Moed Katan 10a · Talmud

הַהֶדְיוֹט תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ. הֵיכִי דָּמֵי הֶדְיוֹט? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מְלֹא מַחַט בְּבַת אַחַת. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּין אִימְרָא בְּחֵפֶת חֲלוּקוֹ. וְהָאוּמָּן מַכְלִיב. מַאי מַכְלִיב? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַפְסִיעַ. רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל אֲמַר: שִׁינֵּי כַלְבְּתָא. מְסָרְגִין אֶת הַמִּטּוֹת. מַאי ״מְסָרְגִין״ וּמַאי ״מְמַתְּחִין״? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וְרַבִּי אַסִּי, וְתַרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה וְרַבִּי יוֹחָנָן חַד אָמַר: מְסָרְגִין — שְׁתִי וָעֵרֶב, וּמְמַתְּחִין — שְׁתִי בְּלֹא עֵרֶב. וְחַד אָמַר: מְסָרְגִין — שְׁתִי בְּלֹא עֵרֶב, וּמְמַתְּחִין — שֶׁאִם הָיָה רָפוּי, מְמַתְּחוֹ. אִינִי? וְהָא תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר שָׁאוּל: וְשָׁוִין שֶׁאֵין מַפְשִׁילִין חֲבָלִים לְכַתְּחִלָּה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מְסָרְגִין — שְׁתִי וָעֵרֶב, וּמְמַתְּחִין — שְׁתִי בְּלֹא עֵרֶב, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר שָׁאוּל: וְשָׁוִין שֶׁאֵין מַפְשִׁילִין חֲבָלִים לְכַתְּחִלָּה. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְסָרְגִין — שְׁתִי בְּלֹא עֵרֶב, מְמַתְּחִין — שֶׁאִם הָיָה רָפוּי הָיָה מְמַתְּחוֹ. הַשְׁתָּא שְׁתִי וָעֵרֶב אָמְרַתְּ לָא — חֲבָלִים לְכַתְּחִלָּה מִיבַּעְיָא?! קַשְׁיָא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין: מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר מְסָרְגִין — שְׁתִי בְּלֹא עֵרֶב? וְהָתְנַן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַמִּטָּה מִשֶּׁיְּסָרֵג בָּהּ שְׁלֹשָׁה בָּתִּים! אֶלָּא, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: בִּמְסָרְגִין כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁתִי וָעֵרֶב, אֶלָּא כִּי פְּלִיגִי בִּמְמַתְּחִין. מָר סָבַר מְמַתְּחִין — שְׁתִי בְּלֹא עֵרֶב, וּמָר סָבַר: שֶׁאִם הָיָה רָפוּי מְמַתְּחוֹ. מֵיתִיבִי: מְסָרְגִין אֶת הַמִּטָּה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמְּמַתְּחִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְמַתְּחִין, אֲבָל לֹא מְסָרְגִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵין מְמַתְּחִין כׇּל עִיקָּר. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מְמַתְּחִין שְׁתִי בְּלֹא עֵרֶב, הַיְינוּ דְּאָתוּ יֵשׁ אוֹמְרִים לְאִיפְּלוֹגֵי. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שֶׁאִם הָיָה רָפוּי מְמַתְּחוֹ, לְיֵשׁ אוֹמְרִים מְמַתְּחוֹ נָמֵי לָא? אִין, כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר לְמִמְלְיֵיהּ בְּמָאנֵי — לָא טָרְחִינַן. מַתְנִי׳ מַעֲמִידִין תַּנּוּר וְכִירַיִם וְרֵיחַיִם בַּמּוֹעֵד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מְכַבְּשִׁין אֶת הָרֵיחַיִם בַּתְּחִילָּה. גְּמָ׳ מַאי מְכַבְּשִׁין? רַב יְהוּדָה אָמַר: מְנַקַּר רִיחְיָא. רַב יְחִיאֵל אָמַר: בַּת עֵינָא. מֵיתִיבִי: מַעֲמִידִין תַּנּוּר וְכִירַיִם בַּמּוֹעֵד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִגְמוֹר מְלַאכְתָּן, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף יִגְמוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: מַעֲמִידִין אֶת הַחֲדָשָׁה, וּמְכַבְּשִׁין אֶת הַיְּשָׁנָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵין מְכַבְּשִׁין כׇּל עִיקָּר. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מְכַבְּשִׁין מְנַקַּר רִיחְיָא — הַיְינוּ דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בִּישָׁנָה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בַּת עֵינָא יְשָׁנָה — בַּת עֵינָא לְמָה לַהּ? כְּגוֹן דְּקָא בָּעֵי לְאַרְווֹחֵי טְפֵי פּוּרְתָּא. רַב הוּנָא שַׁמְעֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּקָא מְנַקַּר רִיחְיָא בְּחוּלָּא דְמוֹעֲדָא, אֲמַר: מַאן הַאי? אִיתַּחִיל גּוּפֵיהּ דְּקָא מַחֵיל חוּלָּא דְּמוֹעֲדָא. סָבַר לַהּ כְּיֵשׁ אוֹמְרִים. דָּרֵשׁ רַב חָמָא: נוֹקְרִין רֵיחַיִם בַּמּוֹעֵד. מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אָמַר: אֲפִילּוּ סוּס שֶׁרוֹכֵב עָלָיו וַחֲמוֹר שֶׁרוֹכֵב עָלָיו — מוּתָּר לִיטּוֹל צִפׇּרְנַיִם בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד,

תופר כדרכו - בחולו של מועד: היכי דמי הדיוט - שאינו אומן שתופר כדרכו: מלא מחט בבת אחת - שאינו יכול ללקוט נימי התפירה של חלוק כדי לתפור כשהוא תופר תוחב תחיבות הרבה כמלא אורך המחט ואח"כ מושכה מן הבגד ונמצאו תפירות הרבה במשיכה אחת והיודע לעשות כן אומן הוא: שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו - שאינו יודע לתחוב אותו בגד עב שעושין ממנו אימרא בחפת חלוקו אלא שבמקום אחד מקצרו ובמקום אחד מרחיבו: האומן - החייט מכליב: מפסיע - שאינו תופר ביושר אלא מפזר התפירה ולהכי קרי מכליב שדומין תחובי המחט לשיני הכלב רחוקות זו מזו כשיני הכלב: כלבתא - שאינו תופר כדרכו תוחב זה בסמוך זה אלא שתוחב המחט פעם אחת למעלה ופעם אחת למטה ולהכי קרי ליה כלבתא דהכי קיימי שיני הכלב שן אחד גבוה מחבירו: מסרגין שתי וערב - שאורגין מטה של חבלים בשתי וערב: שתי בלא ערב - שמותח השתי ואינו אורג בה הערב: שאם היה רפוי - זה שנארג ימים רבים והיו החבלים רפויין ותלוין למטה שאינן מתוחין ממתחן: ושוין - רבי מאיר ור' יוסי: שאין מפשילין חבלים לכתחלה - שאין גודלים חבלים לכתחלה: המטה - לעולם אינה מקבלת טומאה עד שיסרג בה ג' בתי נירין שהשתי כבר מתוח ואורג בה שלשה בתי נירין דערב אלמא דמסרגין קרי שתי וערב: היינו דאתו יש אומרים לאפלוגי - דאפילו שתי בלא ערב לא מצי: ממתח נמי לא - בתמיה אתו יש אומרים למיסר נמי מתוחי ואמאי הא לא קעביד מלאכה ואי לא עביד הכי לא מצי למיזגא עלה: אין - ודאי אתו יש אומרים למיסר נמי מתוחי משום דהואיל ואפשר למלייה למטה במאני עד לעיל והדר מצי למירמא עלייהו כרים וכסתות למיזגא עלייהו: לא טרחינן - דהוי טורח דלא צריך: מתני' מעמידין תנור וכירים - שעושין אותם לכתחלה כדאמרינן לקמן תנור תוכו חלול מקום שפיתת שתי קדירות כירה מקום שפיתת קדירה אחת: מכבשין - בגמ' מפרש: גמ' מנקר ריחיא - שכשהיא ישנה וחלקה ואין החטין יכולין לפרך מנקרין אותה חותכין אותה כדי שלא יהא שוה כדי שיפרכו החטין תחתיה: בת עינא - נקב שעושין באמצע הריחים שהתבואה נופלת לתוכה: היינו דמשכחת לה בישנה - לפי שהישנה צריכה לכך שכבר היא חלקה לפי שתדיר היא טוחנת: אלא למאן דאמר - דמכבשין היינו בת עינא ישנה בת עינא למה והלא כבר אית לה בת עינא שכבר היא ישנה מלטחון ואי לא הוי לה בת עינא לא מצי למיטחן: כגון דבעי לארווחי - האי בת עינא טפי וכי האי גוונא משכחת לה בישנה: מנקר ריחיא - בישנה: איתחיל גופיה - יתחלל גופו: מותר ליטול - להן צפרנים כדרך העושין עכשיו לסוסים שלנו דאי לא עביד ליה הכי הוה ליה צערא ולא מצי אזיל:

ההדיוט תופר כדרכו. נראה דוקא לצורך המועד אבל בחנם למה יתירו אפילו על ידי שינוי מיהו לא איירי בדבר האבד דהיכא דאיכא דבר האבד קיימא לן כר' יוסי דאין מצריך שינוי בדבר האבד והיכא דבגדיו או מנעליו מקורעין ואם יניח אותן עד לאחר מועד יתקלקלו ראיתי רבותי שאין מקילין כלל להתיר אפילו על ידי נכרי כדאמרינן לקמן (מועד קטן דף יב.) כל שאינו עושה אינו אומר לנכרי ועושה ושמא לא היו חושבים אותו דבר האבד או שמא אין כל דבר האבד מותר בלא שינוי דבפ' מקום שנהגו (פסחים דף נה:) משמע דוקא עולי רגלים מתקנין מנעלים במועד: במסרגין כולי עלמא לא פליגי דשתי וערב. תימה היאך מותר לעשות מלאכה כי האי בלא שינוי: ממתוחי נמי לא. בלאו הכי נמי נראה דמצי לאקשויי היכי קאמר ר' יוסי שאם היה רפוי ממתחו אבל לא מסרגין שתי וערב הא אפילו בשתי בלא ערב אסור: כיון דאפשר למלויי במאני. משמע דאין מותר אלא לצורך המועד: ה"ג רבי יהודה אומר אין מכבשין את הריחים בתחילה. ובחדשה קאמר דהא בגמרא מתיר ישנה ואין נראה לומר דבגמ' דמתיר ישנה משום ר' אליעזר קאמר והא משמיה דידיה כי למה נדחוק לעשות מחלוקת חנם ועוד דלכתחילה משמע חדשה ואם תאמר כבוש מאן דכר שמיה י"ל תנא קמא אמר מעמידין ובחדשה קאמר ומשמע אפילו כבוש ור' יהודה אוסר בכבוש ואית דגריס ר' יהודה אומר מכבשין את הריחים ולא גרס לכתחילה והיא היא אבל עתה קשיא יותר כבוש מאן דכר שמיה תנא קמא נמי שרי יש לומר דת"ק שרי העמדה בעלמא שאין זה בנין גמור וה"ה דאסר כבוש בין בחדשה בין בישנה ור' יהודה שרי כבוש בישנה וגירסא ראשונה נראה לרבי ומעמידין נראה דוקא העמדה דתנור אין זה בנין בתחילה אלא הוא עשוי כבר אבל אינו מחובר בקרקע וצריך לחברו ולטפלו בארץ כדמפרש בפרק כל הכלים (שבת דף קכה.) אי נמי כי ההוא דפ' המביא כדי יין (ביצה לד.) גבי תנור דבי"ט אין סכין אותו ואין טשין אותו במטלית וכו' הכא במועד שרי ולקמן בשמעתין נמי קאמר ושוין שאין גודלים תנור בתחילה ובירושלמי תני ר' חלפתא ובלבד שלא יגלחנו בתחילה ופירש בתוספ' דלא ידע מאי גילוח ול"נ דגרסינן שלא יגדלנו: סוס שרוכב עליו. פי' בתוספת לצורך המועד משמע שאסור לרכוב בחנם:

מועד קטן י.

Navigate the library