Megillah 24b · Talmud

הָכָא נָמֵי, אִיכָּא נִצּוּיֵי אָבִיו וְנִצּוּיֵי רַבּוֹ. פּוֹחֵחַ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וְכוּ׳. בְּעָא מִינֵּיהּ עוּלָּא בַּר רַב מֵאַבָּיֵי: קָטָן פּוֹחֵחַ מַהוּ שֶׁיִּקְרָא בַּתּוֹרָה? אֲמַר לֵיהּ: וְתִיבְּעֵי לָךְ עָרוֹם! עָרוֹם מַאי טַעְמָא לָא — מִשּׁוּם כְּבוֹד צִבּוּר, הָכָא נָמֵי מִשּׁוּם כְּבוֹד צִבּוּר. סוֹמֵא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: הַרְבֵּה צָפוּ לִדְרוֹשׁ בַּמֶּרְכָּבָה, וְלֹא רָאוּ אוֹתָהּ מִימֵיהֶם. וְרַבִּי יְהוּדָה, הָתָם בְּאֹבַנְתָּא דְלִיבָּא תַּלְיָא מִילְּתָא, וְהָא קָא מִיכַּוֵּין וְיָדַע. הָכָא מִשּׁוּם הֲנָאָה הוּא, וְהָא לֵית לֵיהּ הֲנָאָה. וְרַבָּנַן — אִית לֵיהּ הֲנָאָה, כְּרַבִּי יוֹסֵי. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: כׇּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל מִקְרָא זֶה: ״וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצׇּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה״, וְכִי מָה אִכְפַּת לֵיהּ לְעִוֵּר בֵּין אֲפֵילָה לְאוֹרָה? עַד שֶׁבָּא מַעֲשֶׂה לְיָדִי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה, וְרָאִיתִי סוֹמֵא שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וַאֲבוּקָה בְּיָדוֹ. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, אֲבוּקָה זוֹ לָמָּה לָךְ? אָמַר לִי: כׇּל זְמַן שֶׁאֲבוּקָה בְּיָדִי, בְּנֵי אָדָם רוֹאִין אוֹתִי וּמַצִּילִין אוֹתִי מִן הַפְּחָתִין וּמִן הַקּוֹצִין וּמִן הַבַּרְקָנִין. מַתְנִי׳ כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָיו מוּמִין לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת סְטֵיס לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ. גְּמָ׳ תָּנָא: מוּמִין שֶׁאָמְרוּ, בְּפָנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: יָדָיו בּוֹהֲקָנִיּוֹת — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: יָדָיו בּוֹהֲקָנִיּוֹת — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. עֲקוּמּוֹת עֲקוּשׁוֹת — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. אָמַר רַב אַסִּי: חֵיפָנִי וּבֵישָׁנִי — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֵין מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה לֹא אַנְשֵׁי בֵּית שְׁאָן וְלֹא אַנְשֵׁי (בֵּית) חֵיפָה וְלֹא אַנְשֵׁי טִבְעוֹנִין, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹרִין לָאַלְפִין עַיְינִין וְלָעַיְינִין אַלְפִין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי: אִלְמָלֵי אַתָּה לֵוִי — פָּסוּל אַתָּה מִן הַדּוּכָן, מִשּׁוּם דַּעֲבֵי קָלָךְ. אֲתָא אֲמַר לֵיהּ לַאֲבוּהּ. אֲמַר לֵיהּ: זִיל אֵימָא לֵיהּ: כְּשֶׁאַתָּה מַגִּיעַ אֵצֶל ״וְחִכִּיתִי לַה׳״, לֹא נִמְצֵאת מְחָרֵף וּמְגַדֵּף?! אָמַר רַב הוּנָא: זַבְלְגָן לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְהָא הַהוּא דַּהֲוָה בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַב הוּנָא, וַהֲוָה פָּרֵיס יְדֵיהּ! הָהוּא דָּשׁ בְּעִירוֹ הֲוָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: זַבְלְגָן לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, וְאִם הָיָה דָּשׁ בְּעִירוֹ — מוּתָּר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְהָא הַהוּא דַּהֲוָה בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן דַּהֲוָה פָּרֵיס יְדֵיהּ! הָהוּא דָּשׁ בְּעִירוֹ הֲוָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, וְאִם הָיָה דָּשׁ בְּעִירוֹ — מוּתָּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. תָּנָא: אִם רוֹב אַנְשֵׁי הָעִיר מְלַאכְתָּן בְּכָךְ — מוּתָּר. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר: אֵינִי עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּצְבוּעִין — אַף בִּלְבָנִים לֹא יַעֲבוֹר. בְּסַנְדָּל אֵינִי עוֹבֵר — אַף יָחֵף לֹא יַעֲבוֹר. הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ עֲגוּלָּה — סַכָּנָה, וְאֵין בָּהּ מִצְוָה. נְתָנָהּ עַל מִצְחוֹ אוֹ עַל פַּס יָדוֹ — הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת. (צִיפַּן) [צִיפָּהּ] זָהָב וּנְתָנָהּ עַל בֵּית אוּנְקְלִי שֶׁלּוֹ — הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַחִיצוֹנִים. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא — חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא מִינוּת נִזְרְקָה בּוֹ. הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ עֲגוּלָּה סַכָּנָה וְאֵין בָּהּ מִצְוָה. לֵימָא תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן, תְּפִלִּין מְרוּבָּעוֹת הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי! וְאָמַר רָבָא: בְּתִפְרָן וּבַאֲלַכְסוֹנָן! אָמַר רַב פָּפָּא: מַתְנִיתִין דַּעֲבִידָא כִּי אַמְגּוּזָא. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר:

קטן פוחח מהו שיקרא בתורה - גדול פוחח הוא דאסור משום ולא יראה בך ערות דבר (דברים כ״ג:ט״ו) אבל קטן אינו מוזהר או דלמא לא פליג מתני' בין קטן לגדול: לדרוש במרכבה - דיחזקאל: פחתים - גומות: מתני' כהן שיש בידיו מומין - לפי שהעם מסתכלין בו ואמרינן במסכת חגיגה (דף טז.) המסתכל בכהנים בשעה שנושאין את כפיהן עיניו כהות לפי שהשכינה שורה על ידיהן: סטיס - קרו"ג: פניו ידיו ורגליו - הנושא את כפיו חולץ מנעליו כדתניא (סוטה דף מ.) ואם יש בו מום יסתכלו בו ומתוך כך רואין את ידיו: גמ' בוהקניות - לונטיי"ש בלע"ז: עקומות - כפופות: עקושות - לצידיהן: חיפני ובישני - כהן שהוא מאנשי חיפה ומאנשי בית שאן מגמגמין בלשונן הן: מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין - ואם היו עושין ברכת כהנים היו אומרים יאר יער ה' פניו ולשון קללה הוא כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס כמו פני ילכו (שמות ל״ג:י״ד) את פני (ויקרא כ) ומתרגמינן ית רוגזי ומעי"ן עושין אלפי"ן ופוגמין תפלתן ודאמרינן (ברכות לב.) דבי ר"א קורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין ההוא בדרשה: דעבי קלך - ותניא בהכל שוחטין (חולין דף כד.) בשילה ובבית עולמים הלוים נפסלין בקול: אצל וחכיתי לה' - מקרא זה בספר ישעיה: לא נמצאת מחרף ומגדף - שהיה קורא לחיתי"ן היהי"ן נראה כאומר והכיתי: זבלגן - עיניו זולפות דמעה: לא ישא את כפיו - לפי שמסתכלין בו: דש בעירו הוה - כבר היו רגילין אנשי עירו ולא היו מסתכלין בו עוד דש לשון מרגיל כמו כיון דדש דש (בגיטין דף נו:): מתני' אף בלבנים לא יעבור - טעמא מפרש בגמ': העושה תפלתו עגולה - תפילין שבראשו עגולה כביצה וכאגוז: סכנה - שלא תכנס בראשו: ואין בה מצוה - דמרובעות בעינן: נתנה על מצחו - של ראש ושל יד על פס ידו: הרי זו דרך המינות - שמבזין מדרש חכמים והולכין אחר המשמע כמשמען בין עיניך ממש ועל ידך ממש ורבותינו דרשו במנחות (דף לז:) בגזירה שוה בין עיניך זה קדקד מקום שמוחו של תינוק רופס ועל ידך גובה היד קיבורת בראש הזרוע שתהא שימה כנגד הלב: על בית אונקלי - על בית יד לבושו מבחוץ: הרי זה דרך חיצונים - בני אדם ההולכים אחרי דעתם חוץ מדעת חכמים דבעינן לך לאות ולא לאחרים לאות (שם): ציפן זהב - נמי כתיב למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות י״ג:ט׳) שיהא הכל מבהמה טהורה: גמ' שמא מינות נזרקה בו - המינין עובדי ע"ז מקפידין בכך: בתפרן ובאלכסונן - כשהוא תופר בית מושבן צריך ליזהר שלא יקלקל ריבוען במשיכת חוט התפירה וצריך שיהא להן אלכסון כהלכתו במרובע שתהא אצבע ברוחב ובאורך שהיא אצבע ושני חומשין באלכסון: כי אמגוזא - עגולות כאגוז אבל עגולה כביצה וכעדשה שפיר דמי ולא תסייעא לברייתא ממתניתין:

כשאתה מגיע אצל וחכיתי לה' – קשה כיון שלא היה יכול לומר חי"ת א"כ היאך הורידו רבי לפני התיבה כשגזר תענית כדתאי' בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פה:) והא אין מורידין לא מאנשי חיפה ולא מאנשי בית שאן לפי שקוראין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין וי"ל דכשהיה מתכוין לקרות החי"ת קורא אותה שפיר ע"י טורח אבל לא היה בקל ולפי שאמר ליה אליהו שעל ידו תמהר הגאולה לפיכך הורידו: אם היה דש בעירו מותר – ואפילו במומין שבידו כדאמר בירושלמי בההוא כהן דהוו ידיה עקישי אתא לקמיה דרבי נפתלי אמר ליה כיון שאתה דש בעירך מותר: סכנה ואין בה מצוה - פר"ת בשעת הסכנה יכול להסתכן בהן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו לאלישע בעל הכנפים (שבת דף מט.): בתפרן - כשהוא תופר בית מושבם צריך ליזהר שלא ימשוך חוט התפירה יותר מדאי ויתקלקל הריבוע ור"ת פירש דצריך שיהא התפר עצמו מרובע:

מגילה כד:

Navigate the library