Megillah 12b · Talmud

בְּבוּצִינֵי. ״בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן״. אַטּוּ עַד הַשְׁתָּא לָא טָב לִבֵּיהּ בְּחַמְרָא? אֲמַר רָבָא: יוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת הָיָה. שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין — מַתְחִילִין בְּדִבְרֵי תוֹרָה וּבְדִבְרֵי תִשְׁבָּחוֹת. אֲבָל אוּמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין — אֵין מַתְחִילִין אֶלָּא בְּדִבְרֵי תִיפְלוּת. וְכֵן בִּסְעוּדָּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, הַלָּלוּ אוֹמְרִים: מָדִיּוֹת נָאוֹת, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: פָּרְסִיּוֹת נָאוֹת. אָמַר לָהֶם אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: כְּלִי שֶׁאֲנִי מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, אֵינוֹ לֹא מָדִיִּי וְלֹא פָּרְסִי אֶלָּא כַּשְׂדִּיִּי, רְצוֹנְכֶם לִרְאוֹתָהּ? אָמְרוּ לוֹ: אִין, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא עֲרוּמָּה. שֶׁבַּמִּדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד — בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ, מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה וַשְׁתִּי הָרְשָׁעָה מְבִיאָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וּמַפְשִׁיטָתָן עֲרוּמּוֹת וְעוֹשָׂה בָּהֶן מְלָאכָה בְּשַׁבָּת. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשׁוֹךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ״, כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂתָה — כָּךְ נִגְזַר עָלֶיהָ. ״וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי״. מִכְּדֵי פְּרִיצְתָּא הֲוַאי, דְּאָמַר מָר: שְׁנֵיהֶן לִדְבַר עֲבֵירָה נִתְכַּוְּונוּ, מַאי טַעְמָא לָא אֲתַאי? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁפָּרְחָה בָּהּ צָרַעַת. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: [בָּא גַּבְרִיאֵל וְעָשָׂה לָהּ זָנָב]. ״וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד״. אַמַּאי דְּלַקָה בֵּיהּ כּוּלֵּי הַאי? אָמַר רָבָא, שְׁלַחָה לֵיהּ: בַּר אַהוּרְיָירֵיהּ דְּאַבָּא, אַבָּא לָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵי וְלָא רָוֵי, וְהָהוּא גַּבְרָא אִשְׁתַּטִּי בְּחַמְרֵיהּ, מִיָּד: ״וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ״. ״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים״, מַאן חֲכָמִים — רַבָּנַן. ״יוֹדְעֵי הָעִתִּים״ — שֶׁיּוֹדְעִין לְעַבֵּר שָׁנִים וְלִקְבּוֹעַ חֳדָשִׁים. אֲמַר לְהוּ: דַּיְּינוּהָ לִי. אֲמַרוּ: הֵיכִי נַעֲבֵיד? נֵימָא לֵיהּ: קִטְלַהּ, לִמְחַר פָּסֵיק לֵיהּ חַמְרֵיהּ וּבָעֵי לַהּ מִינַּן. נֵימָא לֵיהּ: שִׁבְקַהּ — קָא מְזַלְזְלָה בְּמַלְכוּתָא, אָמְרוּ לוֹ: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְגָלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ, נִיטְּלָה עֵצָה מִמֶּנּוּ וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת. זִיל לְגַבֵּי עַמּוֹן וּמוֹאָב דְּיָתְבִי בְּדוּכְתַּיְיהוּ כְּחַמְרָא דְּיָתֵיב עַל דּוּרְדְּיֵיהּ. וְטַעְמָא אֲמַרוּ לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשׁוֹקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר״, מִיָּד: ״וְהַקָּרוֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ״. אָמַר רַבִּי לֵוִי: כׇּל פָּסוּק זֶה עַל שׁוּם קׇרְבָּנוֹת נֶאֱמַר. ״כַּרְשְׁנָא״ — אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם הִקְרִיבוּ לְפָנֶיךָ כָּרִים בְּנֵי שָׁנָה כְּדֶרֶךְ שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ? ״שֵׁתָר״ — כְּלוּם הִקְרִיבוּ לְפָנֶיךָ שְׁתֵּי תוֹרִין? ״אַדְמָתָא״ — כְּלוּם בָּנוּ לְפָנֶיךָ מִזְבֵּחַ אֲדָמָה? ״תַּרְשִׁישׁ״ — כְּלוּם שִׁימְּשׁוּ לְפָנֶיךָ בְּבִגְדֵי כְהוּנָּה דִּכְתִיב בְּהוּ ״תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה״? ״מֶרֶס״ — כְּלוּם מֵירְסוּ בְּדָם לְפָנֶיךָ? ״מַרְסְנָא״ — כְּלוּם מֵירְסוּ בִּמְנָחוֹת לְפָנֶיךָ? ״מְמוּכָן״ — כְּלוּם הֵכִינוּ שֻׁלְחָן לְפָנֶיךָ? ״וַיֹּאמֶר מְמוּכָן״. תָּנָא: מְמוּכָן זֶה הָמָן, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מְמוּכָן? שֶׁמּוּכָן לְפוּרְעָנוּת. אָמַר רַב כָּהֲנָא: מִכָּאן שֶׁהַהֶדְיוֹט קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ. ״לִהְיוֹת כׇּל אִישׁ שׂוֹרֵר בְּבֵיתוֹ״. אָמַר רָבָא: אִלְמָלֵא אִגְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מִשּׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט. אָמְרִי: מַאי הַאי דְּשַׁדַּיר לַן ״לִהְיוֹת כׇּל אִישׁ שׂוֹרֵר בְּבֵיתוֹ״? פְּשִׁיטָא, אֲפִילּוּ קָרָחָה — בְּבֵיתֵיהּ פַּרְדַּשְׁכָּא לֶיהֱוֵי! ״וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים״. אָמַר רַבִּי, מַאי דִּכְתִיב: ״כׇּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת״ — ״כׇּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת״ — זֶה דָּוִד, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה״; כֹּל מַאן דַּהֲוָה לֵיהּ בְּרַתָּא — אַיָּיתַהּ נִיהֲלֵיהּ. ״וּכְסִיל יִפְרוֹשׁ אִוֶּלֶת״ — זֶה אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּכְתִיב: ״וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים״; כֹּל מַאן דַּהֲוָה לֵיהּ בְּרַתָּא — אַיטְמְרַהּ מִינֵּיהּ. ״אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְגוֹ׳ אִישׁ יְמִינִי״. מַאי קָאָמַר: אִי לְיַחוֹסֵיהּ קָאָתֵי — לְיַחֲסֵיהּ וְלֵיזִיל עַד בִּנְיָמִין! אֶלָּא מַאי שְׁנָא הָנֵי? תָּנָא: כּוּלָּן עַל שְׁמוֹ נִקְרְאוּ. ״בֶּן יָאִיר״ — בֵּן שֶׁהֵאִיר עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּתְפִלָּתוֹ. ״בֶּן שִׁמְעִי״ — בֵּן שֶׁשָּׁמַע אֵל תְּפִלָּתוֹ. ״בֶּן קִישׁ״ — שֶׁהִקִּישׁ עַל שַׁעֲרֵי רַחֲמִים וְנִפְתְּחוּ לוֹ. קָרֵי לֵיהּ ״יְהוּדִי״ — אַלְמָא מִיהוּדָה קָאָתֵי, וְקָרֵי לֵיהּ ״יְמִינִי״ — אַלְמָא מִבִּנְיָמִין קָאָתֵי! אָמַר רַב נַחְמָן: מָרְדֳּכַי מוּכְתָּר בְּנִימוּסוֹ הָיָה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָבִיו מִבִּנְיָמִין, וְאִמּוֹ מִיהוּדָה. וְרַבָּנַן אָמְרִי: מִשְׁפָּחוֹת מִתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ. מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה אוֹמֶרֶת: אֲנָא גְּרַמִי דְּמִתְיְלִיד מָרְדֳּכַי, דְּלָא קַטְלֵיהּ דָּוִד לְשִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא. וּמִשְׁפַּחַת בִּנְיָמִין אָמְרָה: מִינַּאי קָאָתֵי. רָבָא אָמַר: כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אָמְרָה לְאִידַּךְ גִּיסָא: רְאוּ מָה עָשָׂה לִי יְהוּדִי וּמָה שִׁילֵּם לִי יְמִינִי. מָה עָשָׂה לִי יְהוּדִי —

בוציני - דלועין קטנות כלומר דבאותו מין עצמו זה נואף וזו נואפת הוא אומר להראות את יופיה והיא לכך נתכונה שיסתכלו ביופיה: פריצתא הואי - פרוצה היתה: מלמד שפרחה בה צרעת - ויליף בירושלמי מאשר נגזר עליה וכתיב וישב בית החפשית מצורע כי נגזר מבית ה' (דברי הימים ב כו) מה להלן צרעת אף כאן צרעת: אהורייריה - שומרי הסוסים: לקבל אלפא חמרא שתי - כן העיד הכתוב עליו (דניאל ה׳:א׳): פסיק ליה - יפיג יינו מעט מעליו: על דורדייה - על שמריו: וטעמא אמרו ליה - ויפה אמרו לו דודאי כן הוא שמתוך שהאדם שקט דעתו מיושבת עליו שנאמר שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו וסיפיה דקרא על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר: פסוק זה על קרבנות נאמר - והקרוב אליו לשון הקרבת קרבן מלאכי השרת הזכירו לפני הקב"ה את הקרבנות שהקריבו ישראל לפניו לעשות להם נקמה בושתי ותבא אסתר ותמלוך תחתיה: כרשנא - כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה: שתר - שתי תורים: מרס - שמירסו את הדם שלא יקרש ושוב לא יהא ראוי לזריקה: מרסנא - מירסו במנחות לבוללן ממרס לשון מגיס: מוכן לפורענות - עומד להיות תלוי: מכאן שההדיוט קופץ בראש - שהרי מנה אותו הכתוב לבסוף אלמא גרוע הוא מכולן והוא קפץ בראש: אלמלא אגרות ראשונות - שהוחזק בהן שוטה בעיני האומות: לא נשתייר משונאי ישראל שריד ופליט - שהיו ממהרין להורגן במצות המלך באגרות האמצעיות ולא היו ממתינים ליום המועד: אמרי מאי האי דשדר לן - אומרים האומות מה זה ששלח לומר לנו להיות כל איש שורר בביתו שאף הגרדן שורר בביתו: פרדשכא - פקיד ונגיד: נערה - דוד לא ביקש אלא נערה אחת כל אדם הראה לשלוחיו את בתו אולי תיטב בעיניו ואחשורוש כסיל צוה לקבץ את כולן הכל יודעין שלא יקח אלא אחת ואת כולן יבעל מאן דהוה ליה ברתא מטמרה: מוכתר בנימוסו היה - בשמות נאין נימוס שם בלשון יון: (נערי) לא גרסינן אלא הכי גרסינן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי כו': דלא קטליה דוד לשמעי - שהיה חייב מיתה: לאידך גיסא - לצעקה ולא לשבח איש יהודי ואיש ימיני גרמו לי הצער הזה:

שפרחה בה צרעת. בירושלמי מפרש דילפינן נגזר דכתיב גבי ושתי מנגזר דכתיב גבי עוזיה כשנצטרע דכתיב ביה נגזר מבית ה' (דברי הימים ב כ״ו:כ״א): זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא. וקשה דהא פרק תפלת השחר (ברכות דף כח.) פריך וכי עמון במקומו יושב והלא בא סנחריב ובלבלו לכך פר"ת דגרסינן הכא מואב לחוד דקרא נמי לא הזכיר אלא מואב דכתיב שאנן מואב ובברכות נמי לא גרסינן אלא עמון ומזה הטעם התירו ליהודה גר העמוני לבא בקהל אבל משמע דגרי אינך לא רצו להתיר לבא בקהל לפי שלא בלבל סנחריב מצרים ולא בלבל מואב ומיהו קשה דבברכות משמע באותה שהבאתי שסנחריב בלבל עמון ובירמיה חשיב להו באותן שהגלה נבוכדנצר וי"ל לפי שסנחריב היה ראשון שבלבל נקרא הכל על שמו ועליו כתיב ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שוסתי אבל ודאי עיקר החורבן היה ע"י נבוכדנצר: ממוכן יש מדרש שהיה דניאל ולפי שהיה נשוי לשרית שהיתה גדולה ממנו שלא היה יכול לכופה לדבר כלשונו יעץ לעשות כן:

מגילה יב:

Navigate the library