Megillah 5b · Talmud

וְרָחַץ בִּקְרוֹנָהּ שֶׁל צִפּוֹרִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וּבִקֵּשׁ לַעֲקוֹר תִּשְׁעָה בְּאָב — וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. אָמַר לְפָנָיו רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא: רַבִּי, לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה. אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת הֲוָה, וּדְחִינוּהוּ לְאַחַר הַשַּׁבָּת. וְאָמַר רַבִּי: הוֹאִיל וְנִדְחָה — יִדָּחֶה, וְלֹא הוֹדוּ חֲכָמִים. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד״. וְרַבִּי הֵיכִי נָטַע נְטִיעָה בְּפוּרִים? וְהָתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב״, ״שִׂמְחָה״ — מְלַמֵּד שֶׁאֲסוּרִים בְּהֶסְפֵּד, ״מִשְׁתֶּה״ — מְלַמֵּד שֶׁאָסוּר בְּתַעֲנִית, ״וְיוֹם טוֹב״ — מְלַמֵּד שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה! אֶלָּא: רַבִּי, בַּר אַרְבֵּיסַר הֲוָה, וְכִי נְטַע — בַּחֲמֵיסַר נְטַע. אִינִי? וְהָא רַבִּי בִּטְבֶרְיָא הֲוָה, וּטְבֶרְיָא מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הֲוַאי! אֶלָּא, רַבִּי בַּר חֲמֵיסָר הֲוָה, וְכִי נְטַע — בְּאַרְבֵּיסַר הֲוָה. וּמִי פְּשִׁיטָא לֵיהּ דִּטְבֶרְיָא מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן? וְהָא חִזְקִיָּה קָרֵי בִּטְבֶרְיָא בְּאַרְבֵּיסַר וּבַחֲמֵיסַר? מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הִיא אִי לָא. לְחִזְקִיָּה מְסַפְּקָא לֵיהּ, לְרַבִּי פְּשִׁיטָא לֵיהּ. וְכִי פְּשִׁיטָא לֵיהּ, מִי שְׁרֵי? וְהָכְתִיב בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית: אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹמֵי פּוּרַיָּא אִינּוּן, דְּלָא לְמִסְפַּד בְּהוֹן, וְאָמַר רָבָא: לֹא נִצְרְכָא, אֶלָּא לֶאֱסוֹר אֶת שֶׁל זֶה בָּזֶה וְאֶת שֶׁל זֶה בָּזֶה? הָנֵי מִילֵּי בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִית, אֲבָל מְלָאכָה — יוֹם אֶחָד וְתוּ לָא. אִינִי? וְהָא רַב חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא שָׁדֵי כִּיתָּנָא בְּפוּרַיָּא, וְלַטְיֵיהּ וְלָא צְמַח כִּיתָּנֵיהּ! הָתָם, בַּר יוֹמָא הֲוָה. רַבָּה בְּרֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּיוֹמֵיהּ — הֶסְפֵּד וְתַעֲנִית קַבִּילוּ עֲלַיְיהוּ, מְלָאכָה לָא קַבִּילוּ עֲלַיְיהוּ. דְּמֵעִיקָּרָא כְּתִיב: ״שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב״, וּלְבַסּוֹף כְּתִיב: ״לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה״, וְאִילּוּ ״יוֹם טוֹב״ לָא כְּתִיב. וְאֶלָּא רַב מַאי טַעְמָא לַטְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא? דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר הֲוָה. וּבְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי לָא נְהוּג. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם נְהוּג — וְרַבִּי נְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה נָטַע. כְּדִתְנַן: עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ — מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בְּבִנְיָן וּבִנְטִיעָה, בְּאֵירוּסִין וּבְנִישּׂוּאִין. וְתָנָא עֲלַהּ: בִּנְיָן — בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה, נְטִיעָה — נְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה. אֵיזֶהוּ בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה? זֶה הַבּוֹנֶה בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ. אֵיזוֹ הִיא נְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה? זֶה הַנּוֹטֵעַ אַבְוָרַנְקֵי שֶׁל מְלָכִים. גּוּפָא: חִזְקִיָּה קָרֵי בִּטְבֶרְיָא בְּאַרְבֵּיסַר וּבַחֲמֵיסַר, מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הִיא אִי לָא. וּמִי מְסַפְּקָא לֵיהּ מִלְּתָא דִטְבֶרְיָא? וְהָכְתִיב: ״וְעָרֵי מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת״, וְקַיְימָא לַן רַקַּת זוֹ טְבֶרְיָא! הַיְינוּ טַעְמָא דִּמְסַפְּקָא לֵיהּ, מִשּׁוּם דְּחַד גִּיסָא שׁוּרָא דְיַמָּא הֲוָת. אִי הָכִי, אַמַּאי מְסַפְּקָא לֵיהּ? וַדַּאי לָאו חוֹמָה הִיא! דְּתַנְיָא: ״אֲשֶׁר לוֹ חוֹמָה״ — וְלֹא שׁוּר אִיגַּר. ״סָבִיב״ — פְּרָט לִטְבֶרְיָא שֶׁיַּמָּהּ חוֹמָתָהּ. לְעִנְיַן בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה לָא מְסַפְּקָא לֵיהּ. כִּי קָא מְסַפְּקָא לֵיהּ לְעִנְיַן מִקְרָא מְגִילָּה, מַאי פְּרָזִים וּמַאי מוּקָּפִין דִּכְתִיבִי גַּבֵּי מִקְרָא מְגִילָּה? מִשּׁוּם דְּהָנֵי מִיגַּלּוּ וְהָנֵי לָא מִיגַּלּוּ — וְהָא נָמֵי מִיגַּלְּיָא, אוֹ דִּלְמָא: מִשּׁוּם דְּהָנֵי מִיגְּנוּ וְהָנֵי לָא מִיגְּנוּ — וְהָא נָמֵי מִיגַּנְיָא. מִשּׁוּם הָכִי מְסַפְּקָא לֵיהּ. רַב אַסִּי קָרֵי מְגִילָּה בְּהוּצָל בְּאַרְבֵּיסַר וּבַחֲמֵיסַר. מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הִיא, אִי לָא. אִיכָּא דְּאָמַר, אָמַר רַב אַסִּי: הַאי הוּצָל דְּבֵית בִּנְיָמִין, מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ הִיא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כִּי הֲוֵינָא טַלְיָא אָמֵינָא מִלְּתָא דִּשְׁאֵילְנָא לְסָבַיָּיא

בקרונה של צפורי - ביום השוק בפרהסיא בשעת הילוך קרונות: ולא הודו לו - מתשעה באב: אמר לפניו - [לפני] ר' אלעזר: לא כך היה - לא ביקש לעקור לגמרי אלא אותה שנה בלבד: טובים השנים - אילו לא שמעתי הייתי טועה בדבר עכשיו טוב לי שלימדתני האמת: בר ארביסר הוה - לא היתה מן המוקפין: וטבריא מוקפת חומה מימות יהושע - לקמן ילפינן מקרא: וכי פשיטא ליה - שהיה מבני חמיסר מי שרי בארביסר במלאכה: לא נצרכא - במגילת תענית שהרי כבר כתובין במגלת אסתר שאסור בהספד ותענית אלא לאסור כו': שדי כיתנא - זורע פשתן: בר יומיה הוה - שקראו בו בני עירו: אפילו תימא בר יומיה הוה גרסי' רבי שנטע נטיעה ביום שקראו בו נטע ודקא קשיא לך יום טוב שאסור בעשיית מלאכה ההוא קרא דכתיב שמחה ומשתה ויום טוב כתיב מעיקרא קודם קבלה אבל בשעת קבלה לא קיבלו עליהן אלא שמחה ומשתה לאוסרן בהספד ותענית אבל י"ט לא קיבלו עליהן: ובאתריה דרבי לא נהוג גרסינן - במקומו של רבי לא נהגו איסור בדבר: נטיעה של שמחה - דכיון דפורים יום שמחה הוא מותר לנטוע נטיעה של שמחה: כדתנן עברו אלו - י"ג תעניות שב"ד מתענין על הגשמים: ולא נענו - מן השמים: ממעטין - בנטיעה ובבנין: ותנא נטיעה נטיעה של שמחה - בנין האמור כאן שאסורין בבנין של שמחה שנוהגין עצמן כנזופין וכאבלים: ונטיעה - האמורה כאן נטיעה של שמחה כגון אבורנקי אילן שצילו נאה כגון אילן שכופפין אותו על גבי כלונסות ויתידות והמלכים אוכלין תחתיו בימות החמה ומתעדנין בה במיני שמחות ובנין בית חתנות לבנו כשמשיא אשה לבנו הראשון היה בונה לו בית ועושה לו חופה בתוכו אלמא איכא נטיעה של שמחה: וערי מבצר הצדים וגו' - בספר יהושע (יט) בנחלת נפתלי וקיימא לן לקמן דרקת זו טבריא וקרי ליה ערי מבצר אלמא מוקפת חומה הואי: דחד גיסא שורא דימא הויא - אין לה חומה מצד אחד אלא הים חומתה ומספקא ליה אי חשיב היקף אי לא: חומה ולא שור איגר - בבתי ערי חומה כתיב עיר חומה ולא עיר שאין לה חומה בפני עצמה אלא מוקפת בתים סמוכות זו לזו וחומות חיצונות של בתים נעשות חומה לעיר והיינו שור איגר שגגותיה חומותיה גג מתרגמינן איגר: סביב - לגבי בתי החצרים כתיב אשר אין להם חומה סביב מכלל דבתי ערי חומה מסובבת סביב קאמ': פרט לטבריא שימה חומתה - שהים שלה היא חומתה מצד האחד: כי מספקא ליה לענין מקרא מגילה - דלא מפורש בה חומה אלא לשון פרזים ושאינן פרזים כתיב בה ומספקא ליה האי לשון פרזים אי לשון גלוי הוא או לשון עיר הנוחה ליכבש: כד הוינא טליא - כשהייתי נער:

ורחץ בקרונה של צפורי. לאו דוקא בקרונה אלא כלומר בפרהסיא ואם תאמר מאי איריא לרחוץ אפי' לאכול נמי מותר כדתניא בר"ה (דף יח:) אין צרה ואין שלום רצו מתענין לא רצו אין מתענין וי"ל דכיון דקבלוהו כבר אבותינו על עצמם מסתמא גם הם קבלוהו: ובקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו. קשה היכי סלקא דעתך דהאי תנא [דרבי] היה רוצה לעקור ט' באב לגמרי והא אמרינן (תענית דף ל:) כל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בנחמה: של ירושלים ועוד דהא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין ויש לומר דלא רצה לעוקרו אלא מחומרא שיש בו יותר משאר תעניות אי נמי יש לומר דרצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי כדאמר ר' יוחנן (שם כט:) . אילו הואי התם קבעתיה בעשירי: שאסורים בהספד. השיב רש"י וכי מן נתן כח לימי מגילת אסתר לדחות אבילות . אי איתא דבהספד נאסר משום דכתיב ימי משתה ושמחה והא חזינן דכולי עלמא נהגו בו היתר אלא ודאי לא הוי אלא לענין שאין נופלין על פניהם דלא הוי יום צרה אלא יום שמחה: והא רבי בטבריא הוה. נראה שהיה בימי אנטונינוס כשהיו יחד כדאמר במס' ע"ז (דף י.) שרצה לשחרר בני טבריא ממס לפי שהיו תלמידי חכמים דקאמר ליעביד טבריא קלניא: דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור. קשה דהא רבי התיר בית שאן ע"י ר' מאיר שאכל שם עלה של ירק בחולין (דף ו:) וי"ל דהתם לא נהגו איסור אלא בטעות והכא מיירי בדבר שנהגו בו איסורא במתכוין: ממעטין במשא ומתן. פי' של שמחה דומיא דבנין ונטיעה דבסמוך אבל שאר בנינים שרו ואין לך משא ומתן גדול מזה: ממעטין . רוצה לומר שלא יהו ששים כלל וחמירי מתשעה באב שמארסין בו אבל אין לפרש ממעטין אבל ששים קצת דאם כן היה לו לפרש השיעור מה הוא קורא ממעט:

מגילה ה:

Navigate the library