Makkot 12b · Talmud

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּמְעָרָה – הַלֵּךְ אַחַר פִּתְחָהּ, בְּאִילָן – הַלֵּךְ אַחַר נוֹפוֹ. אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה גַּבֵּי מַעֲשֵׂר לְחוּמְרָא, עִיקָּרוֹ בַּחוּץ וְנוֹפוֹ בִּפְנִים, כִּי הֵיכִי דִּבְנוֹפוֹ לָא מָצֵי פָּרֵיק – בְּעִיקָּרוֹ נָמֵי לָא מָצֵי פָּרֵיק. עִיקָּרוֹ מִבִּפְנִים וְנוֹפוֹ מִבַּחוּץ, כִּי הֵיכִי דִּבְנוֹפוֹ לָא מָצֵי אָכֵיל בְּלֹא פְּדִיָּיה – בְּעִיקָּרוֹ נָמֵי לָא מָצֵי אָכֵיל בְּלֹא פְּדִיָּיה. אֶלָּא גַּבֵּי עָרֵי מִקְלָט, בִּשְׁלָמָא עִיקָּרוֹ בַּחוּץ וְנוֹפוֹ בִּפְנִים, כִּי הֵיכִי דִּבְנוֹפוֹ לָא מָצֵי קָטֵיל לֵיהּ, בְּעִיקָּרוֹ נָמֵי לָא מָצֵי קָטֵיל לֵיהּ. אֶלָּא עִיקָּרוֹ בִּפְנִים וְנוֹפוֹ בַּחוּץ, כִּי הֵיכִי דִּבְנוֹפוֹ מָצֵי קָטֵיל לֵיהּ, בְּעִיקָּרוֹ נָמֵי מָצֵי קָטֵיל לֵיהּ?! הָא גַּוַּאי קָאֵי! אָמַר רָבָא: בְּעִיקָּרוֹ – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא מָצֵי קָטֵיל. קָאֵי בְּנוֹפוֹ, וְיָכוֹל לְהוֹרְגוֹ בְּחִצִּים וּבִצְרוֹרוֹת – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמָצֵי קָטֵיל לֵיהּ. כִּי פְּלִיגִי – בְּמֶהֱוֵי עִיקָּרוֹ דַּרְגָּא לְנוֹפוֹ. מָר סָבַר: הָוֵי עִיקָּרוֹ דַּרְגָּא לְנוֹפוֹ. וּמָר סָבַר: לָא הָוֵי עִיקָּרוֹ דַּרְגָּא לְנוֹפוֹ. רַב אָשֵׁי אָמַר: מַאי ״אַחַר הַנּוֹף״ – אַף אַחַר הַנּוֹף. מַתְנִי׳ הָרַג בְּאוֹתָהּ הָעִיר – גּוֹלֶה מִשְּׁכוּנָה לִשְׁכוּנָה, וּבֶן לֵוִי – גּוֹלֶה מֵעִיר לְעִיר. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם וְגוֹ׳״, ״וְשַׂמְתִּי לְךָ״ – בְּחַיֶּיךָ. ״מָקוֹם מִמְּקוֹמְךָ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה״ – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַגְלִין בַּמִּדְבָּר. לְהֵיכָן מַגְלִין – לְמַחֲנֵה לְוִיָּה. מִכָּאן אָמְרוּ: בֶּן לֵוִי שֶׁהָרַג – גּוֹלֶה מִפֶּלֶךְ לְפֶלֶךְ, וְאִם גָּלָה לְפִלְכּוֹ – פִּלְכּוֹ קוֹלְטוֹ. אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: מַאי קְרָא? ״כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב״ – עִיר שֶׁקְּלָטַתּוּ כְּבָר. מַתְנִי׳ כַּיּוֹצֵא בּוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לָעִיר מִקְלָטוֹ וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם ״רוֹצֵחַ אֲנִי״, אָמְרוּ לוֹ: ״אַף עַל פִּי כֵן״ – יְקַבֵּל מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ״.

רבי יהודה - לענין מעשר אמרה למילתיה: הלך אחר פתחה - כולה בפנים ופתוחה לחוץ כלחוץ כולה בחוץ ופתוחה לפנים כלפנים: באילן הלך אחר נופו - ומתניתין דהכא. וברייתא רבי יהודה ומתני' דאילן שהוא עומד בפנים כו' רבנן ושינויא קמא ליתא: אימור דשמעת ליה כו' - כלומר היכי בעית לאוקמא להא דתניא בירושלים הלך אחר הנוף כו' כר' יהודה הניחא אי תנא בה חדא בירושלים הלך אחר הנוף ולא תנא בה בערי מקלט הלך אחר הנוף מצית מוקמת לה כרבי יהודה אבל השתא מאן ציית לך אימור דשמעת ליה לרבי יהודה גבי מעשר באילן הלך אחר הנוף משום דאיכא למימר לחומרא בין עיקרו בפנים ונופו בחוץ בין עיקרו בחוץ ונופו בפנים דגבי מעשר איכא בין בפנים בין בחוץ חדא לחומרא וחדא לקולא חומר בפנים מבחוץ שבחוץ יכול לפדותו ובפנים אינו יכול לפדותו דקלטי ליה מחיצות וחומר בחוץ מבפנים שאינו נאכל בחוץ בלא פדייה ובפנים אוכלו בלא פדייה ואיכא למימר כי אמר רבי יהודה הלך אחר הנוף לחומרא אמרה כדמפרש ואזיל: עיקרו בחוץ ונופו בפנים כו' - הלך אחר הנוף לענין פדייה: עיקרו בפנים ונופו לחוץ - הלך אחר הנוף לענין אכילה דמישדי עיקרו בתר נופו ואסור לאוכלו בעיקרו אא"כ פדאו מקודם שנכנס: אלא בערי מקלט - על כרחך עיקרו בפנים ונופו לחוץ לא משכחת לה אלא לקולא: אמר רבא בעיקרו כולי עלמא לא פליגי כו' - לעולם כדקא משנינן הא רבי יהודה והא רבנן דלרבנן לא שדינן לא נוף בתר עיקרו ולא עיקרו בתר נוף לא במעשר ולא בערי מקלט כדקתני קמייתא מכנגד החומה ולפנים כלפנים ורבי יהודה פליג ואמר שדי עיקרו בתר נופו ודקאמרת דלמא לחומרא קאמר אנן נמי לחומרא אמרינן לה לענין מעשר כדאמרן ולענין מקלט היכא דעיקרו בחוץ ונופו בפנים דחומרא הוא שדי עיקרו בתר נופו ואם רוצח בעיקרו לא מצי קטיל ליה והיכא דעיקרו בפנים ונופו בחוץ דקאמר בה רבי יהודה הלך אחר הנוף לאו למישדי עיקרו בתר נופו ולמימר דכי היכי בנופו מצי קטיל ליה בעיקרו נמי מצי קטיל קאמר דבעיקרו שבפנים כולי עלמא לא פליגי דלא מצי קטיל והיכא דקאי רוצח בנופו שבחוץ ויכול גואל הדם לעמוד חוץ לתחום ולהורגו בחצים ובצרורות כולי עלמא לא פליגי דמצי קטיל דלכולי עלמא נוף בתר עיקר לא שדינן כי פליגי דקאמר ר' יהודה הלך אחר הנוף למהוי עיקרו דרגא לנופו שיכנס גואל הדם בתוך התחום ויעלה דרך העיקר ויהרגנו בנופו קאמר וכי הך קולא אית ליה לר' יהודה דהא לאו עיקר שדי בתר נוף אלא כל חד כדקאי: רב אשי אמר מאי אחר הנוף - דקאמר מתני' דהכא וכן ברייתא בערי מקלט אף אחר הנוף ורבי יהודה היא וכולהו לחומרא ולענין מעשר כדשנינן ולענין מקלט אף אחר הנוף קאמר דהיכא דעיקרו בחוץ ונופו בפנים שדי עיקרו בתר נופו לחומרא ולא תימא כדקאי קאי אבל היכא דעיקרו בפנים ונופו בחוץ שדי נופו בתר עיקרו ולא מצי קטיל בנופו ומשום דבכולי גמרא שדינן נוף בתר עיקר אצטריך הכא למימר דלענין מקלט זמנין דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא: מתני' הרג באותה העיר - רוצח שגלה לעיר מקלט וחזר והרג באותה העיר בשוגג: גולה משכונה לשכונה - בתוך העיר כי מן העיר אינו רשאי לצאת מפני רציחה ראשונה: ובן לוי - שהוא מיושבי העיר והרג בשוגג גולה מעיר לעיר שהוא רשאי לצאת מן העיר שלא גלה שם: גמ' ושמתי לך בחייך - כאן הבטיחו הקדוש ברוך הוא למשה שיזכה למצוה זו בחייו שהבדיל שלש ערים: מקום ממקומך - שתהא מחנה לויה קולטת ואף ערי מקלט יהיו ערי לויה: פלך - מדינה: מאי קרא - דפלכו קולטו ודמתני' נמי דקתני גולה משכונה . לשכונה: בעיר מקלטו - קרא יתירא הוא דמצי למכתב כי שם ישב: מתני' אם אמרו לו אעפ"כ - אנו רוצים לכבדך יקבל מהם:

אימור דשמעת ליה לרבי יהודה לחומרא. וצריך עיון מנא ליה דלא אמרינן גם להקל וי"ל דמסברא אית ליה דלא פליגי רבי יהודה ורבנן כולי האי כי אם בחומרא בעלמא: גבי מעשר לחומרא עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דבנופו לא מצי פריק כו'. פי' לא אזלינן בתר נוף לקולא לומר דכי היכי דבנופו דבפנים מצי אכיל בלא פדייה הכי נמי בעיקרו מבחוץ מצי אכיל ליה בלא פדייה אלא לחומרא דוקא לומר דלא מצי פריק ליה בעיקרו ומשמע דפשיטא ליה דבנוף גופיה מצי אכיל דנהי דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא מ"מ נוף לא שדינן בתר עיקרו גם לחומרא: מר סבר עיקרו הוי דרגא כו'. קצת קשה מנא ליה לאפלוגי רבנן ארבי יהודה בהא ויש לומר דמשמע מתוך הברייתא דפליגי לרבי יהודה בתרתי בין במעשר בין בערי מקלט מדנקט ערי מקלט גבי ירושלים: רב אשי אמר מאי אחר הנוף. פי' רב אשי בא למידק הא דפרכינן אלא עיקרו בפנים ונופו לחוץ הכא נמי דבעיקרו מצי קטיל וקאמר דאף אחר הנוף קתני מתני' דגם אחר הנוף אזלינן היכי דהוי חומרא כמו דעיקרו בחוץ ונופו בפנים דשדינן עיקרו בתר נופו ואף בעיקר לא מצי קטיל וה"ה דאזלינן בתר עיקר למישדייה נופו בתר עיקרו לחומרא כגון בעיקרו בפנים ונופו לחוץ דאף בנופו לא קטלינן דאזלינן בתר עיקרו וקשה דא"כ כי היכי דקתני הולך אחר הנוף דהיינו אף אחר הנוף ה"ה דהוה מצי למתני הכל הולך אחר העיקר ועוד קשה דהא לעיל גבי מעשר כי קאמר דאזלינן בתר הנוף לחומרא משמע דמכל מקום פשיטא ליה דדין נוף עצמו לא היה בטל כלל דלא שדינן ליה בתר עיקרו כדפרישית לעיל ולכך ניחא פירוש הר"ם דודאי דין נוף עצמו לא היה בטל לעולם גם לחומרא כדפירשתי והכי קאמר אף לאחר הנוף שדינן ליה עיקר לחומרא כמו עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דנופו לא מצי קטיל בעיקר נמי לא מצי קטיל והוא הדין דעיקר אזיל בתר נפשיה שיש לעיקר דין עצמו כגון דעיקרו בפנים ונופו בחוץ אע"ג דבנופו מצי קטיל כדפירש דלעולם יש לו לנוף דין עצמו גם להקל מכל מקום דעיקר מבפנים לא מצי קטיל דלא שדינן העיקר בתר הנוף לקולא רק לחומרא אבל הקונטרס פירש אף אחר הנוף משום דבכולי הש"ס שדינן לנוף בתר העיקר אצטריך למימר הכא גבי מקלט דזימנין דשדינן עיקר בתר הנוף לחומרא לפי זה ניחא קצת הא דנקט אחר הנוף טפי מאחר העיקר מיהו גם זה קשיא דהא לענין מעשר לא שדינן לעולם בתר עיקרו כדפ"ל לכך ניחא לפי' הר"ם: פלכו קולטו. קשה דהא אמרינן כבר גולה מפלך [לפלך] ועוד הא קאמר בן לו' גולה מעיר לעיר ויש לומר דאם גולה מעיר לעיר יהיה רשאי לילך בכל העיר ובתחומיה ואם יגלה לפלכו פלכו קולטו בו שלא יצא משכונה לשכונה:

מכות יב:

Navigate the library