Megillah 8a · Talmud

מַתְנִי׳ אֵין בֵּין הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ לַמּוּדָּר מִמֶּנּוּ מַאֲכָל, אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אוֹכֶל נֶפֶשׁ. גְּמָ׳ הָא לְעִנְיַן כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶן אוֹכֶל נֶפֶשׁ — זֶה וָזֶה שָׁוִין. דְּרִיסַת הָרֶגֶל? הָא לָא קָפְדִי אִינָשֵׁי! אֲמַר רָבָא: הָא מַנִּי — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר: וִיתּוּר אָסוּר בְּמוּדַּר הֲנָאָה. מַתְנִי׳ אֵין בֵּין נְדָרִים לִנְדָבוֹת, אֶלָּא שֶׁהַנְּדָרִים חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן, וּנְדָבוֹת אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן. גְּמָ׳ הָא לְעִנְיַן ״בַּל תְּאַחֵר״ — זֶה וָזֶה שָׁוִין. תְּנַן הָתָם: אֵי זֶהוּ נֶדֶר? הָאוֹמֵר: ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״. אֵיזוֹ הִיא נְדָבָה? הָאוֹמֵר: ״הֲרֵי זוֹ עוֹלָה״, וּמָה בֵּין נְדָרִים לִנְדָבוֹת? נְדָרִים, מֵתוּ אוֹ נִגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ — חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן, נְדָבוֹת, מֵתוּ אוֹ נִגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ — אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֶת שֶׁעָלָיו — חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ עָלָיו — אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: כֵּיוָן דְּאָמַר ״עָלַי״ — כְּמַאן דִּטְעִין אַכַּתְפֵּיהּ דָּמֵי. מַתְנִי׳ אֵין בֵּין זָב הָרוֹאֶה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת לָרוֹאֶה שָׁלֹשׁ אֶלָּא קׇרְבָּן. גְּמָ׳ הָא לְעִנְיַן מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּסְפִירַת שִׁבְעָה — זֶה וָזֶה שָׁוִין. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר: מָנָה הַכָּתוּב שְׁתַּיִם, וּקְרָאוֹ ״טָמֵא״. שָׁלֹשׁ, וּקְרָאוֹ ״טָמֵא״. הָא כֵּיצַד? שְׁתַּיִם לַטּוּמְאָה וְשָׁלֹשׁ לַקׇּרְבָּן. וְאֵימַר: שְׁתַּיִם לְטוּמְאָה וְלֹא לְקׇרְבָּן, שָׁלֹשׁ לְקׇרְבָּן וְלֹא לְטוּמְאָה! אָמְרַתְּ: עַד שֶׁלֹּא רָאָה שָׁלֹשׁ רָאָה שְׁתַּיִם. וְאֵימַר: שְׁתַּיִם לְקׇרְבָּן וְלֹא לְטוּמְאָה, שָׁלֹשׁ אַף לְטוּמְאָה! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: ״וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה׳ מִזּוֹבוֹ״, מִקְצָת זָבִין מְבִיאִין קׇרְבָּן וּמִקְצָת זָבִין אֵין מְבִיאִין קׇרְבָּן. הָא כֵּיצַד? רָאָה שָׁלֹשׁ — מֵבִיא, שְׁתַּיִם — אֵינוֹ מֵבִיא. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא: רָאָה שְׁתַּיִם — מֵבִיא, רָאָה שָׁלֹשׁ — אֵינוֹ מֵבִיא, אָמְרַתְּ: עַד שֶׁלֹּא רָאָה שָׁלֹשׁ רָאָה שְׁתַּיִם. וְאִיצְטְרִיךְ דְּרַבִּי סִימַאי וְאִיצְטְרִיךְ ״מִזּוֹבוֹ״, דְּאִי מִדְּרַבִּי סִימַאי — הֲוָה אָמֵינָא כִּי קוּשְׁיַין, קָמַשְׁמַע לַן ״מִזּוֹבוֹ״. וְאִי ״מִזּוֹבוֹ״ — לָא יָדַעְנָא כַּמָּה רְאִיּוֹת, קָמַשְׁמַע לַן דְּרַבִּי סִימַאי. וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ ״מִזּוֹבוֹ״ לִדְרָשָׁא, ״וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ״ מַאי דָּרְשַׁתְּ בֵּיהּ? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְכִי יִטְהַר הַזָּב״ — לִכְשֶׁיִּפְסוֹק מִזּוֹבוֹ, [״מִזּוֹבוֹ״ —] וְלֹא מִזּוֹבוֹ וְנִגְעוֹ. ״מִזּוֹבוֹ וְסָפַר״ — לִימֵּד עַל זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת שֶׁטָּעוּן סְפִירַת שִׁבְעָה. וַהֲלֹא דִּין הוּא, אִם מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לֹא יְהֵא טָעוּן סְפִירַת שִׁבְעָה?

מתני' אין בין המודר הנאה - מודר הנאה חמור ממודר מאכל: דריסת הרגל - שהמודר הנאה אסור ליכנס לביתו והמודר מאכל מותר: וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש - מותר להשאיל למודר מאכל ודוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהן אבל במקום שמשכירין כיוצא בהן תנן בהדיא דאסור דכל הנאה שאם לא ההנהו זה היה מחסר בה פרוטה הנאת מאכל היא שהרי ראויה אותה פרוטה לקנות בה מאכל: גמ' הא לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש - אסור אף במודר מאכל ואפי' במקום שאין משכירים: הא לא קפדי אינשי - ואמאי אסור במודר הנאה: ויתור - דבר שהיה מוותר לכל אדם ואינו מקפיד עליו: מתני' נדר ונדבה - מפרש בגמרא נדר האומר הרי עלי עולה ולאחר זמן הפרישה חייב באחריותה נדבה האומר הרי זו ולא קבלה עליו: גמ' הא לענין בל תאחר - ואף על גב דנדבה בקרא דבל תאחר לא כתיבא הא מרבינן ליה במסכת ראש השנה מגזרה שוה: את שעליו חייב באחריותו - הכי דרש ליה לקרא ונרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן הויא נרצה אבל מקמי כפרה לא נרצה ובאיזה קרבן אמרתי לך באותו שעליו והיינו עליו דקרא: מאי משמע - דעליו קבלת אחריות עליו: מתני' שתי ראיות - ביום אחד או בשני ימים רצופים וכן שלש ביום אחד או בשלשה ימים רצופין או שתים ביום אחד ואחת למחר: גמ' משכב ומושב - שכב או ישב על גבי עשרה בגדים זה על זה כולן אבות הטומאה ואפילו לא נגע בהן ואילו נגע בדבר שאינו משכב ומושב אינו [אלא] ראשון לטומאה ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין: וספירת שבעה - משיפסוק צריך למנות ז' נקיים קודם שיטבול ואם ראה זוב באחד מהן סתר כל המנויין: מנא הני מילי - דשוין לטומאה ואין שוין לקרבן: מנה הכתוב שתים - ואיש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא (ויקרא ט״ו:ב׳) הרי שתי זיבות מנויות כאן וקראו טמא: שלש וקראו טמא - דכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו (שם). הרי לך שלש וקראו טמא טומאתו היא: הא כיצד - אם משתים טמא למה פרט לך הכתוב שלש: שתים לטומאה - לכל חומר טומאת זב: ולא לטומאה - חמורה אלא כבעל קרי בעלמא: ראה שתים - והרי כבר ירד לכל חומר טומאה ומי הוציאו: מזובו - משמע מקצת זובו: לא ידענא כמה ראיות - האי מקצת דמשמע מהאי קרא לא ידעינן מאי היא או שלש וארבע או שתים ושלש: לכשיפסוק מזובו - אין צריך ליטבול קודם ספירה אלא משיפסוק ימנה הכי גרסינן בתורת כהנים מזובו ולא מזובו ומנגעו שאם היה זב ומצורע ופסק מזובו ולא נתרפא עדיין מנגעו וספר אין אומרים לו אין ספירה זו נקיות עד שיטהר אף מנגעו אלא מונה והולך מיד ועולה לו לספירת זוב ולכשיתרפא מצרעתו יטבול מיד טבילה ראשונה של מצורע והיא עולה לו לטבילת נגעו וזובו ונטהר מלטמא משכב ומושב ולטמא כלי חרס בהיסט כדין זב ואף על פי שצריך לספירת שבעה לצרעתו לענין אכילת קדשים וטבילה שניה כדכתיב במצורע (ויקרא י״ד:ח׳-ט׳) ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' ורחץ בשרו במים וגו' אהני טבילה קמייתא לטהרו מלטמא משכב ומושב וכלי חרס בהיסט: מזובו וספר - להכי סמך ספירה אצל זובו ללמדך שאף בשביל מקצת זב טעון ספירה לימד על זב בעל שתי ראיות: לא יהא טעון ספירת שבעה - בתמיה אחר שאמרת שתים כו' וה"ג הלא דין הוא אם מטמא משכב ומושב בשתי ראיות לכל חומר טומאת זב מהיכן יתמעט מספירה:

אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. דמודר הנאה אסור בהן ומודר מאכל מותר במקום שאין משכירין . אבל במקום שמשכירין בפרוטה אסור אפי' במודר מאכל דאותה פרוטה ראויה לקנות ממנה מאכל אבל כלים שעושין בהן אוכל נפש אסור אפילו בפחות משוה פרוטה כיון דהוי אוכל נפש: דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי. קשה דהא בחזקת הבתים (ב"ב דף נז:) קאמר בגמרא אלו דברים שאין להם חזקה ואלו דברים שיש להם חזקה וכו' מעמיד בהמה בחצר אין להם חזקה ומוקי לה התם בשותפין דבהעמדה כדי לא קפדי ופריך והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר ומשני לה התם מיהו שמעינן לה מינה דאדריסת הרגל קפדי ולא קשה מההיא דהתם פרק בתרא דביצה (דף לט:) דמשני התם דלעולם לא קפדי ומני ר' אליעזר היא דלמא התם מיירי בשותפין אבל שאר אינשי. ודאי קפדי אבל הכא קשיא דמיירי בסתם בני אדם ואפי' הכי קאמר דלא קפדי ותירץ ר"ת דהכא מיירי בבקעה דלא קפדי בה שום אדם וסברא הוא לומר כן דומיא (דרישא) דכלים שאין עושין בהן אוכל נפש דמיירי שאין משכירין כיוצא בהן דמוקימנן לה בנדרים (דף לב:) כרבי אליעזר: אין בין נדר לנדבה. קשיא אמאי לא תני שנדבה באה מן המעשר דכתיב (דברים כ״ז:ז׳) וזבחת שלמים גבי מעשר ונדר אינו בא אלא מן החולין וכיון דאמר הרי עלי הוי נדר וי"ל דמן הדין לא תנא ליה משום דאיירי בקרבן שהופרש כבר ואשמעינן דאין חילוק בעבודתן אבל בקרבן שלא הופרש פשיטא ליה שיש הרבה חילוקים אי נמי דתנא ושייר ונהי דאין בין קאמר דמשמע דהוי דוקא כדאמר במרובה (ב"ק דף סב: ושם) מ"מ לא קשיא דבמסכת תענית (דף יג: ושם) אשכחן אין בין דשייר דקאמר אין בין שלש אמצעיות וכי תימא תנא ושייר והא אין בין קתני ופריך ותסברא אין בין דווקא והא שייר תיבה ומשני אי משום תיבה לאו שיורא הוא מכל מקום משמע דאי הוה משייר ליה לא הוה קשיא ליה כלל אף על גב דקתני אין בין : יש ספרים דגרסי ומה מצורע שאין מטמא משכב ומושב. ובתורת כהנים תני שמטמא משכב ומושב ותירץ רש"י בפסחים (דף סז: ד"ה זב) דהיינו לטמא אוכלין ומשקין אבל לא לטמא אדם וכלים. כגון זב:

מגילה ח.

Navigate the library