Megillah 18b · Talmud

סֵירוּסִין — לֹא יָצָא. רַבִּי מוּנָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: אַף בְּסֵירוּגִין, אִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ — חוֹזֵר לָרֹאשׁ. אָמַר רַב יוֹסֵף: הֲלָכָה כְּרַבִּי מוּנָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ — מֵהֵיכָא דְּקָאֵי לְסֵיפָא, אוֹ דִלְמָא: מֵרֵישָׁא לְסֵיפָא? אֲמַר לֵיהּ: מֵרֵישָׁא לְסֵיפָא, דְּאִם כֵּן, נָתַתָּ דְּבָרֶיךָ לְשִׁיעוּרִין. אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי מוּנָא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מוּנָא. בְּסוּרָא מַתְנוּ הָכִי. בְּפוּמְבְּדִיתָא מַתְנוּ הָכִי: אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי מוּנָא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מוּנָא. רַב בִּיבִי מַתְנִי אִיפְּכָא, רַב אָמַר: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מוּנָא, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי מוּנָא. אָמַר רַב יוֹסֵף: נְקוֹט דְּרַב בִּיבִי בִּידָךְ, דִּשְׁמוּאֵל הוּא דְּחָיֵישׁ לִיחִידָאָה. דִּתְנַן: שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁקִּידֵּשׁ אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ, מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה אָמְרוּ, אוֹמְרִים לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אָחִיךָ הַגָּדוֹל מַעֲשֶׂה. אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הִשְׁמִיט בָּהּ סוֹפֵר אוֹתִיּוֹת אוֹ פְּסוּקִין וּקְרָאָן הַקּוֹרֵא כִּמְתוּרְגְּמָן הַמְתַרְגֵּם — יָצָא. מֵיתִיבִי: הָיוּ בָּהּ אוֹתִיּוֹת מְטוּשְׁטָשׁוֹת אוֹ מְקוֹרָעוֹת, אִם רִשּׁוּמָן נִיכָּר — כְּשֵׁרָה, וְאִם לָאו — פְּסוּלָה! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּכוּלַּהּ, הָא בְּמִקְצָתַהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: הִשְׁמִיט בָּהּ הַקּוֹרֵא פָּסוּק אֶחָד, לֹא יֹאמַר: אֶקְרָא אֶת כּוּלָּהּ וְאַחַר כָּךְ אֶקְרָא אוֹתוֹ פָּסוּק, אֶלָּא קוֹרֵא מֵאוֹתוֹ פָּסוּק וְאֵילָךְ. נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁקָּרְאוּ חֶצְיָהּ, לֹא יֹאמַר: אֶקְרָא חֶצְיָהּ עִם הַצִּבּוּר וְאַחַר כָּךְ אֶקְרָא חֶצְיָהּ, אֶלָּא קוֹרֵא אוֹתָהּ מִתְּחִילָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ. מִתְנַמְנֵם יָצָא וְכוּ׳. הֵיכִי דָּמֵי מִתְנַמְנֵם? אָמַר רַב אָשֵׁי: נִים וְלָא נִים, תִּיר וְלָא תִּיר, דְּקָרוּ לֵיהּ וְעָנֵי וְלָא יָדַע לְאַהְדּוֹרֵי סְבָרָא, וְכִי מַדְכְּרוּ לֵיהּ מִידְּכַר. הָיָה כּוֹתְבָהּ דּוֹרְשָׁהּ וּמַגִּיהָהּ אִם כִּוֵּון לִבּוֹ יָצָא וְכוּ׳. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּקָא מְסַדַּר פְּסוּקָא פְּסוּקָא וְכָתֵב לַהּ, כִּי כִּוֵּון לִבּוֹ מַאי הָוֵי? עַל פֶּה הוּא! אֶלָּא דְּכָתֵב פְּסוּקָא פְּסוּקָא וְקָרֵי לֵיהּ, וּמִי יָצָא? וְהָאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר כּוּלָּהּ. וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר ״מֵאִישׁ יְהוּדִי״ — צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה כּוּלָּהּ! אֶלָּא: דְּמַנְּחָה מְגִילָּה קַמֵּיהּ וְקָרֵי (לַהּ) מִינַּהּ פְּסוּקָא פְּסוּקָא וְכָתַב לָהּ. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לִכְתּוֹב אוֹת אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב. דִּלְמָא דְּאִתְרְמִי לֵיהּ אִתְרְמוֹיֵי. גּוּפָא, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לִכְתּוֹב אוֹת אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב. מֵיתִיבִי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי מֵאִיר שֶׁהָלַךְ לְעַבֵּר שָׁנָה בְּעַסְיָא, וְלֹא הָיָה שָׁם מְגִילָּה וּכְתָבָהּ מִלִּבּוֹ — וּקְרָאָהּ! אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שָׁאנֵי רַבִּי מֵאִיר דְּמִיקַּיַּים בֵּיהּ ״וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדְּךָ״. אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרַבִּי יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי: מַאי ״וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדְּךָ״? אָמַר לוֹ: אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, דִּכְתִיב בְּהוּ: ״הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ״, וַאֲפִילּוּ הָכִי מְיוּשָּׁרִין הֵן אֵצֶל רַבִּי מֵאִיר. רַב חִסְדָּא אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב חֲנַנְאֵל דַּהֲוָה כָּתֵב סְפָרִים שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב, אֲמַר לֵיהּ: רְאוּיָה כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לִיכָּתֵב עַל פִּיךְ, אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: אָסוּר לִכְתּוֹב אוֹת אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב. מִדְּקָאָמַר: כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ רְאוּיָה שֶׁתִּיכָּתֵב עַל פִּיךְ, מִכְּלָל דִּמְיוּשָּׁרִין הֵן אֶצְלוֹ, וְהָא רַבִּי מֵאִיר כָּתַב? שְׁעַת הַדְּחָק שָׁאנֵי. אַבָּיֵי שְׁרָא לִדְבֵי בַּר חָבוּ לְמִיכְתַּב תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב. כְּמַאן? כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יִרְמְיָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבֵּינוּ: תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת נִכְתָּבוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב, וְאֵין צְרִיכוֹת שִׂרְטוּט. וְהִלְכְתָא: תְּפִלִּין אֵין צְרִיכִין שִׂרְטוּט, מְזוּזוֹת צְרִיכִין שִׂרְטוּט. אִידֵּי וְאִידֵּי נִכְתָּבוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב. מַאי טַעְמָא — מִיגְרָס גְּרִיסִין. הָיְתָה כְּתוּבָה בְּסַם כּוּ׳. סַם — סַמָּא. סִקְרָא, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: סְקַרְתָּא שְׁמַהּ. קוֹמוֹס — קוֹמָא.

סירוסין - למפרע כמו סרס את המקרא ודרשהו וכן יצא מחותך או מסורס (נדה דף כח.): דחייש ליחידאה - במקום שהיחיד מחמיר ורבים מקילין: שומרת יבם - מצפה ליבמה ומצוה בגדול ליבם בא אחד מן האחין וקידש את אחותה של יבמה אחר שנפלה היבמה לפניהן: אומרים לו המתן - מלכונסה: עד שיעשה אחיך הגדול מעשה - ביבמתו או לחלוץ או ליבם אבל בעוד היבמה לפני כולן לחלוץ או לייבם הרי היא לכל אחד כאשתו על ידי זיקת יבום ואסור באחותה משום אחות אשה דקסבר יש זיקה אפי' בתרי וכל שכן בחד ופליגי רבנן עליה ואמרי הואיל ושני אחים הן אין זיקתו מיוחדת להיות מוטלת על אחד מהן להיות כאשתו ומותר באחותה: השמיט - דילג בה הסופר פסוק אחד וקראן הקורא: כמתורגמן המתרגם - על פה: תיר - ער: אהדורי סברא - דבר הבא מבינת הלב: דקא מסדר פסוקא - על פה וכתב ליה וקתני יצא ע"י קריאת אותו סידור: הלכה כדברי האומר כולה - צריך לקרות ופליגי בה תנאי במתני' מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו רבי מאיר אומר כולה ר' יהודה אומר מאיש יהודי: דמנחא מגילה קמיה - ומעתיק ממנה: מסייע ליה לרבה - מתני' דקתני יצא וליכא לאוקמה אלא במעתיק מן הכתב מסייע ליה לרבה: דלמא דאיתרמי ליה - לעולם מותר לכתוב בלא העתק ומתני' דאתרמי ליה מגילה ומעתיק ממנה ואיצטריך לאשמעינן דהיכא דמעתיק ממנה אם כוון לבו יצא: התעיף עיניך בו ואיננו - אם תכפול עיניך ממנה הרי היא משתכחת ממך כהרף עין: דבי בר חבו - מוכר תפילין הוה כדאמרינן בבבא מציעא (דף כט:) תפילין דבי בר חבו שכיחי: והלכתא כו' - כך הלכה למשה מסיני: מיגרס גריסין - שגורות בפי הכל: סמא - זרניך בלשון קודש אורפומניט"ו בלעז: סקרתא - צבע אדום שצובעין בו תריסין: קומא - שרף אילן:

נקוט דרב ביבי בידך - דאמר רב אין הלכה כרבי מונא שאמר שחוזר לראש וכן הלכה דאין צריך לחזור לראש דהלכה כרב באיסורי דאמר כן ורבי יוחנן קאי כוותיה בפרק בתרא דר"ה (דף לד: ושם) דאמר שאם שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ומסיים התם תניא נמי הכי ומייתי הא ופריך והא אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ומשני הא דידיה הא דרביה ומדתניא כוותיה שמע מינה הלכתא כוותיה ומכאן סומך ר"י כשעומד באמת ויציב שממתין עד שיאמר עם הצבור קדושה וברכו ואמן יהא שמיה רבא: שקידש אחיו את אחותה - דווקא קידש אומרים לו המתן מלישא דכיון דאינה עדיין אלא ארוסה נראה שנושא אחות זקוקתו אבל אם נשאה אשתו גמורה היא ואין צריך להמתין דהא פקע זיקה לגמרי ודוקא קידש אחר נפילה אבל קודם נפילה שלא היתה אחות זקוקתו בשעת הקדושין אין אומרים לו המתן שהרי לא היתה שום זיקה מעולם וטעמא דר' יהודה משום דסבר יש זיקה: תפלין אינן צריכין שרטוט - פירש ר"ת דכן הלכה:

מגילה יח:

Navigate the library