Megillah 28a · Talmud

וְלֹא בֵּרַכְתִּי לִפְנֵי כֹהֵן, וְלֹא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לֶאֱכוֹל מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הָאוֹכֵל מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ, כְּאִילּוּ אוֹכֵל טְבָלִים. וְלֵית הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ. וְלֹא בֵּרַכְתִּי לִפְנֵי כֹהֵן, לְמֵימְרָא דִּמְעַלְּיוּתָא הִיא? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמְּבָרֵךְ לְפָנָיו, אֲפִילּוּ כֹּהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ — אוֹתוֹ תַּלְמִיד חָכָם חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת״. אַל תִּקְרֵי ״מְשַׂנְאַי״, אֶלָּא ״מַשְׂנִיאַי״. כִּי קָאָמַר אִיהוּ, בְּשָׁוִין. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא נִתְכַּבַּדְתִּי בִּקְלוֹן חֲבֵרִי, וְלֹא עָלְתָה עַל מִטָּתִי קִלְלַת חֲבֵרִי, וּוַתְּרָן בְּמָמוֹנִי הָיִיתִי. לֹא נִתְכַּבַּדְתִּי בִּקְלוֹן חֲבֵרִי — כִּי הָא דְּרַב הוּנָא דָּרֵי מָרָא אַכַּתְפֵּיהּ. אֲתָא רַב חָנָא בַּר חֲנִילַאי וְקָא דָרֵי מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִי רְגִילַתְּ דְּדָרֵית בְּמָאתָיךְ — דְּרִי, וְאִי לָא, אִתְיַיקּוֹרֵי אֲנָא בְּזִילוּתָא דִּידָךְ לָא נִיחָא לִי. וְלֹא עָלְתָה עַל מִטָּתִי קִלְלַת חֲבֵרִי — כִּי הָא דְּמַר זוּטְרָא כִּי הֲוָה סָלֵיק לְפוּרְיֵיהּ, אֲמַר: שְׁרֵי לֵיהּ לְכׇל מַאן דְּצַעֲרָן. וּוַתְּרָן בְּמָמוֹנִי הָיִיתִי — דְּאָמַר מָר: אִיּוֹב וַותְּרָן בְּמָמוֹנֵיהּ הֲוָה, שֶׁהָיָה מַנִּיחַ פְּרוּטָה לַחֶנְוָנִי מִמָּמוֹנֵיהּ. שָׁאַל רַבִּי עֲקִיבָא אֶת רַבִּי נְחוּנְיָא הַגָּדוֹל (אָמַר לוֹ): בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אֲתוֹ גַּוּוֹזֵי וְקָא מָחוּ לֵיהּ. סְלֵיק, יְתֵיב אַרֵישָׁא דְּדִיקְלָא. אֲמַר לֵיהּ, רַבִּי: אִם נֶאֱמַר ״כֶּבֶשׂ״ לָמָּה נֶאֱמַר ״אֶחָד״? אָמַר לְהוּ: צוּרְבָּא מִדְּרַבָּנַן הוּא, שִׁבְקוּהוּ. אֲמַר לֵיהּ: ״אֶחָד״ — מְיוּחָד שֶׁבְּעֶדְרוֹ. אֲמַר לֵיהּ: מִיָּמַי לֹא קִבַּלְתִּי מַתָּנוֹת, וְלֹא עָמַדְתִּי עַל מִדּוֹתַי, וּוַתְּרָן בְּמָמוֹנִי הָיִיתִי. לֹא קִבַּלְתִּי מַתָּנוֹת, כִּי הָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר כִּי הֲווֹ מְשַׁדְּרִי לֵיהּ מַתָּנוֹת מִבֵּי נְשִׂיאָה — לָא הֲוָה שָׁקֵיל. כִּי הֲוָה מְזַמְּנִי לֵיהּ — לָא הֲוָה אָזֵיל, אֲמַר לְהוּ: לָא נִיחָא לְכוּ דְּאֶחְיֶה, דִּכְתִיב: ״שׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה״. רַבִּי זֵירָא כִּי הֲווֹ מְשַׁדְּרִי לֵיהּ מִבֵּי נְשִׂיאָה — לָא הֲוָה שָׁקֵיל. כִּי הֲוָה מְזַמְּנִי לֵיהּ — אָזֵיל. אֲמַר: אִתְיַיקּוֹרֵי דְּמִתְיַיקְּרִי בִּי. וְלֹא עָמַדְתִּי עַל מִדּוֹתַי — דְּאָמַר רָבָא: כׇּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו — מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ כׇּל פְּשָׁעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע״. לְמִי נוֹשֵׂא עָוֹן — לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע. שָׁאַל רַבִּי אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לוֹ: קַצְתָּ בְּחַיַּי? אָמַר לוֹ: רַבִּי, תּוֹרָה הִיא וְלִלְמוֹד אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ: מִיָּמַי לֹא נִסְתַּכַּלְתִּי בִּדְמוּת אָדָם רָשָׁע. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לְאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בְּצֶלֶם דְּמוּת אָדָם רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לוּלֵא פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נוֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ״. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: עֵינָיו כֵּהוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאוֹת״, מִשּׁוּם דְּאִסְתַּכַּל בְּעֵשָׂו הָרָשָׁע. וְהָא גְּרַמָא לֵיהּ? וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לְעוֹלָם אַל תְּהִי קִלְלַת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ קִלֵּל אֶת שָׂרָה, וְנִתְקַיֵּים בְּזַרְעָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם״: אַל תִּקְרֵי ״כְּסוּת״, אֶלָּא ״כְּסִיַּית עֵינַיִם״! הָא וְהָא גְּרַמָא לֵיהּ. רָבָא אָמַר, מֵהָכָא: ״שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב״. בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ, אָמַר לוֹ: [רַבִּי] בָּרְכֵנִי! אָמַר לוֹ: יְהִי רָצוֹן שֶׁתַּגִּיעַ לַחֲצִי יָמַי. וּלְכוּלְּהוּ לָא? אָמַר לוֹ: הַבָּאִים אַחֲרֶיךָ — בְּהֵמָה יִרְעוּ?! אֲבוּהּ בַּר אִיהִי וּמִנְיָמִן בַּר אִיהִי, חַד אָמַר: תֵּיתֵי לִי דְּלָא אִסְתַּכַּלִי בְּגוֹי, וְחַד אָמַר: תֵּיתֵי לִי דְּלָא עֲבַדִי שׁוּתָּפוּת בַּהֲדֵי גּוֹי. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי זֵירָא: בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא הִקְפַּדְתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתִי, וְלֹא צָעַדְתִּי בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנִּי, וְלֹא הִרְהַרְתִּי בִּמְבוֹאוֹת הַמְטוּנָּפוֹת, וְלֹא הָלַכְתִּי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא תְּפִילִּין, וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא שֵׁינַת קֶבַע וְלֹא שֵׁינַת עֲרַאי, וְלֹא שַׂשְׂתִּי בְּתַקָּלַת חֲבֵירִי, וְלֹא קָרָאתִי לַחֲבֵירִי (בַּחֲנִיכָתוֹ), וְאָמְרִי לַהּ: (בַּחֲכִינָתוֹ). מַתְנִי׳ וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁחָרַב — אֵין מַסְפִּידִין בְּתוֹכוֹ, וְאֵין מַפְשִׁילִין בְּתוֹכוֹ חֲבָלִים, וְאֵין פּוֹרְשִׂין לְתוֹכוֹ מְצוּדוֹת, וְאֵין שׁוֹטְחִין עַל גַּגּוֹ פֵּירוֹת, וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם״ — קְדוּשָּׁתָן אַף כְּשֶׁהֵן שׁוֹמְמִין. עָלוּ בּוֹ עֲשָׂבִים לֹא יִתְלוֹשׁ, מִפְּנֵי עׇגְמַת נֶפֶשׁ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ. אֵין אוֹכְלִין בָּהֶן, וְאֵין שׁוֹתִין בָּהֶן,

מתנותיה - הזרוע והלחיים והקיבה: ולא ברכתי - בסעודה לפני כהן דאמר מר (גיטין דף נט:) וקדשתו (ויקרא כא) לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון: משניאי - שגורמין לבני אדם לשנאותו שהרואה תלמיד חכם שפל לפני עם הארץ אומר אין נחת רוח בתורה: לא נתכבדתי כו' - מפרש לה ואזיל: מרא - פורי"ש בלעז: וקא שקיל מיניה - לכבדו וישאנה הוא: דרית במאתיך - שאתה נושא כלי כזה בעירך: גווזי - סריסין היו עבדים משרתים אותו וקא מחו ליה לר"ע סבורין היו שהיה קץ בחייו: אם נאמר כבש - את הכבש אחד תעשה בבקר: ולא עמדתי על מדותי - לשלם גמול רע למי שציערני: ללמוד אני צריך - אולי אוכל לקיים: לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך - אלישע אמר כן ליהורם: הבאים אחריך בהמה ירעו - בתמיה אין טוב לך לחיות ימים רבים כמוני שא"כ לא יטלו בניך בגדולתך ואתה נשיא והם כל ימיהם יהיו הדיוטות: הרהרת - דברי תורה: בלא תורה - גרסתי שגורה בפי תמיד: (בחניכתו) - אם כינו שם לחבירו לגנאי: ואמרי לה (בחכינתו) - אפילו אותו כינוי שמסודר ובא לו ממשפחתו שם דופי כמו כתב חניכתו וחניכתה דמסכת גיטין (דף פז:): מתני' מפשילין חבלים - והוא הדין לכל מלאכות אלא לפי שהפשלת חבלים צריך מקום מרווח פנוי ובית הכנסת גדול הוא וראוי ומספיק לכך: מפני עגמת נפש - מניחין בו עשבים כדי שתהא עגמת נפש לרואיהן ושיזכירו את ימי בניינו ואת שהיו רגילין להתאסף שם יבקשו רחמים שיחזרו לקדמותו: גמ' אין אוכלין בהן כו' - ולא גרסינן ואין אוכלין בהן דכולהו פירושא דקלות ראש הן לשון קלות שמקילין אותה:

כי קאמר איהו בשוין - וקשה מאי רבותא והא כתיב וקדשתו לכל דבר שבקדושה לברך ראשון וי"ל דשוין לאו דוקא אלא כלומר שהכהן נמי תלמיד חכם אמנם אינו חשוב כמותו ואפי' הכי לא היה רבי פרידא רוצה לקרות לפניו וגם צריך לומר דשאר כהנים היו כפופים לרבי פרידא דאל"כ לא הוי רבותא כדחזינן פרק הניזקין (גיטין דף נט. ושם) דרב הונא לא הוי קרי בכהני אי לאו דרבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי דארעא דישראל הוו כייפי ליה ועי"ל דהא דאמר התם דרב הונא לא הוה קרי בכהני אלא משום דשאר כהני כייפו ליה היינו דווקא בשבתות וי"ט דאיכא כינופיא אבל בב' ובה' קורא שפיר בפני כהן אע"ג דלא הוי גדול כ"כ וכדיוקא זה יש בהדיא פרק הניזקין ורבי פרידא לא רצה לקרות בפני כהן אפילו בב' ובה' ורש"י פירש דהכא מיירי בברכת המזון וה"נ משמע לישנא דלא ברכתי מדלא קאמר ולא קריתי וברכת המזון לא נתקן להן משום דרכי שלום ואפי' הכי לא היה רוצה רבי פרידא לברך בפני הכהן: תיתי לי דלא עבדי שותפות עם הכותי - אפי' בענין שאינו יכול לבא לידי שבועה ואפילו יחול עליו שבועה יפטרנו דשרי בשאר בני אדם אפ"ה לא היה רוצה לעשות: ועוד א"ר יהודה בית הכנסת שחרב - קשה מאי ועוד דהא לעיל הוה מקיל טפי מחכמים והכא הוא מחמיר ואם כן מאי ועוד וי"ל דקאי אהא דאמר ר' יהודה ברישא מוכרין אותו לשם חצר ודוקא לשם חצר קאמר אבל סתם אינה יורדת מקדושתה והיינו ועוד דאמר ר' יהודה כלומר ועוד חומרא אחרת מלבד הראשונה: אין אוכלין ואין שותין בהן - והא דאמר בריש ערבי פסחים (פסחים דף קא. ושם) דאורחין אכלו ושתו בבי כנישתא רוצה לומר בחדר הסמוכה לבית הכנסת:

מגילה כח.

Navigate the library