Megillah 19a · Talmud

קַנְקַנְתּוֹם — חַרְתָּא דְאוּשְׁכָּפֵי. דִּיפְתְּרָא — דִּמְלִיחַ וּקְמִיחַ וְלָא עֲפִיץ. נְיָיר — מְחָקָא. עַד שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה אַשּׁוּרִית, דִּכְתִיב: ״כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם״. ״עַל הַסֵּפֶר וּבִדְיוֹ וְכוּ׳״. מְנָלַן? אַתְיָא ״כְּתִיבָה״ ״כְּתִיבָה״. כְּתִיב הָכָא: ״וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כּוֹתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ״. מַתְנִי׳ בֶּן עִיר שֶׁהָלַךְ לִכְרַךְ וּבֶן כְּרַךְ שֶׁהָלַךְ לְעִיר, אִם עָתִיד לַחְזוֹר לִמְקוֹמוֹ — קוֹרֵא כִּמְקוֹמוֹ, וְאִם לָאו — קוֹרֵא עִמָּהֶן. וּמֵהֵיכָן קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִילָּה וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָה? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כּוּלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵ״אִישׁ יְהוּדִי״. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֵ״אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״. גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁעָתִיד לַחְזוֹר בְּלֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר, אֲבָל אֵין עָתִיד לַחְזוֹר בְּלֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר — קוֹרֵא עִמָּהֶן. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דִּכְתִיב: ״עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיּוֹשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת״. מִכְּדֵי כְּתִיב: ״הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים״, לְמָה לִי לְמִיכְתַּב ״הַיּוֹשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת״? הָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּפָרוּז בֶּן יוֹמוֹ נִקְרָא פָּרוּז. אַשְׁכְּחַן פָּרוּז, מוּקָּף מְנָא לַן? סְבָרָא הוּא: מִדְּפָרוּז בֶּן יוֹמוֹ קָרוּי פָּרוּז, מוּקָּף בֶּן יוֹמוֹ קָרוּי מוּקָּף. וְאָמַר רָבָא: בֶּן כְּפָר שֶׁהָלַךְ לְעִיר — בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ קוֹרֵא עִמָּהֶן. מַאי טַעְמָא? הַאי כִּבְנֵי הָעִיר בָּעֵי לְמִקְרֵי, וְרַבָּנַן הוּא דַּאֲקִילּוּ עַל הַכְּפָרִים כְּדֵי שֶׁיְּסַפְּקוּ מַיִם וּמָזוֹן לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּכְּרַכִּין. הָנֵי מִילֵּי — כִּי אִיתֵיהּ בְּדוּכְתֵּיהּ, אֲבָל כִּי אִיתֵיהּ בְּעִיר — כִּבְנֵי עִיר בָּעֵי לְמִקְרֵי. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: בֶּן כְּרַךְ שֶׁהָלַךְ לְעִיר — בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ קוֹרֵא כִּמְקוֹמוֹ. בֶּן כְּרַךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! בְּאִם עָתִיד לַחְזוֹר תַּלְיָא מִילְּתָא, אֶלָּא לָאו, בֶּן כְּפָר. וְלָאו תָּרוֹצֵי מְתָרְצַתְּ? תְּנִי: קוֹרֵא עִמָּהֶן. מֵהֵיכָן קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִילָּה וְכוּ׳. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: מִ״בַּלַּיְלָה הַהוּא״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְכוּלָּן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמׇרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כׇּל תּוֹקֶף״, מַאן דְּאָמַר כּוּלָּהּ — תּוֹקְפּוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. וּמַאן דְּאָמַר מֵ״אִישׁ יְהוּדִי״ — תּוֹקְפּוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי, וּמַאן דְּאָמַר מֵ״אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״ — תּוֹקְפּוֹ שֶׁל הָמָן, וּמַאן דְּאָמַר מִ״בַּלַּיְלָה הַהוּא״ — תּוֹקְפּוֹ שֶׁל נֵס. רַב הוּנָא אָמַר, מֵהָכָא: ״וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם״, מַאן דְּאָמַר כּוּלָּהּ: ״מָה רָאָה״ — אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֵלִים שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, ״עַל כָּכָה״ — מִשּׁוּם דְּחַשֵּׁיב שִׁבְעִים שְׁנִין וְלָא אִיפְּרוּק, ״וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם״ — דִּקְטַל וַשְׁתִּי. וּמַאן דְּאָמַר מֵ״אִישׁ יְהוּדִי״: ״מָה רָאָה״ — מָרְדְּכַי דְּאִיקַּנִּי בְּהָמָן, ״עַל כָּכָה״ — דְּשַׁוִּי נַפְשֵׁיהּ עֲבוֹדָה זָרָה, ״וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם״ — דְּאִתְרְחִישׁ נִיסָּא. וּמַאן דְּאָמַר מֵ״אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״: ״מָה רָאָה״ — הָמָן שֶׁנִּתְקַנֵּא בְּכׇל הַיְּהוּדִים, ״עַל כָּכָה״ — מִשּׁוּם דְּמָרְדְּכַי ״לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה״, ״וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם״ — ״וְתָלוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ״. וּמַאן דְּאָמַר מִ״בַּלַּיְלָה הַהוּא״: ״מָה רָאָה״ — אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת, ״עַל כָּכָה״ — דְּזַמֵּינְתֵּיהּ אֶסְתֵּר לְהָמָן בַּהֲדֵיהּ, ״וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם״ — דְּאִתְרְחִישׁ נִיסָּא. אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר כּוּלָּהּ. וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר מֵ״אִישׁ יְהוּדִי״ — צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה כּוּלָּהּ. וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: מְגִילָּה נִקְרֵאת ״סֵפֶר״, וְנִקְרֵאת ״אִגֶּרֶת״. נִקְרֵאת ״סֵפֶר״ — שֶׁאִם תְּפָרָהּ בְּחוּטֵי פִשְׁתָּן פְּסוּלָה. וְנִקְרֵאת ״אִגֶּרֶת״ — שֶׁאִם הֵטִיל בָּהּ שְׁלֹשָׁה חוּטֵי גִידִין כְּשֵׁרָה. אָמַר רַב נַחְמָן: וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ מְשׁוּלָּשִׁין. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַקּוֹרֵא בִּמְגִילָּה הַכְּתוּבָה בֵּין הַכְּתוּבִים — לֹא יָצָא. אָמַר רָבָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא מְחַסְּרָא וּמְיַיתְּרָא פּוּרְתָּא, אֲבָל מְחַסְּרָא וּמְיַיתְּרָא פּוּרְתָּא — לֵית לַן בַּהּ. לֵוִי בַּר שְׁמוּאֵל הֲוָה קָא קָרֵי קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה בִּמְגִילָּה

חרתא דאושכפי - סם שצובעין בו מנעלים שחורין: קמיח - במים: ולא עפיץ - מעובד בעפצים שקורין גל"ש: מחקא - מין עשבים עשוי על ידי דבק: מתני' בן עיר - שזמנו בארבעה עשר: שהלך לכרך - שזמנו בחמשה עשר: אם עתיד לחזור - מפרש בגמ': קורא כמקומו - כחובת מקומו בן עיר בארבעה עשר בן כרך בחמשה עשר: מאחר הדברים האלה – גידל המלך וכו': גמ' לא שנו - דבן כרך שהלך לעיר ועתיד לחזור למקומו קורא בחמשה עשר ולא בארבעה עשר: אלא שעתיד לחזור בליל ארבעה עשר - אם קודם עמוד השחר יצא מן העיר הוא דקתני שאינו צריך לקרות עמהן בלילי י"ד אע"פ שעודנו שם הואיל וביום לא יהיה שם אין זה אפילו פרוז בן יומו: אבל אין עתיד - לצאת משם בלילה דהשתא הוי פרוז לאותו יום אע"פ שעתיד לחזור למחר ליום (אחר) נקרא פרוז וקורא עמהן בין בלילי י"ד בין בי"ד וה"ה לבן עיר שהלך לכרך אם עתיד לחזור בלילי ט"ו שלא יהא שם ביום ט"ו לא הוי מוקף ליומו וקורא בי"ד כחובת מקומו ואעפ"י שהוא בכרך אבל אין עתיד לחזור בלילי ט"ו אין צריך לקרותה בי"ד וממתין וקורא עמהן אע"פ שסופו לחזור לאחר זמן: מנא ליה - דמשום ההוא יומא חשיב כוותייהו: בן כפר - שהקדים וקרא ליום הכניסה ואח"כ הלך לעיר והיה שם לילי י"ד: בין כך ובין כך - אפילו עתיד לחזור ולצאת משם קודם היום קורא עמהן בלילה: כבני העיר בעי מקרי - כל הפרזים זמנם בארבעה עשר בין כפרים בין עיירות ורבנן הוא דאקילו עלייהו להקדים ליום הכניסה: והני מילי - דאקילו עלייהו דאין צריך לחזור ולקרות בארבעה עשר כי איתיה בכפר: כל תוקף - לקיים אגרת הפורים על תוקף הקפיד להזכיר: תוקפו של אחשורוש - ומתחילתה היא מדברת בתוקפו עד סופה: ומה ראו על ככה - המגילה נכתבת ונקראת להודיע לדורות מה ראו באותו הזמן שעשו מה שעשו ומפרש על ככה עשו ולפרש מה הגיע על העושים: נקראת ספר - ונכתב בספר: שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה - דאיכא למאן דאמר במסכת מכות (דף יא.) ספר תורה שתפרו בפשתן פסולה: ונקראת אגרת - לומר שאינה חמורה כספר: שיהו משולשין - שיהא מראש התפר עד מקום תפירת הגיד כממנו ועד הגיד השני ומן השני לשלישי כמשלישי לסוף התפר: הכתובה בין הכתובים - ספרים שהיו בימי החכמים כולן בגליון כספר תורה שלנו: לא יצא - דבעינן אגרת לעצמה דמיפרסם ניסא טפי דכי קוראה בין הכתובים נראה כקורא במקרא: אי מחסרא או מייתרא - ארוכה משאר הקלפים למעלה או למטה או קצרה מהן ויש לה היכר לעצמה:

קנקתום חרתא דאושכפי - פירש הקונטרס ארמינט"א וקשיא דא"כ יהא אסור להטיל ארמינ"ט לתוך הדיו אלא ש"מ דקנקנתום לא הוי ארמינ"ט דהכי נמי משמע התם דמפרש טעמא דקנקנתום אסור משום דכתיב (במדבר ה) וכתב ומחה גבי סוטה כתב שיכול למחות ודיו שיש בו קנקנתום אינו יכול למחות וא"כ ש"מ דקנקנתום לאו היינו ארמינ"ט שהרי בכל יום אנו מטילין ארמינ"ט לתוך הדיו שלנו ואפ"ה מחקינן ליה שפיר ונראה כדפי' רשב"ם בעירובין (דף יג. ושם) דקנקנתום היינו ויטריול"ו ונהי דאמרינן התם שהיא ירוקה מ"מ י"ל שמשחרת כששוחקים אותה הדק הדק: דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ - קשיא א"כ היאך כותבין על קלפים שלנו דלא עפיצי ספר תורה ותפלין ומגילה ותירץ רבינו תם שהסיד שאנו נותנין בקלפים שלנו מהני כעפצים ותדע דבפרק שני דגיטין (דף יט.) אמר דבלא עפיץ יכול להזדייף ושלנו אין יכול להזדייף על הלבן: על הספר ובדיו - פירש ר"ת שהדיו שלנו הוא דיו גמור אבל של עפצים לא הוי דיו והכי משמע פ"ב דגיטין (גז"ש) דתניא בכל כותבין בדיו ובסם ומסיק בכל דבר של קיימא ומסיק לאתויי מאי ומשני לאתויי הא דתנא רבי חייא כתבו במי טריא ועפצא כשר ומדאצטריך לאתויי עפצא מרבוייא בתר דתני דיו שמע מינה דעיקר דיו לא הוי מעפצא ומטעם זה רצה לפסול ספר תורה הכתובה מדיו של עפצים והאשכנזים השיבו לו דהתם מיירי במים ששרו בהן עפצים אבל אותו שעשו מגוף העפצים ודאי הוא טוב ומ"מ נראה דאותו שלנו הוי עיקר דיו כדמשמע פרק כל היד (נדה דף כ.) דרבי אמי פלי קורטא דדיותא ובדיק פירוש משבר חתיכה של דיו ובדיק ביה דם שחור ובאותו שלנו שייך שבירה ולא באותו של עפצים: בן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהם - פירש רש"י ואע"פ שקרא כבר ליום הכניסה וקשיא למה יחזור ויקרא שני פעמים ומ"מ נראה דשפיר פי' רש"י דכיון שהיה בעיר בלילה נעשה כבני העיר ואע"פ שעתיד לחזור (בו) בי"ד ואע"פ שקרא ביום הכניסה דהא דאמרי' כפרים מקדימים ליום הכניסה כדי שיספיקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים ופטורים ממגילה היינו דווקא כשאינם שוהים שם בליל י"ד אלא ביום י"ד באים שם אבל כששוהים שם בליל ארבעה עשר ודאי דינם כבני העיר אע"פ שקראו כבר: ובלבד שיהו משולשין - נראה כמו שפרש"י שיהיה מראש התפר עד הגיד כמגיד לגיד חבירו בין מלמעלה בין מלמטה והכי נמי משמע במכות (דף ט: ושם) גבי ערי מקלט דקאמר ושלשת שיהו משולשין מדרום לחברון כמחברון לשכם ומשכם לקדש כמקדש לצפון שמע מינה דמשולשין משמע הכי ולא כמו שמפרשים שישים הגיד בראש הדף ובאמצעיתו ובסופו:

מגילה יט.

Navigate the library