Makkot 11b · Talmud

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: נִידּוּי עַל תְּנַאי – צָרִיךְ הֲפָרָה. מְנָלַן? מִיְּהוּדָה, דִּכְתִיב: ״אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְגוֹ׳״, וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ״יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת, וְגוֹ׳ וְזֹאת לִיהוּדָה״? כׇּל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, עַצְמוֹתָיו שֶׁל יְהוּדָה הָיוּ מְגוּלְגָּלִין בָּאָרוֹן, עַד שֶׁעָמַד מֹשֶׁה וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי גָּרַם לִרְאוּבֵן שֶׁיּוֹדֶה – יְהוּדָה, ״וְזֹאת לִיהוּדָה... שְׁמַע ה׳ קוֹל יְהוּדָה״. עָאל אִיבְרֵיהּ לְשָׁפָא, לָא הֲוָה קָא מְעַיְּילִי לֵיהּ לִמְתִיבְתָּא דְּרָקִיעַ, ״וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ״. לָא הֲוָה קָא יָדַע לְמִישְׁקַל וּמִיטְרַח בִּשְׁמַעְתָּא בַּהֲדֵי רַבָּנַן, ״יָדָיו רַב לוֹ״. לָא הֲוָה יָדַע לְפָרוֹקֵי קוּשְׁיָא, ״וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּמִיתַת כּוּלָּן הוּא חוֹזֵר, אוֹ דִלְמָא בְּמִיתַת אֶחָד מֵהֶן? תָּא שְׁמַע: נִגְמַר דִּינוֹ בְּלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל – אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם. וְאִם אִיתָא, לִיהְדַּר בֵּיהּ בִּדְהָנָךְ! בִּדְלֵיכָּא. מַתְנִי׳ מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹלֶה. אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל וּמִינּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו וּלְאַחַר מִכֵּן נִגְמַר דִּינוֹ – חוֹזֵר בְּמִיתָתוֹ שֶׁל שֵׁנִי. נִגְמַר דִּינוֹ בְּלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל, וְהַהוֹרֵג כֹּהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁהָרַג – אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם. וְאֵינוֹ יוֹצֵא לֹא לְעֵדוּת מִצְוָה, וְלֹא לְעֵדוּת מָמוֹן, וְלֹא לְעֵדוּת נְפָשׁוֹת. וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים לוֹ, וַאֲפִילּוּ שַׂר צָבָא יִשְׂרָאֵל כְּיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה״ – שָׁם תְּהֵא דִּירָתוֹ, שָׁם תְּהֵא מִיתָתוֹ, שָׁם תְּהֵא קְבוּרָתוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהָעִיר קוֹלֶטֶת – כָּךְ תְּחוּמָהּ קוֹלֵט. רוֹצֵחַ שֶׁיֵּצֵא חוּץ לַתְּחוּם וּמְצָאוֹ גּוֹאֵל הַדָּם, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִצְוָה בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם, וּרְשׁוּת בְּיַד כׇּל אָדָם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: רְשׁוּת בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם, וְכׇל אָדָם חַיָּיבִין עָלָיו. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? אָמַר אַבָּיֵי: קַל וָחוֹמֶר, וּמָה מִי שֶׁגָּלָה כְּבָר – יָצָא עַכְשָׁיו, מִי שֶׁלֹּא גָּלָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִגְלֶה? וְדִלְמָא: הַאי דִּגְלָה אִיכַּפַּר לֵיהּ, הַאי דְּלָא גְּלָה לָא! מִידֵּי גָּלוּת קָא מְכַפְּרָא? מִיתַת כֹּהֵן הוּא דִּמְכַפְּרָא! אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב כָּהֲנָא: דְּאָמַר קְרָא: ״וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ״, וְכִי הוּא מוֹשְׁחוֹ? אֶלָּא: זֶה שֶׁנִּמְשַׁח בְּיָמָיו. מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? הָיָה לוֹ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁיִּגְמוֹר דִּינוֹ לִזְכוּת, וְלֹא בִּיקֵּשׁ. אָמַר אַבָּיֵי: נָקְטִינַן: נִגְמַר דִּינוֹ וָמֵת – מוֹלִיכִין אֶת עַצְמוֹתָיו לְשָׁם, דִּכְתִיב: ״לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן״, וְאֵיזֶהוּ יְשִׁיבָה שֶׁהִיא בָּאָרֶץ – הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ קְבוּרָה. תָּנָא: מֵת קוֹדֶם שֶׁמֵּת כֹּהֵן גָּדוֹל, מוֹלִיכִין עַצְמוֹתָיו עַל קִבְרֵי אֲבוֹתָיו, דִּכְתִיב: ״יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ״, אֵיזֶהוּ יְשִׁיבָה שֶׁהִיא בְּאֶרֶץ אֲחוּזָּתוֹ הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ קְבוּרָה. נִגְמַר דִּינוֹ, וְנַעֲשָׂה כֹּהֵן בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה, פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא. חַד אוֹמֵר: מֵתָה כְּהוּנָּה. וְחַד אוֹמֵר: בָּטְלָה כְּהוּנָּה. לֵימָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קָא מִיפַּלְגִי. דִּתְנַן: הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל קׇרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב פְּסוּלִין, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר. מַאן דְּאָמַר מֵתָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וּמַאן דְּאָמַר בָּטְלָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר?

וחטאתי לך - לשון נידוי הוא שיהא מנודה לאביו: מאי דכתיב יחי ראובן וגו' וזאת ליהודה - מה ראה לסמוך יהודה לראובן ומה ראה להתחיל בברכת יהודה בלשון וזאת ליהודה אלא לפי שהיו עצמות כל השבטים שלדן קיים ושל יהודה מגולגלין אמר לשון זה יחי ראובן כלומר ראובן שלדו קיימת כאילו הוא חי וזאת תהיה ליהודה שהם מגולגלין. עצמות כל השבטים יצאו ממצרים ונשאום בניהם במדבר וזהו שאמר יוסף לאחיו (שמות י״ג:י״ט) והעליתם עצמותי מזה אתכם עם עצמותיכם: על איבריה לשפא - נכנסו עצמותיו למקום חיבורם ששפו משם כמו דשף מדוכתיה (חולין דף מב: נד.:) לשפא אישלויי"ש דורא: ידיו רב לו - יהי בו כח לריב ריבו לעצמו נגד חביריו: למשקל ולמטרח - לישא וליתן: ליהדר בהנך - במיתת מרובה בבגדים או בשעבר ממשיחותו אלא לאו ש"מ כולהו: מתני' ה"ז אינו גולה - מפרש טעמא בגמ' מק"ו: חוזר במיתתו של שני - יליף טעמא בגמ': נגמר דינו בלא כ"ג - שלא מינו אחר תחתיו עד שנגמר דינו של זה לגלות: גמ' שנמשח בימיו - משנעשה זה רוצח: מאי הוה ליה - להאי כהן למיעבד מאחר שעדיין לא היה כ"ג כשהרג זה למה הוא נענש: תנא מת - רוצח בערי מקלט ומת כ"ג אחר זמן: ונעשה כ"ג בן גרושה - יצא עליו עדות שהוא חלל: מתה כהונה - הרי הוא כמת ואין הרוצח גולה: בטלה כהונה - איגלאי מילתא למפרע שלא היה כ"ג והוה ליה האי רוצח נגמר דינו בלא כהן גדול ואינו חוזר לעולם:

אפילו על תנאי צריך הפרה מנלן מיהודה. יש מדקדקין מכאן דנידויים שלנו אפי' אותם שיש להם זמן אין לנדות עצמן מספק שהרי הכא התנה בדבר שלא היה בידו לקיים דשמא היה מעכבו יוסף או יקראנו אסון בדרך ולכך חל מעיקרו גם הנידוי על התנאי אבל שאר תנאים דבידו לקיים כגון שמנדין את האדם שלא יעשה הדבר ודאי לא חל הנידוי כלל מעיקרו דכיון דבידו הוא משעת הנידוי אנו יודעים בודאי שלא בדעתו לעשות הדבר ודאי לא חל הנידוי כלל מעיקרו: מי גרם לראובן שהודה יהודה. תימה דהא אמרינן במדרש וישב ראובן אל הבור מהיכן שב מבית אביו שישב בתענית על מעשה בלהה וזה היה קודם מעשה דיהודה וי"ל דמ"מ לא הודה ברבים עד מעשה דיהודה: מי גרם לראובן שהודה. ולכל יש לנו סמך מן המקרא יהודה אתה יודוך אחיך ומתרגמינן את הודית כך יודוך אחיך פירוש הודית ולא בוש כך יודוך אחיך שבשביל שהתחלת להודות בא ראובן והודה: אמר אביי ק"ו ומה מי שגלה כו'. תימה מהאי דינא נילף נמי לנגמר דינו בלא כ"ג שלא יגלה כלל ומה מי שגלה כבר לפני מיתת כ"ג יוצא במיתתו של כ"ג מי שלא גלה לפני מותו אינו דין שלא יגלה אחר מותו דהכי אמרינן בערכין (דף כט: ושם) מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ונפקא לן מהאי דינא דאינה נמכרת כלל אחר הבאת סימנין עד עולם ונראה דלא קשיא מידי דהא מיתת הכהן כפרה הוא כדאמר בסמוך וכפרה לא שייכא אלא למי שמחויב בבריא והלכך דוקא לפי שנגמר ונתחייב גלות ואח"כ מת כ"ג מכפרת מיתת כ"ג שלא יגלה כלל מק"ו כדקאמר הש"ס אבל נגמר דינו בלא כ"ג שכבר מת כ"ג קודם גמר דין של זה ודאי ליכא למילף מק"ו דהיאך תכפר מיתת כ"ג וליכא למימר דתתכפר לו מיתת כ"ג השתא כשנגמר דינו דהא לא מיכפרא אלא בשעת מיתה ולאחר כך ובשעת מיתה לא היה זה חייב ולא דמי לההיא דערכין דמכורה כבר יוצאה וכו' דהתם משעת הבאת סימנין מתחלת גדלותה ושוב לא יפסיק ממנה הגדלות לעולם ולכך שייך למילף שפיר דלא תמכר כלל אחר התחלת סימנין עד עולם כן נראה למשי"ח: מידי גלות קא מכפרא. תימה אין ה"נ מדאמר בריש מכילתין (דף ב:) הם שלא עשו מעשה לגלו כי היכי דתהוי להו כפרה אלמא גלות מכפרת וי"ל דהכא כפרה לפטרו מגלות קאמר דהא בעי למילף דמי שלא גלה עדיין דמיתת כ"ג תועיל לפטרו מגלות מק"ו הלכך שפיר משני מידי גלות מכפרת מיתת כ"ג מכפרת פירוש מיפטרא מגלות שהרי אפילו לא גלה אלא יום אחד ומת הכ"ג הוא חוזר ואילו לא מת הכהן אפילו שהה שם זמן מרובה אינו יוצא על כרחך כפרה זו במיתת כהן תלויה כדפירשתי כן נראה למשי"ח:

מכות יא:

Navigate the library