Makkot 10b · Talmud

״מִקְלָט״ הָיָה כָּתוּב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים, כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר הָרוֹצֵחַ וְיִפְנֶה לְשָׁם. אָמַר רַב כָּהֲנָא: מַאי קְרָא? ״תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ״ – עֲשֵׂה [לְךָ] הֲכָנָה לַדֶּרֶךְ. רַב חָמָא בַּר חֲנִינָא פָּתַח לַהּ פִּתְחָא לְהַאי פָּרַשְׁתָּא מֵהָכָא: ״טוֹב וְיָשָׁר ה׳ עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ״ – אִם לַחַטָּאִים יוֹרֶה, קַל וָחוֹמֶר לַצַּדִּיקִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ פָּתַח לַהּ פִּתְחָא לְהַאי פָּרַשְׁתָּא מֵהָכָא: ״וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְגוֹ׳״, ״כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע וְגוֹ׳״, בַּמָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר – בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֶחָד הָרַג בְּשׁוֹגֵג וְאֶחָד הָרַג בְּמֵזִיד, לָזֶה אֵין עֵדִים וְלָזֶה אֵין עֵדִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְמִינָן לְפוּנְדָּק אֶחָד, זֶה שֶׁהָרַג בְּמֵזִיד יוֹשֵׁב תַּחַת הַסּוּלָּם, וְזֶה שֶׁהָרַג בְּשׁוֹגֵג יוֹרֵד בַּסּוּלָּם, וְנֹפֵל עָלָיו וְהֹרְגוֹ, זֶה שֶׁהָרַג בְּמֵזִיד – נֶהֱרָג, וְזֶה שֶׁהָרַג בְּשׁוֹגֵג – גּוֹלֶה. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב הוּנָא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים – בַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ בָּהּ – מוֹלִיכִין אוֹתוֹ. מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם״, וּכְתִיב: ״קוּם לֵךְ אִתָּם״. מִן הַנְּבִיאִים – דִּכְתִיב: ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכְךָ בְּדֶרֶךְ (זוּ) תֵּלֵךְ״. מִן הַכְּתוּבִים – דִּכְתִיב: ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן״. אָמַר רַב הוּנָא: רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט וּמְצָאוֹ גּוֹאֵל הַדָּם וַהֲרָגוֹ – פָּטוּר. קָסָבַר: ״וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת״ – בְּגוֹאֵל הַדָּם הוּא דִּכְתִיב. מֵיתִיבִי: ״וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת״ – בָּרוֹצֵחַ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בָּרוֹצֵחַ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּגוֹאֵל הַדָּם? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם״ – הֱוֵי אוֹמֵר בָּרוֹצֵחַ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: ״וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת״ – בְּגוֹאֵל הַדָּם הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּגוֹאֵל הַדָּם הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בָּרוֹצֵחַ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״כִּי לֹא שׂוֹנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם״ – הֲרֵי רוֹצֵחַ אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים: ״וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת״? בְּגוֹאֵל הַדָּם הַכָּתוּב מְדַבֵּר. תְּנַן: מוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ בַּדֶּרֶךְ, וִידַבְּרוּ אֵלָיו. מַאי לָאו דְּמַתְרוּ בֵּיהּ, דְּאִי קָטֵיל בַּר קְטָלָא הוּא? לָא, כִּדְתַנְיָא: וִידַבְּרוּ אֵלָיו – דְּבָרִים הָרְאוּיִים לוֹ. אוֹמְרִים לוֹ: אַל תִּנְהַג בּוֹ מִנְהַג שׁוֹפְכֵי דָמִים, בִּשְׁגָגָה בָּא מַעֲשֶׂה לְיָדוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הוּא מְדַבֵּר עַל יְדֵי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ״. אָמְרוּ לוֹ: הַרְבֵּה שְׁלִיחוּת עוֹשָׂה. אָמַר מָר: בִּשְׁגָגָה בָּא מַעֲשֶׂה לְיָדוֹ. פְּשִׁיטָא! דְּאִי בְּמֵזִיד, בַּר גָּלוּת הוּא? אִין. וְהָא תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּתְּחִלָּה, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד מַקְדִּימִין לְעָרֵי מִקְלָט, וּבֵית דִּין שׁוֹלְחִין וּמְבִיאִין אוֹתָם מִשָּׁם. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב מִיתָה – הֲרָגוּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת״. מִי שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּיב – פְּטָרוּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם״. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב גָּלוּת – מַחְזִירִין אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה״. רַבִּי אוֹמֵר: מֵעַצְמָן הֵן גּוֹלִין. כִּסְבוּרִין הֵן אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד – קוֹלְטוֹת, וְהֵן אֵינָן יוֹדְעִין שֶׁבַּשּׁוֹגֵג קוֹלְטוֹת, בְּמֵזִיד אֵינָן קוֹלְטוֹת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עִיר שֶׁרוּבָּהּ רוֹצְחִים – אֵינָהּ קוֹלֶטֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדִבֶּר בְּאׇזְנֵי זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא אֶת דְּבָרָיו״ – וְלֹא שֶׁהוּשְׁווּ דִּבְרֵיהֶן לִדְבָרָיו. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עִיר שֶׁאֵין בָּהּ זְקֵנִים אֵינָהּ קוֹלֶטֶת, דְּבָעֵינַן ״זִקְנֵי הָעִיר״ וְלֵיכָּא. אִיתְּמַר: עִיר שֶׁאֵין בָּהּ זְקֵנִים, רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי – חַד אוֹמֵר: קוֹלֶטֶת, וְחַד אוֹמֵר: אֵינָהּ קוֹלֶטֶת. לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ קוֹלֶטֶת – בָּעֵינַן ״זִקְנֵי הָעִיר״, וְלֵיכָּא. לְמַאן דְּאָמַר קוֹלֶטֶת – מִצְוָה בְּעָלְמָא. וְעִיר שֶׁאֵין בָּהּ זְקֵנִים – רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, חַד אָמַר: נַעֲשֶׂה בָּהּ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, וְחַד אָמַר: אֵין נַעֲשֶׂה בָּהּ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. לְמַאן דְּאָמַר אֵין נַעֲשֶׂה בָּהּ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה – בָּעֵינַן ״זִקְנֵי עִירוֹ״, וְלֵיכָּא. לְמַאן דְּאָמַר נַעֲשֶׂה בָּהּ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה – מִצְוָה בְּעָלְמָא. וְעִיר שֶׁאֵין בָּהּ זְקֵנִים, רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי – חַד אָמַר: מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה, וְחַד אָמַר: אֵינָהּ מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה. לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה – בָּעֵינַן ״זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא״, וְלֵיכָּא. לְמַאן דְּאָמַר מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה – מִצְוָה בְּעָלְמָא. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה נֶאֶמְרָה פָּרָשַׁת רוֹצְחִים

מקלט היה כתוב על פרשת דרכים - בכל מקום שהיו שני דרכים מפוצלים אחד פונה לעיר מקלט היה עץ תקוע באותו דרך וכתוב בו מקלט: פתח ליה פיתחא - כשהיה רוצה לדרוש בפרשת רוצחים היה מתחיל כן: והאלהים אנה לידו - זהו שאמר הכתוב כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע משל הקדמוני היא התורה שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם והיא אמרה מרשעים יצא רשע והיכן אמרה והאלהים אנה לידו והיאך הקב"ה ממציא מכשול לאדם לחטוא אלא ע"י שהיו שניהם רשעים ההורג והנהרג ההורג היה חייב גלות ואין עד בדבר והוא לא גלה והנהרג היה חייב מיתה ואין עד בדבר ולא נהרג לפיכך הקב"ה מזמנן לפונדק אחד כו': במה הכתוב מדבר - והאלהים אנה לידו: נופל עליו והורגו - ויש עדים ויגלה על כרחו.: בדרך תלך - בדרך אשר תבחר לילך: אם ללצים - בא אדם להתחבר: הוא יליץ - אין מעכבין בידו: ומצאו גואל הדם - בדרך בהליכתו: בגואל הדם הכתוב מדבר - וה"ק פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח והשיגו והכהו נפש ולא יתיירא מב"ד כי לו אין משפט מות וסוף המקרא האומר כי לא שונא הוא וגו' מוסב על ראשו פן ירדוף גואל הדם אני אומר לך להכין לו הדרך כי לא שונא היה לו ולא הרגו מדעת: ברוצח הכתוב מדבר - וה"ק פן ירדוף והשיגו והכהו והוא לא היה ראוי למות כי לא שונא היה להרוג ולא הרגו מדעת: הרי רוצח אמור כו' - שאין לו משפט מות ולא היה צריך לכתוב בשבילו ולו אין משפט מות: הרבה שליחות עושה - דברים שאינן נעשים ע"י האדם נעשים ומתקבלים על ידי הרבה שלוחים: פשיטא - כיון דהוא גולה ודאי בשוגג הרג דאי במזיד הרג וכי גולה היה: ה"ג דאי במזיד בר גלות הוא בתמיהה: בתחלה - תחלת משפטן של רוצחים ועיקרו זהו אחד שוגג ואחד מזיד כו' ויליף טעמא מקרא וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו וגו' משמע אם הורגו בכוונה ינוס וכתיב בתריה ושלחו זקני עירו וגו': רבי אומר - לא אמר הכתוב שיגלה אלא הוא טועה וגולה ולימדך הכתוב שיקחוהו משם ויהרגוהו: ודבר באזני זקני העיר ההיא - מקרא בספר יהושע: מצוה בעלמא - מצוה שיהו שם זקנים ומיהו כי אין בה זקנים נמי קלטה: בבן סורר ומורה - כתיב (דברים כא) והוציאו אותו אל זקני עירו:

והא תניא רבי יוסי בר יהודה אומר וכו'. וא"ת ואמאי לא מייתי ממלתיה דר' יוסי בר יהודה דמתני' וי"ל דמתני' איכא למימר דלא חייבים קאמר אלא מאיליהם היו גולין בשביל שהיו טועים כדקאמר רבי הכא בברייתא אבל בברייתא מוכח שפיר דחייבין קאמר מדמייתי פסוק גבי מזיד אבל דמתני' לא מייתי קרא גבי מזיד כן נראה למשי"ח ועוד נראה דע"כ בברייתא ליכא למימר דמאיליהן קאמר. דע"כ היינו רבי: חד אמר מביאין עגלה ערופה. תימה דהא תנן (סוטה דף מד:) עגלה ערופה אין מודדין אלא מעיר שיש בה ב"ד וי"ל דהתם מיירי כגון דאיכא עיירות טובא ובחדא מינייהו יש ב"ד כיון דמצי לאוקומי קרא דמקיימי ליה אבל הכא מיירי כגון שאין שם ב"ד בכל העיירות הסמוכות הלכך אמרינן דמ"מ מודדין מינייהו:

מכות י:

Navigate the library