Makkot 8b · Talmud

״טָמֵא יִהְיֶה״ – מִכׇּל מָקוֹם. הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״טָמֵא יִהְיֶה״ – לְרַבּוֹת טְבוּל יוֹם, ״טוּמְאָתוֹ בוֹ״ – לְרַבּוֹת מְחוּסַּר כִּיפּוּרִים! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא מֵ״עוֹד טוּמְאָתוֹ״ קָא אָמֵינָא. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא: ״בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת״, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ שֶׁל שְׁבִיעִית וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר״, אֶלָּא אֲפִילּוּ חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנַס לִשְׁבִיעִית, וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁיָּצָא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מָה חָרִישׁ רְשׁוּת – אַף קָצִיר רְשׁוּת. יָצָא קְצִיר הָעוֹמֶר שֶׁהוּא מִצְוָה. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְרָבָא: מִמַּאי דַּחֲרִישָׁה דִּרְשׁוּת? דִּלְמָא חֲרִישַׁת עוֹמֶר דְּמִצְוָה, וַאֲפִילּוּ הָכִי אָמַר רַחֲמָנָא ״תִּשְׁבֹּת״! אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאִם מָצָא חָרוּשׁ אֵינוֹ חוֹרֵשׁ, לָאו מִצְוָה. אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ, וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ, וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. וְאַמַּאי? לֵימָא כֵּיוָן דְּאִילּוּ גְּמִיר לָאו מִצְוָה, הַשְׁתָּא נָמֵי – לָאו מִצְוָה! הָתָם אַף עַל גַּב דִּגְמִיר נָמֵי מִצְוָה קָא עָבֵיד, דִּכְתִיב: ״יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ״. הֲדַר אָמַר רָבָא: לָאו מִילְּתָא הִיא דַּאֲמַרִי. קְצִירָה דּוּמְיָא דַּחֲרִישָׁה, מָה חֲרִישָׁה, מָצָא חָרוּשׁ – אֵינוֹ חוֹרֵשׁ, אַף קְצִירָה נָמֵי, מָצָא קָצוּר אֵינוֹ קוֹצֵר, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִצְוָה, מָצָא קָצוּר אֵינוֹ קוֹצֵר?! מִצְוָה לִקְצוֹר וּלְהָבִיא! מַתְנִי׳ הָאָב גּוֹלֶה עַל יְדֵי הַבֵּן, וְהַבֵּן גּוֹלֶה עַל יְדֵי הָאָב. הַכֹּל גּוֹלִין עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִשְׂרָאֵל גּוֹלִין עַל יְדֵיהֶן, חוּץ מִגֵּר תּוֹשָׁב. וְגֵר תּוֹשָׁב אֵינוֹ גּוֹלֶה אֶלָּא עַל יְדֵי גֵּר תּוֹשָׁב. גְּמָ׳ הָאָב גּוֹלֶה עַל יְדֵי הַבֵּן. וְהָאָמְרַתְּ: יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ! דִּגְמִיר. הָאָמְרַתְּ אַף עַל גַּב דִּגְמִיר מִצְוָה קָעָבֵיד! בִּשְׁוַלְיָא דְּנַגָּרֵי. שְׁוַלְיָא דְּנַגָּרֵי – חַיּוּתֵאּ הִיא דְּלַמְּדֵיהּ! דִּגְמִיר אוּמָּנוּתָא אַחֲרִיתִי. וְהַבֵּן גּוֹלֶה עַל יְדֵי הָאָב כּוּ׳. וּרְמִינְהִי, ״מַכֵּה נֶפֶשׁ״ – פְּרָט לַמַּכָּה אָבִיו. אָמַר רַב כָּהֲנָא: לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהָא רַבָּנַן. לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר חֶנֶק חָמוּר מִסַּיִיף, שִׁגְגַת סַיִיף נִיתְּנָה לְכַפָּרָה, שִׁגְגַת חֶנֶק לֹא נִיתְּנָה לְכַפָּרָה. לְרַבָּנַן, דְּאָמְרִי סַיִיף חָמוּר מֵחֶנֶק, הוֹרֵג אָבִיו [בְּשׁוֹגֵג] שִׁגְגַת סַיִיף הוּא, וְשִׁגְגַת סַיִיף נִיתְּנָה לְכַפָּרָה. רָבָא אָמַר: פְּרָט לְעוֹשֶׂה חַבּוּרָה בְּאָבִיו בְּשׁוֹגֵג. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כֵּיוָן דִּבְמֵזִיד בַּר קְטָלָא הוּא, בְּשׁוֹגֵג נָמֵי לִיגְלֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. הַכֹּל גּוֹלִין עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל וְכוּ׳. ״הַכֹּל גּוֹלִין עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל״ לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי עֶבֶד וְכוּתִי. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: עֶבֶד וְכוּתִי גּוֹלֶה וְלוֹקֶה עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל גּוֹלֶה וְלוֹקֶה עַל יְדֵי כּוּתִי וְעֶבֶד. בִּשְׁלָמָא עֶבֶד וְכוּתִי גּוֹלֶה עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל וְלוֹקֶה, גּוֹלֶה – דְּקַטְלֵיהּ, וְלוֹקֶה – דְּלַטְיֵיהּ. אֶלָּא יִשְׂרָאֵל גּוֹלֶה וְלוֹקֶה עַל יְדֵי כּוּתִי? בִּשְׁלָמָא גּוֹלֶה – דְּקַטְלֵיהּ, אֶלָּא לוֹקֶה, אַמַּאי? דְּלַטְיֵיהּ? ״וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר״ – בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ! אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: כְּגוֹן שֶׁהֵעִיד בּוֹ וְהוּזַם. דִּכְווֹתֵיהּ גַּבֵּי עֶבֶד, שֶׁהֵעִיד בּוֹ וְהוּזַם, עֶבֶד בַּר עֵדוּת הוּא? אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁהִכָּהוּ הַכָּאָה

לרבות טבול יום - שאם נכנס למקדש ענוש כרת: לרבות מחוסר כיפורים - מאותן טומאות הצריכות קרבן וטבל והעריב שמשו ולא הביא כפרתו ונכנס למקדש חייב וארבע טומאות הן הטעונות קרבן הזב והזבה והיולדת והמצורע: מעוד קאמינא - עוד טומאתו בו עוד קרא יתירא לדרשא הוא: איכא דמתני לה - להא דא"ל ההוא מרבנן לרבא והא דאותביה רבינא אהא: אין צ"ל חריש וקציר של שביעית כו' - דעל כרחך בשביעית דשמיטה הכתוב מדבר דאי כדכתיב דאיום השביעי קאי מאי שנא חריש וקציר דנקט אלא ה"ק ששת ימים תעבוד ובשביעי תשבות והששה שאתה עובד בהן בחריש ובקציר תשבות: הנכנס לשביעית - (וחריש של שביעית) שלא יחרוש בששית חרישה המועלת לשביעית: וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית - שאם הביאה שליש בשביעית מאז היא ראויה ליקצר ואם קצרה בשמינית צריך לנהוג בה קדושת שביעית: רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות כו' - ובשבת קאי ולהכי נקט חריש וקציר לומר לך מה החריש שאני אוסר לך בשבת חריש של רשות הוא שאין לנו חריש של מצוה אף קציר איני אוסר לך אלא של רשות יצא קציר העומר: אם מצא חרוש אינו צריך לחרוש - אבל קציר אפילו מצא קצור מצוה לקצור לשמה דכתיב וקצרתם והבאתם את עומר: לאו מילתא היא דאמרי - שהיה לי להשיבו תשובה נצחת דקרא לאו במצוה איירי: מאי טעמא קציר דומיא דחריש - מה חריש בכל מקום מצא חרוש אין מצוה לחרוש אף קציר בהכי עסקי' שאם מצא קצור אין מצוה לקצור יצא קציר העומר שאפילו מצא קצור מצוה לקצור: ואי ס"ד מצוה - בקציר של מצוה מצא קצור אינו קוצר תמיהא היא זו: מתני' ע"י הבן - אם הרגו לבנו בשוגג: חוץ מגר תושב - שאין ישראל גולה על ידו: הכל גולין - מפרש בגמרא לאיתויי מאי: גמ' בשוליא דנגרי - בלימוד חרש עצים שאינו מלמדו תורה אלא אומנות שוליא יויינד"רינו: חיותיה הוא - ואף זו מצוה על האב ללמדו דילפינן לה מקרא בפרק קמא דקדושין (דף ל:) דכתיב ראה חיים עם אשה אשר אהבת הקיש אומנות שהוא חיותו לאשה כשם שאביו חייב להשיאו אשה כדכתיב וקחו לבניכם נשים כך חייב ללמדו אומנות: מכה נפש - גבי הורג בשגגה כתיב לנוס שמה מכה נפש בשגגה: פרט למכה אביו - שלא חייב גלות אלא למי שהכאתו תלויה בנפש שאינו חייב עליו אלא אם כן הרגו יצא מכה אביו שהוא חייב עליו מיתה בחבורה בעלמא וקא ס"ד דממעט ליה מגלות אפילו הרגו: לרבן שמעון דאמר - בסנהדרין בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף מט:) חנק חמור מסייף ולדידיה ההורג את אביו בחנק דתנן (שם דף פא.) מי שנתחייב ב' מיתות ב"ד נידון בחמורה וההורג אביו חייב שתי מיתות שהעושה חבורה באביו מן הנחנקין הן והמכה נפש מן הנהרגין וכאן יש חבורת אביו ורציחה ולר"ש דאמר חנק חמור אם היה זה מזיד היה בחנק ועכשיו שהוא שוגג לא נתנה שגגתו לכפרה בגלות אם נתנה תורה כפרה לשגגת סייף שהיא קלה לא נתנה כפרה לשגגת חנק: ולרבנן דאמרי סייף חמור מחנק הורג אביו שגגת סייף הוא - שהרי אילו מזיד היה נידון בחמורה שהיא סייף ושגגת סייף נתנה לכפרה בגלות: רבא אמר - ברייתא נמי רבנן וההורג את אביו נמי גולה דשגגת סייף היא והא דקתני פרט למכה אביו לאו להורגו קא ממעיט אלא בעושה בו חבורה בשוגג: לוקה דלטייה - ואמרינן [בשבועות] (דף לה.) המקלל את חבירו עובר בלא תעשה ואתיא במה הצד מהמקלל דיין ונשיא וחרש (סנהדרין דף סו.): שהעיד בו - שהוא חייב מלקות:

טמא יהיה מכל מקום. קשה לישתוק מאשר ומיהיה ויש לומר דאשר אורחיה דקרא הוא: אינו צ"ל חריש וקציר של שביעית כו'. תימה דבשלמא קציר כתיב בהאי ענינא את ספיח קצירך לא תקצור אבל חרישה לא כתיב כלל התם וכ"ת דילפינן מקראי דכתיבי כל שאר עבודות קרקע הא איכא מ"ד פ"ק דמו"ק (דף ג:) דדוקא אהנך דכתיבי בהדיא מיחייב אבל אינך לא וחרישה גופה ממעט התם מדקאמר החורש בשביעית אינו לוקה וי"ל דכיון דקסבר דקציר אתי לתוספת חריש נמי אתא לתוספת: דלמא חרישת העומר דמצוה ואמר רחמנא תשבות. קצת קשה לישתוק מיניה דתשבות ומהיכי תיתי לן דהא למישרי מצרכינן קרא וי"ל דהא לא חייש רק לסתור דרשא דאשמעינן מה חריש רשות ומעתה נאמר דאתא לדרשא אחרינא: והא אמרת יצא האב המכה בנו. קשה [לר"י] דהיינו דוקא כשמייסרו ומכהו בתוכחתו אבל אם הלך ביער והורגו בשוגג למה לא יגלה וי"ל דמשמע ליה דמיירי בכל ענין אף אם מכהו לייסרו דאם לא כן אמאי נקט טפי בן מאדם אחר:

מכות ח:

Navigate the library