Makkot 7b · Talmud

הָיָה עוֹלֶה בַּסּוּלָּם וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹלֶה. זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ – גּוֹלֶה, וְשֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ – אֵינוֹ גּוֹלֶה. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּאָמַר שְׁמוּאֵל דְּאָמַר קְרָא: ״וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת״ – עַד שֶׁיִּפּוֹל דֶּרֶךְ נְפִילָה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״בִּשְׁגָגָה״ – פְּרָט לְמֵזִיד. ״בִּבְלִי דַּעַת״ – פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין. מֵזִיד? פְּשִׁיטָא, בַּר קְטָלָא הוּא! אֶלָּא אָמַר רָבָא: אֵימָא פְּרָט לְאוֹמֵר מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי אוֹמֵר מוּתָּר, אָנוּס הוּא? אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, הָאוֹמֵר מוּתָּר – קָרוֹב לְמֵזִיד הוּא. ״בִּבְלִי דַעַת״ – פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין. מִתְכַּוֵּין? פְּשִׁיטָא, בַּר קְטָלָא הוּא! אָמַר רַבָּה: פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם, לַגּוֹי וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל, לַנֵּפֶל וְהָרַג בֶּן קַיָּימָא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִם בְּפֶתַע״ – פְּרָט לְקֶרֶן זָוִית. ״בְּלֹא אֵיבָה״ – פְּרָט לְשׂוֹנֵא. ״הֲדָפוֹ״ – שֶׁדְּחָפוֹ בְּגוּפוֹ. ״אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו״ – לְהָבִיא יְרִידָה שֶׁהִיא צוֹרֶךְ עֲלִיָּה. ״בְּלֹא צְדִיָּה״ – פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין לְצַד זֶה וְהָלְכָה לָהּ לְצַד אַחֵר. ״וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה״ – פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין לִזְרוֹק שְׁתַּיִם, וְזָרַק אַרְבַּע. ״וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר״ – מָה יַעַר רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלַמַּזִּיק לִיכָּנֵס לְשָׁם, אַף כֹּל רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלַמַּזִּיק לִיכָּנֵס לְשָׁם. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֲבָהוּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: הָיָה עוֹלֶה בַּסּוּלָּם וְנִשְׁמְטָה שְׁלִיבָה מִתַּחְתָּיו, וְנָפְלָה וְהָרְגָה, מַהוּ? כִּי הַאי גַוְונָא עֲלִיָּה הִיא, אוֹ יְרִידָה הִיא? אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר נָגַעְתָּ בִּירִידָה שֶׁהִיא צוֹרֶךְ עֲלִיָּה. אֵיתִיבֵיהּ, זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ – גּוֹלֶה, שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ – אֵינוֹ גּוֹלֶה. שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵיתוֹיֵי כְּהַאי גַוְונָא? וְלִיטַעְמָיךְ, כָּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ, לְאֵיתוֹיֵי מַאי? אֶלָּא לְאֵיתוֹיֵי קַצָּב, הָכָא נָמֵי לְאֵיתוֹיֵי קַצָּב. דְּתַנְיָא: קַצָּב שֶׁהָיָה מְקַצֵּב, תָּנָא חֲדָא: לְפָנָיו – חַיָּיב, לְאַחֲרָיו – פָּטוּר. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לְאַחֲרָיו – חַיָּיב, לְפָנָיו – פָּטוּר. וְתַנְיָא אִידַּךְ: בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו – חַיָּיב, וְתַנְיָא אִידַּךְ: בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו – פָּטוּר. וְלָא קַשְׁיָא. כָּאן – בִּירִידָה שֶׁלְּפָנָיו, וַעֲלִיָּה שֶׁלְּאַחֲרָיו. כָּאן – בַּעֲלִיָּה שֶׁלְּפָנָיו, וִירִידָה שֶׁלְּאַחֲרָיו. כָּאן – בִּירִידָה שֶׁלְּפָנָיו וְשֶׁל אַחֲרָיו, כָּאן – בַּעֲלִיָּה שֶׁלְּפָנָיו וְשֶׁל אַחֲרָיו. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הָיָה עוֹלֶה בַּסּוּלָּם וְנִשְׁמְטָה שְׁלִיבָה מִתַּחְתָּיו, תָּנֵי חֲדָא חַיָּיב, וְתַנְיָא אִידַּךְ פָּטוּר. מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר יְרִידָה הִיא, וּמָר סָבַר עֲלִיָּה הִיא? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא עֲלִיָּה הִיא. וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן לִנְיזָקִין, כָּאן לְגָלוּת. אִיבָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא לְגָלוּת, וְלָא קַשְׁיָא, הָא דְּאַתְלַיע, הָא דְּלָא אַתְלַע. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּלָא אַתְלַע, וְלָא קַשְׁיָא, הָא דְּמִיהַדַּק, וְהָא דְּלָא מִיהַדַּק. מַתְנִי׳ נִשְׁמַט הַבַּרְזֶל מִקַּתּוֹ וְהָרַג, רַבִּי אוֹמֵר: אֵינוֹ גּוֹלֶה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: גּוֹלֶה. מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ, רַבִּי אוֹמֵר: גּוֹלֶה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ גּוֹלֶה. גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמַר לָהֶם רַבִּי לַחֲכָמִים: וְכִי נֶאֱמַר ״וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מֵעֵצוֹ״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״מִן הָעֵץ״! וְעוֹד, נֶאֱמַר ״עֵץ״ לְמַטָּה וְנֶאֱמַר ״עֵץ״ לְמַעְלָה, מָה ״עֵץ״ הָאָמוּר לְמַעְלָה מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ, אַף ״עֵץ״ הָאָמוּר לְמַטָּה מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ״, רַבִּי סָבַר: יֵשׁ אֵם לַמָּסוֹרֶת, ״וְנִישֵּׁל״ כְּתִיב, וְרַבָּנַן סָבְרִי: יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא, ״וְנָשַׁל״ קָרֵינַן. וְרַבִּי, יֵשׁ אֵם לַמָּסוֹרֶת סְבִירָא לֵיהּ?

גמ' אמר - רבא גרסינן ולא גרסינן אלא: באומר מותר - סבור שמותר להרוג את ישראל וזהו מזיד שלו: אנוס הוא - והיאך הוא קורהו מזיד: בפתע פרט לקרן זוית - שלשון פתע הוא בסמוך כדמתרגמי' בתכיף פרט לקרן זוית אם היה זה יוצא ממבוי זה ונכנס לזה לפנות לימין או לשמאל וסכינו בידו וזה בא כנגדו בקרן זוית ולא ראהו והרגו: שדחפו בגופו - בלא מתכוין: להביא ירידה שהיא צורך עליה - כגון הרוצה להרים ידו בכח וגרזן בידו ומשפיל תחלה את גופו ושוחה לפניו כדי להרים בכח ובהשפלתו הרג דלא תימא הואיל וצורך עליה היא פטור מגלות דהא כתיב ויפל: בלא צדיה - לשון צידוד שלא נתכוין לצדד לצד שני: ואשר לא צדה - שלא נתכוין לזרוק בצדו ובסמוך לו אלא למקום שזרק אבל לא היה יודע שיש שם אדם: פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע - וכן לזרוק ארבע וזרק שמונה: אף כל שיש לו רשות לניזק כו' - יצאה חצר של בעל הבית: עליה היא או ירידה היא - בתר דידיה אזלינן והוא היה עסוק בעליה או בתר שליבה אזלינן והעולה עליה היה דוחקה ומשפילה כלפי מטה: כבר נגעת כו' - הרי נגעת כאן בירידה שהיא צורך עליה והא רבינן לה לעיל לחיובא: לפניו חייב - הרג לפניו חייב: ה"ג כאן בירידה שלפניו ועליה שלאחריו כאן בעליה שלפניו וירידה שלאחריו כאן בירידה שלפניו ושל אחריו כאן בעליה שלפניו ולאחריו. כל דרך עליה פטור וכל דרך ירידה חייב הלכך הא דתניא לפניו חייב לאחריו פטור בירידה שלפניו ועליה של אחריו השפיל זרועו כדי להרים בכח והרים מכח לפניו בהשפלתו חייב הרג בעלייתו לאחוריו פטור והא דתניא לאחריו חייב לפניו פטור בעליה שלפניו וירידה שלאחריו כגון המרים ידו בכח עד שהשפילו דרך אחוריו ממעל לכתפיו וחזר והגביהן להכות לפניו הרג בהשפלתו דרך אחוריו חייב הרג בהגבהתו פטור והא דתניא בין לפניו ובין לאחריו חייב בירידה שלפניו או שלאחריו והא דתניא בין לפניו בין לאחריו פטור בעליה שלפניו ושל אחריו: לימא כתנאי - הך בעיא דרבי אבהו: לנזקין - חייב אם לא הרגו אלא הזיקו חייב דלנזקין לא שני לן בין שוגג למזיד בין ירידה לעליה כדאמרינן בב"ק (דף כו:) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון: הא דאתליע - חייב שכל שליבה שהתליעה כשדורסין עליה נכפפת היא למטה וירידה היא ואם לא התליעה אין כאן ירידה: הא דמהדק - אם היתה השליבה מלא הנקב שהיא תחובה בו ואחוזה יפה יפה אין כאן דרך ירידה ופטור לא מהדק ירידה יש כאן וחייב: מתני' מן העץ המתבקע - יצא קיסם וניתז למרחוק והרג: גמ' נאמר עץ למטה - ונשל הברזל מן העץ: ונאמר עץ למעלה - לכרות העץ: יש אם למסורת - כמה שנמסרה כתב של תיבה למשה אנו צריכין לדורשה ולא לפי המקרא כשאתה קורא ונשל אתה מוסיף הברה של אל"ף או של ה"א בין נו"ן לשי"ן ולפי המסורת ונישל כתיב ופירושו נישל שהשיל הברזל מן העץ המתבקע ומצא את רעהו ורבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן לשון פעל הברזל עצמו נשל מעל עצו:

פשיטא בר קטלא הוא. תימה אימא במזיד ולא התרו בו וי"ל דהא נמי נפקא לן מבלי דעת דאיכא מבלי דעת יתירא עוד י"ל דהא נמי פשיטא דלא יגלה דעל כרחך קרא בלא מתכוין איירי מדכתיב והוא לא שונא: אלא פרט לאומר מותר. וקשה דגבי חלב וגבי שבת דכתיב בשניהם שגגה וחייבין פרק כלל גדול (שבת דף סח: ושם) בתינוק שנשבה לבין הנכרים וי"ל דשאני הכא דכתיב שגגה יתירא למעוטי אומר מותר.: ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק בכיצד הרגל (ב"ק דף . כו: ושם) פירש רש"י ממעט ליה ממיתה אבל גלות אית ביה ולא נראה דא"כ לא הוי כמו אידך לכן נראה לפרש דפטור (ממיתה) מגלות . כדאמרינן פרק כיצד הרגל (שם ד"ה פרט): בלא איבה פרט לשונא. תימה אמאי איצטריך האי קרא תיפוק ליה דכתיב במשנה תורה והוא לא שונא וצ"ע ושמא י"ל דבמשנה תורה נחזרת ונשנית בשביל דבר שנתחדש מיער והרבה פרשיות יש בענין זה במשנה תורה אבל לא קשה מולא אויב לו דבאלה מסעי דההוא איצטריך למימר אפילו לא אויב לו [לעדים ולדיינים] כדאמרי' בסנהדרין (דף כט.). (במשנה תורה כתיב נמי כי לא שונא הוא לו משום פרשה שנשנית) כך נראה למשי"ח: מה יער שיש לו רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם וכו'. וקשה דמסתמא כמו כן נימא מה יער מקום שעומד שם המזיק ויש רשות לניזק להיות לשם וא"כ קשה דתנן הזורק אבן לרשות הרבים הרי הוא גולה ומוקי לה בסותר כתלו שהוא ברשותו והרג הניזק שהוא ברשות הרבים ואמאי גולה והא בעינן מקום שיהא רשות לניזק ולמזיק ושיהא הניזק במקום שהמזיק עומד בו וי"ל דלא יליף מיניה מקום ההכאה אלא שיש רשות לשניהם לעכב במקום ההכאה: נשמטה השליבה. והרגתו השליבה אבל אם הרגו אדם פטור דבעינן דרך ירידה: ואי בעית אימא הא דאיתלע והא דלא איתלע. ולפי האי איבעית אימא כולי עלמא סברי ירידה היא וקשה א"כ אמאי לא קאמר דכולי עלמא ירידה היא הא דאתלע והא דלא אתלע ועוד קשה כי קאמר מעיקרא דכ"ע עליה היא א"כ קשה ברייתא זו לברייתא דלעיל או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה ונראה לפרש דה"ק דכ"ע דעליה הוי ומיירי במוהדק ובדלא אתלע ולא מיירי בירידה שהיא צורך לעליה דבהא לא פליגי ברייתות והכא הכי קאמר איבעית אימא הא והא לגלות ומיירי הברייתא שמחייבה בירידה שהיא צורך לעליה:

מכות ז:

Navigate the library