לו לראות בטוב ה'. לולא לשון אם לא כמו לולי אלהי אבי וגו' היה לי (בראשית ל״א:מ״ב): שמא יגרום החטא – תירוצא הוא לעולם מוחזק בידו שהוא חסיד וזה שספק בידו אם יראה בטוב ה' לפי שהיה ירא שמא יחטא ויגרום החטא מלראות בטוב: ויירא יעקב – שמא אחר הבטחה חטאתי וכדתניא שהחטא גורם שאין ההבטחה מתקיימת: ביאה ראשונה – שבאו בימי יהושע: ביאה שנייה – כשעלו מגלות בבל בימי עזרא: ראויים היו ליעשות להם נס – לבוא ביד רמה: אלא שגרם החטא – ולא הלכו אלא ברשות כורש וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם לכורש ולאחשורוש ולדריוש האחרון: חכמים כמאן סבירא להו – במשמעות בשכבך האמור בתורה: אי כר' אליעזר סבירא להו – דאית ליה בשכבך כל זמן שבני אדם עוסקין לילך ולשכב זה מקדים וזה מאחר: לימרו כר' אליעזר – דאמר סוף האשמורה הראשונה דודאי כל שדעתו לישן כבר שכב וישן:

בניהו זה סנהדרין - מסברא אומר כן. אביתר אלו אורים ותומים וכן הוא אומר ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי כלומר היה קודם להם אם כן אורים ותומים היו אחר בניהו. א"כ אביתר שהוזכר אחר בניהו היינו אורים ותומים כך פירש רש"י. ותימא לפירושו פשיטא דאביתר כהן היה בימי דוד שלא היה כהן אחר שכולם נהרגו בנוב עיר הכהנים ולמה צריך ראיה עליה. ועוד לגירסת הקונטרס בניהו בן יהוידע אין זה הפסוק בשום מקום. לכך (מפרש) [גריס] רבינו תם כדאי' (בדברי הימים א כ״ז:ל״ד) ואחרי אחיתופל יהוידע בן בניהו זה סנהדרין וכן הוא אומר ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי ופי' ר"ת דכרתי ופלתי היינו סנהדרין שכורתין דבריהם לאמתן ופלתי שמופלאים בהוראה כמו מופלא שבבית דין. וא"ת היכי פשיט יהוידע בן בניהו מבניהו בן יהוידע. וי"ל דמסתמא ממלא מקום אביו היה וכי היכי דאביו היה מסנהדרין גם הוא היה מהם:

ברכות ד.

Navigate the library