Berakhot 5b · Talmud

וְקוֹבֵר אֶת בָּנָיו — מוֹחֲלִין לוֹ עַל כׇּל עֲוֹנוֹתָיו. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: בִּשְׁלָמָא תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, דִּכְתִיב: ״בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן״. ״חֶסֶד״ — זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד״. ״אֱמֶת״ — זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר״. אֶלָּא ״קוֹבֵר אֶת בָּנָיו״ מִנַּיִן? תְּנָא לֵיהּ הַהוּא סָבָא, מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָתְיָא, ״עָוֹן״ ״עָוֹן״. כְּתִיב הָכָא ״בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן״, וּכְתִיב הָתָם ״וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נְגָעִים וּבָנִים — אֵינָן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה. וּנְגָעִים לָא? וְהָתַנְיָא: כׇּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת נְגָעִים הַלָּלוּ — אֵינָן אֶלָּא מִזְבַּח כַּפָּרָה! מִזְבַּח כַּפָּרָה — הָווּ, יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה — לָא הָווּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא — לָן. וְהָא — לְהוּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא — בְּצִנְעָא, הָא — בְּפַרְהֶסְיָא. וּבָנִים לָא?! הֵיכִי דָמֵי, אִילֵּימָא דַּהֲווֹ לְהוּ וּמֵתוּ, וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דֵּין גַּרְמָא דַּעֲשִׂירָאָה בִּיר? אֶלָּא הָא — דְּלָא הֲווֹ לֵיהּ כְּלָל. וְהָא — דַּהֲווֹ לֵיהּ וּמֵתוּ. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא חֲלַשׁ. עָל לְגַבֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר לֵיהּ: חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אֲמַר לֵיהּ: לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי יְדָךְ. יְהַב לֵיהּ יְדֵיהּ, וְאוֹקְמֵיהּ. רַבִּי יוֹחָנָן חֲלַשׁ. עָל לְגַבֵּיהּ רַבִּי חֲנִינָא. אֲמַר לֵיהּ: חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אֲמַר לֵיהּ: לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי יְדָךְ. יְהַב לֵיהּ יְדֵיהּ, וְאוֹקְמֵיהּ. אַמַּאי, לוֹקִים רַבִּי יוֹחָנָן לְנַפְשֵׁיהּ? אָמְרִי: אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים. רַבִּי אֶלְעָזָר חֲלַשׁ. עַל לְגַבֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן. חֲזָא דַּהֲוָה קָא גָּנֵי בְּבֵית אָפֵל. גַּלְיֵיהּ לִדְרָעֵיהּ וּנְפַל נְהוֹרָא. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָּכֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי קָא בָּכֵית? אִי מִשּׁוּם תּוֹרָה דְּלָא אַפֵּשְׁתְּ — שָׁנִינוּ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. וְאִי מִשּׁוּם מְזוֹנֵי — לֹא כׇּל אָדָם זוֹכֶה לִשְׁתֵּי שֻׁלְחָנוֹת. וְאִי מִשּׁוּם בְּנֵי — דֵּין גַּרְמָא דַּעֲשִׂירָאָה בִּיר. אֲמַר לֵיהּ: לְהַאי שׁוּפְרָא דְּבָלֵי בְּעַפְרָא קָא בָּכֵינָא. אֲמַר לֵיהּ: עַל דָּא וַדַּאי קָא בָּכֵית, וּבְכוֹ תַּרְוַיְיהוּ. אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲמַר לֵיהּ: חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אֲמַר לֵיהּ: לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי יְדָךְ, יְהַב לֵיהּ יְדֵיהּ, וְאוֹקְמֵיהּ. רַב הוּנָא תְּקִיפוּ לֵיהּ אַרְבַּע מְאָה דַּנֵּי דְחַמְרָא. עָל לְגַבֵּיהּ רַב יְהוּדָה אֲחוּהּ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא וְרַבָּנַן, וְאָמְרִי לַהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה וְרַבָּנַן, וַאֲמַרוּ לֵיהּ: לְעַיֵּין מָר בְּמִילֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: וּמִי חֲשִׁידְנָא בְּעֵינַיְיכוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: מִי חֲשִׁיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּעָבֵיד דִּינָא בְּלָא דִּינָא?! אֲמַר לְהוּ: אִי אִיכָּא מַאן דִּשְׁמִיעַ עֲלַי מִלְּתָא — לֵימָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: הָכִי שְׁמִיעַ לָן, דְּלָא יָהֵיב מָר שְׁבִישָׁא לַאֲרִיסֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: מִי קָא שָׁבֵיק לִי מִידֵּי מִינֵּיהּ? הָא קָא גָנֵיב לֵיהּ כּוּלֵּיהּ! אֲמַרוּ לֵיהּ: הַיְינוּ דְאָמְרִי אִינָשֵׁי: ״בָּתַר גַּנָּבָא גְּנוֹב, וְטַעְמָא טְעֵים״. אֲמַר לְהוּ: קַבֵּילְנָא עָלַי דְּיָהֵיבְנָא לֵיהּ. אִיכָּא דְאָמְרִי: הֲדַר חַלָּא וַהֲוָה חַמְרָא. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: אִייַּקַּר חַלָּא, וְאִיזְדְּבַן בִּדְמֵי דְחַמְרָא. תַּנְיָא אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: עַל שְׁנֵי דְבָרִים הָיִיתִי מִצְטַעֵר כׇּל יָמַי — עַל תְּפִלָּתִי שֶׁתְּהֵא לִפְנֵי מִטָּתִי, וְעַל מִטָּתִי שֶׁתְּהֵא נְתוּנָה בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם. ״עַל תְּפִלָּתִי שֶׁתְּהֵא לִפְנֵי מִטָּתִי״, מַאי ״לִפְנֵי מִטָּתִי״? אִילֵּימָא ״לִפְנֵי מִטָּתִי״ מַמָּשׁ, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן לַמִּתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַקִּיר — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל״? לָא תֵּימָא, ״לִפְנֵי מִטָּתִי״, אֶלָּא אֵימָא ״סָמוּךְ לְמִטָּתִי״. ״וְעַל מִטָּתִי שֶׁתְּהֵא נְתוּנָה בֵּין צָפוֹן לַדָּרוֹם״. דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַנּוֹתֵן מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם הָוְיִין לֵיהּ בָּנִים זְכָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם יִשְׂבְּעוּ בָנִים״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף אֵין אִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת נְפָלִים. כְּתִיב הָכָא: ״וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִּטְנָם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִים בְּבִטְנָהּ״. תַּנְיָא. אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לְהִתְפַּלֵּל. וְקָדַם אֶחָד מֵהֶם לְהִתְפַּלֵּל, וְלֹא הִמְתִּין אֶת חֲבֵרוֹ. וְיָצָא. טוֹרְפִין לוֹ תְּפִלָּתוֹ בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ״. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיֶעְתַּק צוּר מִמְקֹמוֹ״. וְאֵין ״צוּר״ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי״. וְאִם הִמְתִּין לוֹ מַה שְּׂכָרוֹ?

ובנים – קא סלקא דעתיה הקובר את בניו: ארבע מראות – שאת ותולדתה בהרת ותולדתה. בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל. שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה: הא לן והא להו – בא"י שערי חומה מקודשות בה ומצורע טעון שילוח חוצה להן אינן יסורין של אהבה. בבל שאין טעונין שילוח והן מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה: בצנעא – תחת בגדיו: דין גרמא דעשיראה ביר – זה עצם של בן עשירי שמת לו: ביר – כמו בר וצר עצם פחות מכשעורה ממנו בסודרו לעגמת נפש. וגברא רבא כר"י לא באו לו יסורין שאינן של אהבה: דהוו להו בנים ומתו – הוו להו יסורין של אהבה שהאבלות מכפרת על עונותיו: גלייה – ר' יוחנן לדרעיה: ונפל נהורא – שהיה בשרו מבהיק שיפה היה מאד כדאמרינן בב"מ בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פד.): אי משום תורה – שלא למדת הרבה כרצונך: אחד המרבה ואחד הממעיט – לענין קרבנות שנויה בשלהי מנחות (דף קי.) נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח ובמנחה ריח ניחוח ללמדך שאחד המרבה וכו': אי משום מזוני – שאינך עשיר: על דא ודאי קא בכית – על זה ודאי יש לך לבכות: תקיפו – החמיצו: דני – חביות: ליעיין מר במיליה – יפשפש במעשיו: אי איכא דשמיע עלי מילתא לימא – אם יש בכם ששמע עלי דבר שאני צריך לחזור בי יודיעני: שבישא – חלקו בזמורות הגפן שחותכין מהן בשעת הזמיר ותנן (בב"מ דף קג.) כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים. שריגים מתרגמינן שבשין (בראשית מ): מי שביק לי מידי מיניה – וכי אינו חשוד בעיניכם שהוא גונב לי הרבה יותר מחלקו: בתר גנבא גנוב כו' – הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גנבה: סמוך למטתי – כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא ק"ש ואתפלל: צפון לדרום – ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום. ונראה בעיני שהשכינה במזרח או במערב לפיכך נכון להסב דרך תשמיש לרוחות אחרות: וצפונך – לשון צפון וסיפיה דקרא ישבעו בנים: תמלא בטנם – תמלא ימי הריונם: טורף נפשו באפו – לך אומר אשר גרמת לך לטרוף את נפשך בפניך ומה היא הנפש זו תפלה כמו שנאמר ואשפוך את נפשי לפני ה' (שמואל א א׳:ט״ו): הלמענך תעזב ארץ – וכי סבור היית שבשבילך שיצאת תסתלק השכינה ויעזוב את חבירך המתפלל לפניו:

הא לן והא להו - פי' רש"י לבני ארץ ישראל שצריכין שילוח חוץ לשלשה מחנות לא הוו יסורין של אהבה. ותימא דשילוח מחנות לא היה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ובתי ערי חומה. ובימי האמוראין לא היה היובל נוהג כדאמרינן במסכת גיטין (פ"ד דף לו.) והיאך היה מדבר ר' יוחנן מדבר שלא היה נוהג בימיו. וי"מ הא לן והא להו לענין טומאה שנזהרין בא"י ולא בבבל: והאמר רבי יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר - פי' רש"י דלאדם חשוב כר' יוחנן מסתמא לא היו אלא יסורין של אהבה. ותימא דהא מסיק דהיכא דלא הוו ליה בנים כלל לא הוו יסורין של אהבה והרי כמה צדיקים שלא היו להם בנים. ואי משום בנות ר' יוחנן נמי הוו ליה בנות בפ' בתרא דקדושין (דף עא:) ונראה לפרש דהכי פריך והאמר ר' יוחנן דין גרמא וכו' אלמא מדהוה רגיל לנחם אחרים בכך ש"מ דהוו יסורין של אהבה. אבל אינו תלוי בכך שהצדיקים עצמם פעמים מעונים ביסורין: ה"ג לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות - אבל אין לגרוס אין אדם זוכה דהא כמה צדיקים זוכין לשתי שלחנות כגון רבי וכדאמרינן בפרק בתרא דהוריות (דף י:): דינא בלא דינא - הרבה צדיקים יש שלוקין בגופם ובממונם אלא הם היו יודעים שלא היה נותן שבישא לאריסיה והיו רוצים לרמוז לו שלא יעשה עוד: שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר - אבל מלתא דקביעא כגון ארון ותיבה אין זה הפסק. אבל מטה נראה שאין זה קבוע: אלא אימא סמוך למטתי - שלא היה עושה מלאכה עד שיתפלל. ורש"י פירש אפילו ללמוד שאסור ללמוד קודם תפלה. ולא ידעתי מנא ליה. אבל ראיה דשרי ללמוד קודם דלקמן בפרק שני (ברכות דף יד ב) אמרינן דרב מקדים ומשי ידיה ומברך ומתני פרקיה וקרי ק"ש כי מטא זמן ק"ש וכו': כל הנותן מטתו בין צפון לדרום וכו' - ולא בין מזרח למערב ודוקא כשישן עם אשתו מפני שהשכינה מצויה בין מזרח למערב והיה הדבר גנאי לשכב אצל אשתו מפני התשמיש וכן משמע ומוכחי קראי: המתפלל ולא המתין את חבירו טורפין לו וכו' - פירש רבינו תם דזה היה להם בבתי כנסיות שלהם שהיו בשדה ולכך בלילה יש להמתין. והר"י היה מאחר תפלתו ומאריך עד שיצאו כולם ואם בתוך כך היה שום אדם בא בבית הכנסת היה מעיין בספר עד שגמרו תפלתם. ונאה להחמיר אף לנו:

ברכות ה:

Navigate the library