Berakhot 63a · Talmud

וְאֵימָא: הַר הַבַּיִת דְּאָסוּר בְּמִנְעָל — לֵילְפֵהּ מִמִּנְעָל. אֲבָל בֵּית הַכְּנֶסֶת דִּשְׁרֵי בְּמִנְעָל, אַדְּיָלֵיף מִמִּנְעָל וּלְהֶיתֵּר, נֵילַף מִקַּפֶּנְדַּרְיָא וּלְאִסּוּר! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כִּי בֵיתוֹ — מָה בֵּיתוֹ, אַקַּפֶּנְדַּרְיָא קָפֵיד אִינָשׁ, אַרְקִיקָה וּמִנְעָל לָא קָפֵיד אִינָשׁ, אַף בֵּית הַכְּנֶסֶת, קַפֶּנְדַּרְיָא הוּא דַּאֲסִיר, רְקִיקָה וּמִנְעָל — שְׁרֵי. כׇּל חוֹתְמֵי בְּרָכוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְכוּ׳. כׇּל כָּךְ לָמָּה — לְפִי שֶׁאֵין עוֹנִין ״אָמֵן״ בַּמִּקְדָּשׁ. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵן בַּמִּקְדָּשׁ? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם״. וְאוֹמֵר: ״וִיבָרְכוּ אֶת שֵׁם כְּבֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה״. יָכוֹל כׇּל הַבְּרָכוֹת כּוּלָּן תְּהֵא לָהֶן תְּהִלָּה אַחַת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה״, עַל כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה — תֵּן לוֹ תְּהִלָּה. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם חֲבֵרוֹ וְכוּ׳. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא בֹּעַז מִדַּעְתֵּיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ קָאָמַר — תָּא שְׁמַע ״ה׳ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל״. וְכִי תֵּימָא מַלְאָךְ הוּא דְּקָאָמַר לֵיהּ לְגִדְעוֹן — תָּא שְׁמַע ״אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ״. וְאוֹמֵר: ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״. אָמַר רָבָא: הַאי קְרָא, מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ מִדְּרִישׁ, מִסֵּיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִדְּרִישׁ. מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ מִדְּרִישׁ — ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳״, מַאי טַעַם? — מִשּׁוּם ״הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״. מִסֵּיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִדְּרִישׁ: ״הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״ מַאי טַעְמָא? — מִשּׁוּם ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳״. תַּנְיָא, הִלֵּל הַזָּקֵן אוֹמֵר: בִּשְׁעַת הַמַּכְנִיסִין — פַּזֵּר. בִּשְׁעַת הַמְפַזְּרִים — כַּנֵּס. וְאִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁהַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו — פַּזֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד״. וְאִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁאֵין הַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו — כַּנֵּס, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״. דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: זָלַת — קְבוֹץ קְנֵה מִינַּהּ, בַּאֲתַר דְּלֵית גְּבַר — תַּמָּן הֱוֵי גְּבַר. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ, בַּאֲתַר דְּאִית גְּבַר — תַּמָּן לָא תִּהְוֵי גְּבַר. פְּשִׁיטָא! לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא בְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם שָׁוִין. דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: אֵיזוֹהִי פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁכָּל גּוּפֵי תוֹרָה תְּלוּיִין בָּהּ — ״בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ״. אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ לִדְבַר עֲבֵירָה. דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אוּמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה. מָה הִיא? אָמַר רַב חִסְדָּא: מַחְטָא דְתַלְמִיּוּתָא. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: לְעוֹלָם אַל יַרְבֶּה אָדָם רֵעִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ״. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אַל יְמַנֶּה אָדָם אַפֹּטְרוֹפּוֹס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁאִלְמָלֵי לֹא מִינָּה פּוֹטִיפַר אֶת יוֹסֵף אַפֹּטְרוֹפּוֹס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ — לֹא בָּא לְאוֹתוֹ דָּבָר. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה — לוֹמַר לָךְ שֶׁכָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. אָמַר חִזְקִיָּה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת סוֹטָה לְפָרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת — לוֹמַר לָךְ: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וְאֵינוֹ נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, סוֹף נִצְרָךְ לַכֹּהֵן עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ ״אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ״, וּכְתִיב ״וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ״ וְגוֹ׳. וְלֹא עוֹד אֶלָּא סוֹף שֶׁנִּצְרָךְ לָהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְאִם נְתָנָן, סוֹף מִתְעַשֵּׁר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה״, ״לוֹ יִהְיֶה״ — מָמוֹן הַרְבֵּה. אָמַר רַב הוּנָא בַּר בֶּרֶכְיָה מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר: כׇּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם בְּצַעֲרוֹ — כּוֹפְלִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה שַׁדַּי בְּצָרֶיךָ וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ״. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: פַּרְנָסָתוֹ מְעוֹפֶפֶת לוֹ כְּצִפּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ״. אָמַר רַבִּי טָבִי אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: כׇּל הַמַּרְפֶּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֵין בּוֹ כֹּחַ לַעֲמוֹד בְּיוֹם צָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה״. אָמַר רַב אַמֵּי בַּר מַתְנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וַאֲפִילּוּ מִצְוָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִתְרַפִּיתָ״ — מִכׇּל מָקוֹם. אָמַר רַב סָפְרָא: רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה מִשְׁתַּעֵי: כְּשֶׁיָּרַד חֲנִינָא בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לַגּוֹלָה, הָיָה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. שִׁגְּרוּ אַחֲרָיו שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר, וּבֶן בְּנוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, אָמַר לָהֶם: לָמָּה בָּאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: לִלְמוֹד תּוֹרָה בָּאנוּ. הִכְרִיז עֲלֵיהֶם: אֲנָשִׁים הַלָּלוּ גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הֵם וַאֲבוֹתֵיהֶם שִׁמְּשׁוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל אוֹמֵר: הַרְבֵּה פְּעָמִים קָרִיתִי לְפָנָיו, בְּסֵפֶר דָּנִיאֵל. הִתְחִיל הוּא מְטַמֵּא וְהֵם מְטַהֲרִים, הוּא אוֹסֵר וְהֵם מַתִּירִים. הִכְרִיז עֲלֵיהֶם: אֲנָשִׁים הַלָּלוּ שֶׁל שָׁוְא הֵם, שֶׁל תֹּהוּ הֵם. אָמְרוּ לוֹ: כְּבָר בָּנִיתָ וְאִי אַתָּה יָכוֹל לִסְתּוֹר, כְּבָר גָּדַרְתָּ וְאִי אַתָּה יָכוֹל לִפְרוֹץ. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אֲנִי מְטַמֵּא וְאַתֶּם מְטַהֲרִים, אֲנִי אוֹסֵר וְאַתֶּם מַתִּירִים? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּץ לָאָרֶץ. אָמַר לָהֶם: וַהֲלֹא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף, הָיָה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּץ לָאָרֶץ! אָמְרוּ לוֹ: הַנַּח רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כְּמוֹתוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי לֹא הִנַּחְתִּי כְּמוֹתִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ לוֹ: גְּדָיִים שֶׁהִנַּחְתָּ נַעֲשׂוּ תְּיָשִׁים בַּעֲלֵי קַרְנַיִם, וְהֵם שִׁגְּרוּנוּ אֶצְלְךָ, וְכֵן אָמְרוּ לָנוּ: לְכוּ וְאִמְרוּ לוֹ בִּשְׁמֵנוּ: אִם שׁוֹמֵעַ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יְהֵא בְּנִדּוּי.

ואימא הר הבית דאסור במנעל – ילפינן רקיקה מיניה לאיסורא בקל וחומר אבל בית הכנסת דשרי במנעל לא נילף רקיקה להתירה דרקיקה מאיסא אלא ילפינן מקפנדריא לאיסורא: ויברכו שם כבודך – בשכמל"ו עונים והמברך אומר ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם מפרש בתוספתא שתקנו מן העולם ועד העולם להודיע שאין העוה"ז לפני העוה"ב כלום אלא כפרוזדור לפני הטרקלין כלומר הנהיגו ברכותיו בעוה"ז כדי להיות רגילים לעוה"ב שכולו ארוך: על כל הברכות – בסוף ברכה אחרונה: תהלה אחת – שיענו פעם אחת בשכמל"ו: וכי תימא בועז מדעתיה עבד – ולא גמרינן מיניה: תא שמע – דגמרינן ממלאך שאמר לגדעון: וכי תימא מלאך הוא דקאמר ליה לגדעון – כלומר לא שאל בשלומו ולא ברכו אלא בשליחות קאמר מאת המקום לבשרו שהשכינה עמו ולא גמרינן מיניה: תא שמע אל תבוז כי זקנה אמך – אל תבוז את בועז לאמר מדעתו עשה אלא למוד מזקני ישראל כי יש לו על מי שיסמוך שנאמר עת לעשות לה': מסיפיה לרישיה כו' – אם באת לדרשו למקרא זה יש לך לדרשו יפה בין בכתיבתו בין בהפוך: מרישיה לסיפיה עת לעשות לה' משום הפרו – עתים הם לה' לעשות משפט פורעניות בעוברי רצונו משום דהפרו תורתך: מסיפיה לרישיה – הפרו תורתו עושי רצונו כגון אליהו בהר הכרמל (מלכים א י״ח:ז׳) שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקדוש ברוך הוא: בשעת המכניסים – שאין חכמי הדור מרביצים תורה לתלמידים: פזר – אתה לשנות לתלמידים: בשעת המפזרים – שהגדולים שבדור מרביצים תורה: כנס – אתה ולא תטול שררה עליהם דאף זו לכבוד שמים היא לאחוז במדת הענוה וכתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך: ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס – ואל תטיל דברי תורה לבזיון: הפרו תורתך – מלפזרה בשעה שהכנוס לשם שמים: הכי גרסינן זלת קבוץ קנה מינה – אם ראית פרקמטיא בזול קבוץ וקנה מינה ואסוף שסופה להתיקר: פשיטא – הא דאביי למה לי פשיטא שלא יורה אדם הלכה בפני רבו למה ליה לאביי למשמע מכללא: בששניהן שוין – אם באת במקום תלמיד חכם ואינך גדול ממנו אל תטול עטרה לדרוש במקומו: בכל דרכיך – אפילו לעבור עבירה: דעהו – תן לב אם צורך מצוה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה: מחטא דתלמיותא – ברושי"ד שלגבויי"ש שהתפירו' עשויות שורות שורות כתלמי מענה: להתרועע – להתרוצץ: אפוטרופוס – מכניס ומוציא נכסיו: כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוף שנצרך לו על ידי אשתו – שנעשית סוטה: ה"ג ואיש את קדשיו לו יהיו וסמיך ליה איש איש כי תשטה אשתו וכתיב והביא האיש את אשתו: איש את קדשיו לו יהיו – שמעכב קדשיו אצלו ואינו נותנן לכהנים וללוים: סוף שנצרך להן – שנעשה עני וצריך לכך ליטול מעשר עני: לו יהיו – לעצמו יצטרכו: המשתף שם שמים בצערו – שמברך על הרעה דיין האמת אי נמי שמבקש רחמים מלפניו: בצריך – בצרתך: תועפות – לשון כפילה כדמתרגמינן וכפלת ותעיף (שמות כו): התרפית – מדברי תורה ביום צרה צר כחכה: ואפילו מצוה אחת – אם נתרפה ממנה כשבאה לידו ולא חש להתעסק בה צר כחו: התרפית מכל מקום – אף במצוה אחת משמע: מעבר שנים וכו' – ותנן אין מעברין את השנים אלא ביהודה דכתיב לשכנו תדרשו כל דרישות שאתה דורש לא יהו אלא בשכנו של מקום בפ"ק דסנהדרין (דף יא:): שגרו אחריו – למחות בידו: כבר בנית – שהגדלת שמנו לומר גדולי הדור הם: והלא עקיבא בן יוסף עשה כן – דתנן ביבמות א"ר עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעבר שנים בפרק בתרא האשה שהלך בעלה וצרתה (דף קכב.):

ברכות סג.

Navigate the library