Makkot 9a · Talmud

שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה. דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִכָּהוּ הַכָּאָה שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה – לוֹקֶה. וְלָא מַקְּשִׁינַן הַכָּאָה לִקְלָלָה. חוּץ מֵעַל יְדֵי גֵּר תּוֹשָׁב וְכוּ׳. אַלְמָא גֵּר תּוֹשָׁב גּוֹי הוּא. אֵימָא סֵיפָא: גֵּר תּוֹשָׁב גּוֹלֶה עַל יְדֵי גֵּר תּוֹשָׁב! אָמַר רַב כָּהֲנָא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּגֵר תּוֹשָׁב שֶׁהָרַג גֵּר תּוֹשָׁב, כָּאן בְּגֵר תּוֹשָׁב שֶׁהָרַג יִשְׂרָאֵל. אִיכָּא דְּרָמֵי קְרָאֵי אַהֲדָדֵי, כְּתִיב: ״לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים״, וּכְתִיב: ״וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט״, ״לָכֶם״ – וְלֹא לְגֵרִים! אָמַר רַב כָּהֲנָא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן – בְּגֵר תּוֹשָׁב שֶׁהָרַג יִשְׂרָאֵל, כָּאן – בְּגֵר תּוֹשָׁב שֶׁהָרַג גֵּר תּוֹשָׁב. וּרְמִינְהִי: לְפִיכָךְ גֵּר וְגוֹי שֶׁהָרְגוּ – נֶהֱרָגִין. קָתָנֵי גֵּר דּוּמְיָא דְּגוֹי: מָה גּוֹי לָא שְׁנָא דִּקְטַל בַּר מִינֵּיהּ, וְלָא שְׁנָא דִּקְטַל דְּלָאו בַּר מִינֵיהּ – נֶהֱרָג, אַף גֵּר, לָא שְׁנָא דִּקְטַל בַּר מִינֵּיהּ וְלָא שְׁנָא קְטַל דְּלָאו בַּר מִינֵיהּ – נֶהֱרָג! אָמַר רַב חִסְדָּא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן שֶׁהֲרָגוֹ דֶּרֶךְ יְרִידָה, כָּאן שֶׁהֲרָגוֹ דֶּרֶךְ עֲלִיָּיה. דֶּרֶךְ יְרִידָה, דְּיִשְׂרָאֵל גָּלֵי – אִיהוּ נָמֵי סַגִּי לֵיהּ בְּגָלוּת. דֶּרֶךְ עֲלִיָּיה, דְּיִשְׂרָאֵל פָּטוּר – הוּא נֶהֱרָג. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא? וּמָה דֶּרֶךְ יְרִידָה דְּיִשְׂרָאֵל גָּלֵי, אִיהוּ נָמֵי סַגִּי לֵיהּ בְּגָלוּת, דֶּרֶךְ עֲלִיָּיה, דְּיִשְׂרָאֵל פָּטוּר, אִיהוּ נֶהֱרָג?! אֶלָּא אָמַר רָבָא: בְּאוֹמֵר מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אוֹמֵר מוּתָּר אָנוּס הוּא! אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, אוֹמֵר מוּתָּר – קָרוֹב לְמֵזִיד הוּא. וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּאִיתְּמַר: כְּסָבוּר בְּהֵמָה וְנִמְצָא אָדָם, גּוֹי וְנִמְצָא גֵּר תּוֹשָׁב. רָבָא אוֹמֵר: חַיָּיב, אוֹמֵר מוּתָּר קָרוֹב לְמֵזִיד הוּא. רַב חִסְדָּא אוֹמֵר: פָּטוּר, אוֹמֵר מוּתָּר אָנוּס הוּא. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב חִסְדָּא: ״הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ״. מַאי לָאו בִּידֵי אָדָם? לָא, בִּידֵי שָׁמַיִם. דַּיְקָא נָמֵי, דִּכְתִיב: ״מֵחֲטוֹא לִי״. וּלְטַעְמָיךְ, ״וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים״ – לֵאלֹהִים וְלֹא לְאָדָם? אֶלָּא, דִּינוֹ מָסוּר לְאָדָם, הָכָא נָמֵי דִּינוֹ מָסוּר לָאָדָם. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא: ״הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג״! הָתָם כִּדְקָא מְהַדְּרִי עִלָּוֵיהּ: ״וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא״ –

שאין בה שוה פרוטה - שאם יש בה תשלומי פרוטה משלם ואינו לוקה דילפינן בכתובות באלו נערות (כתובות דף לב:) בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין וכי אין בה שוה פרוטה לוקה שעבר על לא תוסיף פן יוסיף (דברים כה): ולא מקשינן הכאה לקללה - לומר שכשם שאינו לוקה על קללתו דכתיב בעמך כך לא ילקה על הכאתו ופלוגתא היא בסנהדרין דאיכא דמקיש ואיכא דלא מקיש: חוץ מגר תושב - ומשמע דמתרוייהו ממעט ליה דלא הוא גולה ע"י הריגתו אלא נהרג ולא ישראל גולה עליו: ל"ק כו' גר תושב שהרג גר תושב - גולה כדקתני בהדיא ורישא כשהרג את ישראל אינו גולה דלא סגי ליה בגלות: לפיכך - אשבע מצות שנצטוו בני נח קאי וקיי"ל אזהרתן זו היא מיתתן לפיכך גר תושב או עובד כוכבים שהרגו נהרגין ואפי' בשוגג שאין בני נח צריכין התראה כדאמרינן בסנהדרין (דף נז.): מה עובד כוכבים ל"ש קטל בר מיניה - עובד כוכבים כמותו: לאו בר מיניה - ישראל: אף גר תושב לא שנא קטן בר מיניה - גר תושב כמותו: דלאו בר מיניה - ישראל: באומר מותר - נהרג דלאו בר גלות הוא: ואזדו לטעמייהו - רב חסדא דלא בעי לשנויי באומר מותר דקסבר אנוס הוא ורבא דאמר נהרג: כסבור בהמה - ה"ז כאומר מותר שהיה לו ללמוד ואף זה היה לו לעיין ובגר תושב עסקינן: חייב - מיתה: מאי לאו בידי אדם - בדיני בני נח וזה אומר מותר היה כסבור אחות אברהם היא: לאלהים ולא לאדם - והלא יודע שהיא אשת איש: הגוי גם צדיק תהרוג - קס"ד שהודה לו הקב"ה אלמא אנוס הוא: כדקא מהדרי ליה עילויה - לא הודה לדבריו שהשיב לו תשובה שחייב מיתה שאינו צדיק בדבר שהיה לו ללמוד דרך ארץ כדמפרש ואזיל:

אלמא גר תושב עובד כוכבים הוא. (אינו) מדקדק מדאתי למעוטי גר תושב לפי שאינו ממעט אלא גר תושב שהרג ישראל שאינו גולה אלא נהרג וכן ישראל שהרג גר תושב דפטור דכן מוכיח לשון מתני' דקתני הכל גולין ע"י ישראל וישראל ע"י כולן חוץ מגר תושב דלא הוי בכלל דהאי הכל דאין גולין ע"י ישראל וכן ישראל אינו גולה על ידו (אלא) קא סלקא דעתיה דכיון דישראל אינו גולה ע"י גר תושב ולא גר תושב ע"י ישראל אלמא גר תושב דינו כעובד כוכבים א"כ הוא הדין גר תושב לגר תושב מידי דהוה אעובד כוכבים לעובד כוכבים ולכך קאמר אימא סיפא וכו' ומשני רישא דוקא קאמר גר תושב לישראל אבל גר תושב לגר תושב לא וכדמייתי בתר הכי מקראי ובתוספ' ראיתי שדחק לפרש דמעיקרא סלקא דעתיה דגר תושב וישראל גולין זה ע"י זה וחוץ דגר תושב דקתני במתני' אתא למעוטי שאין גר תושב גולה ע"י הכל ולא הכל על ידו ולא ידענא מאי קאמר חדא דכל היכא דקתני חוץ וכו' קאי אכל מה דלעיל מיניה ואף את"ל דהאי חוץ אתי למעוטי דלא הוי בכלל ישראל לגלות ע"י הכל והכל על ידו (מ"מ קשה דהא לא קתני כללא גבי ישראל וחוץ משמע דאתי לאפוקי מכללא ועוד דגר תושב לאו בכלל ישראל הוא ואמאי איצטריך לאפוקי וע"ק דא"כ דס"ד מעיקרא דישראל וגר תושב גולין זה ע"י זה מאי קאמר אלמא עובד כוכבים הוא אי עובד כוכבים לא יגלה ישראל על ידו ולא הוא ע"י ישראל: דרך עלייה דישראל פטור הוא נהרג. וא"ת אכתי לא הויא דומיא דעובד כוכבים דאפי' דרך ירידה נהרג וי"ל דמ"מ הוא דומיא דעובד כוכבים מה עובד כוכבים לא שנא בר מיניה ל"ש לאו בר מיניה כו' ובכך הוי סגי דומיא דעובד כוכבים בחדא מילתא: אמר ליה רבא לא כ"ש הוא ומה דרך ירידה וכו'. וא"ת אדרבה היא הנותנת דרך ירידה ניתן לישראל לכפרה דסגי ליה בגלות אבל דרך עלייה לא ניתן לישראל לכפרה חמור הוא ואינו גולה דלא סגי בגלות דה"נ אמרינן ברפ"ק (לעיל מכות דף ב:) וי"ל דלית ליה האי טעמא דדרך עלייה לאו משום דלא סגי ליה בגלות אלא משום דקיל הוא ביותר מירידה דהוי אנוס ביותר והלכך לא מצי אמרת דחמור ביותר מירידה: ואזדו לטעמייהו. רב חסדא דמוקי לה דרך עלייה ואז נהרג ולא מוקי לה באומר מותר משום דס"ל דאומר מותר אנוס הוא ולא מיקטל ורבא אית ליה איפכא דדרך עלייה לא מיקטל. אבל אומר מותר מיקטל דהיה לו ללמוד ולא למד: כסבור בהמה ונמצא אדם. רבא אמר חייב דהיה לו לעיין אם אדם אם בהמה. וא"נ אומר מותר היה לו ללמוד וצ"ל שנמצא אדם גר תושב מדקאמר ונמצא גר תושב וכן הא דקאמר חייב איירי בגר תושב דאי בישראל לא מיחייב אגר תושב ועוד דאי בישראל א"כ חייב דקאמר רבא חייב גלות קאמר וזה אינו דהא לעיל ממעטינן אומר מותר מגלות אלא על כרחך מיירי שההורג נמי גר תושב ורבא דאמר חייב חייב מיתה קאמר: דאומר מותר קרוב למזיד הוא. פי' משום דהיה לו ללמוד והכא נמי היה לו לעיין: ורב חסדא אומר פטור דאומר מותר אנוס הוא. וא״ת רב חסדא היכי מתרץ ברייתא דלעיל (מכות דף ז:) דקתני פרט למזיד ואוקימנא דר״ל לאומר מותר ולדידיה הא אומר מותר לא הוי מזיד וי״ל דרב חסדא סבר דמ״מ קרי ליה מזיד משום דבמזיד נהרג שיודע בטוב שהוא הורגו וא״ת דבריש פירקין (מכות דף ז:) אמרינן בבלי דעת פרט למתכוין לבהמה והרג לאדם ולמה לי קרא תיפוק ליה משום דחשיב אומר מותר כדמשמע הכא ואומר מותר הוינא ממעט מבשגגה וי״ל דלעיל מיירי כגון דאיכא בהמה ואדם לפניו ונתכוין לבהמה והרג אדם אבל הכא שלאותו דבר שנתכוין נמצא שהוא אדם ומשום הכי קאמר רבא שהוא קרוב למזיד: אלא דינו מסור לאדם וכו'. לפי הגי' ה"פ אלא אע"ג דכתיב וחטאתי לאלהים מ"מ הוי דינו מסור לאדם פי' חייב בדיני אדם וקשה דלישנא לא משמע הכי לכן נראה כאידך גירסא אלא דינו מסור לשמים וכו' פי' אלא לכך נקט וחטאתי לאלהים דאע"ג דחייב אף בדיני אדם משום דדינו היה מסור לשמים לפי שלא היו שם עדים הלכך אין דינו מסור אלא לשמים ה"נ דכתיב מחטוא לי היינו דדינו מסור לשמים ולא לאדם לפי שלא. ידע מעולם שהיא אשת איש ולעולם חייב בדיני אדם. כך נראה למשי"ח: התם כדאהדרו ליה. שלא היה צדיק כדמסיק ואזיל השב אשת האיש כי נביא הוא דה"ל ללמוד ורב חסדא לית ליה האי דרשא דכי נביא הוא אבל ליכא לפרושי דאהדרו ליה דכתיב ואם אינך משיב דע כי מות תמות שאחרי שהודיעו שהיא אשת איש א"ל הכי ומ"מ י"ל מדאיצטריך לומר לו כן ש"מ שהיה אומר לו שכך דינו גם למי שטעה לפי שהיה לו ללמוד ולא למד והא דקאמר אשת נביא הוא וכו' מילתא באפי נפשיה היא ולא משנויא הוא כמו לפירוש הקונט' והא דמסיק דהיה לו ללמוד כו' מיתוקמא שפיר גם כרב חסדא דמדרך ארץ יש לו ללמוד ומיהו נמי ניחא לשיטת קונטרס:

מכות ט.

Navigate the library