Moed Katan 26a · Talmud

וְאֵלּוּ קְרָעִין שֶׁאֵין מִתְאַחִין: הַקּוֹרֵעַ עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ, וְעַל רַבּוֹ שֶׁלִּימְּדוֹ תּוֹרָה, וְעַל נָשִׂיא וְעַל אָב בֵּית דִּין, וְעַל שְׁמוּעוֹת הָרָעוֹת, וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם, וְעַל סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרַף, וְעַל עָרֵי יְהוּדָה וְעַל הַמִּקְדָּשׁ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם. וְקוֹרֵעַ עַל מִקְדָּשׁ, וּמוֹסִיף עַל יְרוּשָׁלַיִם. אָבִיו וְאִמּוֹ וְרַבּוֹ שֶׁלִּימְּדוֹ תּוֹרָה מְנָלַן — דִּכְתִיב: ״וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו״. ״אָבִי אָבִי״ — זֶה אָבִיו וְאִמּוֹ, ״רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו״ — זֶה רַבּוֹ שֶׁלִּימְּדוֹ תּוֹרָה. מַאי מַשְׁמַע? כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף: רַבִּי רַבִּי דְּטָב לְהוֹן לְיִשְׂרָאֵל בִּצְלוֹתֵיהּ מֵרְתִיכִּין וּפָרָשִׁין. וְלֹא מִתְאַחִין מְנָלַן — דִּכְתִיב: ״וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים״, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּקְרָעֵם״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁלִּשְׁנַיִם? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁקְּרוּעִים וְעוֹמְדִים לִשְׁנַיִם לְעוֹלָם. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אֵלִיָּהוּ חַי הוּא? אֲמַר לֵיהּ, כֵּיוָן דִּכְתִיב: ״וְלֹא רָאָהוּ עוֹד״, לְגַבֵּי דִידֵיהּ כְּמֵת דָּמֵי. נָשִׂיא וְאַב בֵּית דִּין וּשְׁמוּעוֹת הָרָעוֹת מְנָלַן — דִּכְתִיב: ״וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם וְגַם כׇּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ. וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצוּמוּ עַד הָעָרֶב עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל עַם ה׳ וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב״. ״שָׁאוּל״ — זֶה נָשִׂיא, ״יְהוֹנָתָן״ — זֶה אַב בֵּית דִּין, ״עַל עַם ה׳ וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל״ — אֵלּוּ שְׁמוּעוֹת הָרָעוֹת. אֲמַר לֵיהּ רַב בַּר שַׁבָּא לְרַב כָּהֲנָא: וְאֵימָא עַד דְּהָווּ כּוּלְּהוּ! אָמַר לֵיהּ: ״עַל״ ״עַל״ הִפְסִיק הָעִנְיָן. וּמִי קָרְעִינַן אַשְּׁמוּעוֹת הָרָעוֹת? וְהָא אֲמַרוּ לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל: קְטַל שַׁבּוּר מַלְכָּא תְּרֵיסַר אַלְפֵי יְהוּדָאֵי בִּמְזִיגַת קֵסָרִי, וְלָא קְרַע! לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּרוֹב צִבּוּר וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. וּמִי קְטַל שַׁבּוּר מַלְכָּא יְהוּדָאֵי? וְהָא אֲמַר לֵיהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא לִשְׁמוּאֵל: תֵּיתֵי לִי דְּלָא קְטַלִי יְהוּדִי מֵעוֹלָם! הָתָם אִינְהוּ גָּרְמִי לְנַפְשַׁיְיהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי: לְקָל יְתֵירֵי דִּמְזִיגַת קֵסָרִי, פְּקַע שׁוּרָא דְלוּדְקִיָּא. עַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּה אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסּוֹפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים״. תָּנוּ רַבָּנַן: אֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ וְאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הַשּׁוֹמֵעַ — חַיָּיב לִקְרוֹעַ. וְהָעֵדִים אֵינָן חַיָּיבִין לִקְרוֹעַ, שֶׁכְּבָר קָרְעוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ. בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ מַאי הָוֵי? הָא קָא שָׁמְעִי הַשְׁתָּא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כִּשְׁמוֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו״, הַמֶּלֶךְ קָרַע וְהֵם לֹא קָרְעוּ. וְלֹא מִתְאַחִין מְנָלַן — אָתְיָא ״קְרִיעָה״ ״קְרִיעָה״. סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרַף מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כִּקְרֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה וְיִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסּוֹפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח וְגוֹ׳״. מַאי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה? אֲמַרוּ לֵיהּ לִיהוֹיָקִים: כָּתַב יִרְמְיָה סֵפֶר קִינוֹת. אֲמַר לְהוּ: מָה כְּתִיב בֵּיהּ? ״אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד״. אֲמַר לְהוּ: אֲנָא מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ: ״בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה״. אֲנָא מַלְכָּא. ״גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעוֹנִי״. אֲנָא מַלְכָּא. ״דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת״. אֲנָא מַלְכָּא. ״הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ״. אֲמַר לְהוּ: מַאן אַמְרַהּ? ״כִּי ה׳ הוֹגָהּ עַל רוֹב פְּשָׁעֶיהָ״. מִיָּד קָדַר כׇּל אַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהּ, וּשְׂרָפָן בָּאֵשׁ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם״, מִכְּלַל דִּבְעוֹ לְמִיקְרַע. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אֵימַר מִשּׁוּם שְׁמוּעוֹת הָרָעוֹת. אֲמַר לֵיהּ: שְׁמוּעוֹת רָעוֹת בְּהָהִיא שַׁעְתָּא מִי הֲווֹ?! אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: הָרוֹאֶה סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּקְרַע — חַיָּיב לִקְרוֹעַ שְׁתֵּי קְרִיעוֹת: אֶחָד עַל הַגְּוִיל וְאֶחָד עַל הַכְּתָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַחֲרֵי שְׂרוֹף הַמֶּלֶךְ אֶת הַמְּגִלָּה וְאֶת הַדְּבָרִים״. רַבִּי אַבָּא וְרַב הוּנָא בַּר חִיָּיא הָווּ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא. בְּעָא לְאִפַּנּוֹיֵי, שַׁקְלֵיהּ לְטוֹטֶפְתֵּיהּ אַחֲתֵיהּ אַבֵּי סַדְיָא. אֲתַאי בַּת נַעָמִיתָא בְּעַא לְמִיבְלְעֵיהּ. אֲמַר: הַשְׁתָּא כִּי חַיְּיבַן לִי שְׁתֵּי קְרִיעוֹת. אֲמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? וְהָא בְּדִידִי הֲוָה עוֹבָדָא, וַאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב מַתְנָה וְלָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וַאֲמַר לִי, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּזְרוֹעַ, וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. עָרֵי יְהוּדָה מְנָלַן — דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁילוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמוֹנִים אִישׁ מְגוּלְּחֵי זָקָן וּקְרוּעֵי בְגָדִים וּמִתְגּוֹדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה׳ וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר עוּלָּא בִּירָאָה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הָרוֹאֶה עָרֵי יְהוּדָה בְּחוּרְבָּנָן, אוֹמֵר: ״עָרֵי קׇדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר״, וְקוֹרֵעַ. יְרוּשָׁלַיִם בְּחוּרְבָּנָהּ, אוֹמֵר: ״צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלִַם שְׁמָמָה״, וְקוֹרֵעַ. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּחוּרְבָּנוֹ, אוֹמֵר: ״בֵּית קׇדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבוֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵיפַת אֵשׁ וְכׇל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחׇרְבָּה״, וְקוֹרֵעַ. קוֹרֵעַ עַל מִקְדָּשׁ, וּמוֹסִיף עַל יְרוּשָׁלַיִם. וּרְמִינְהוּ: אֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ וְאֶחָד הָרוֹאֶה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְצוֹפִים — קוֹרֵעַ, וְקוֹרֵעַ עַל מִקְדָּשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם בִּפְנֵי עַצְמָהּ! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּפָגַע בַּמִּקְדָּשׁ בְּרֵישָׁא. הָא דְּפָגַע בִּירוּשָׁלַיִם בְּרֵישָׁא. תָּנוּ רַבָּנַן: וְכוּלָּן רַשָּׁאִין לְשׁוֹלְלָן וּלְמוֹלְלָן וּלְלוֹקְטָן וְלַעֲשׂוֹתָן כְּמִין סוּלָּמוֹת, אֲבָל לֹא לְאַחוֹתָן. אָמַר רַב חִסְדָּא:

ואלו קרעין כו' - באבל רבתי במסכת שמחות (פ"ט): ברוב ציבור - רוב ישראל: וכמעשה שהיה - בשאול ויהונתן: גרמו לנפשייהו - דמרדו ביה והא דקאמר לא קטלי יהודי רוצה לומר בחנם: לקול יתירי - לקול כנורות שמרדו: אתיא קרע קרע (מדוד): שלש דלתות וארבעה - כלומר ארבעה פסוקים: אנא מלכא - ואמלכא לא כתיב כלום: היו צריה לראש - שהנכרי ראש ולא אתה: משום שמועות רעות - על הגלות איבעי למיקרע: את המגילה - זה הגויל: ואת הדברים - זה הכתב: השתא - אי שקיל להו נעמיתא איבעי לי למיקרע על הגויל ועל הכתב דהוי כנשרף: בזרוע - שאין יכול להצילו: וכמעשה שהיה - דיהויקים אבל דנעמיתא דמצי להציל לא מיקרע: הא דפגע במקדש ברישא - כגון כשנכנס לירושלים בשידה תיבה ומגדל דלא ראה ירושלים עד שראה בית המקדש. קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים אבל בשלא נכנס בתיבה ופגע בירושלים ברישא קורע על ירושלים בפני עצמה ועל המקדש בפני עצמו: כל הקרעים רשאין למוללן - לקפל בגד בתפירה: כעין סולמות - שאין מלקטין זה סמוך לזה אבל זה רחוק מזה שמלקט ברוחב כעין מעלות סולמות:

ועל רבו שלמדו חכמה. בפרק אלו מציאות (ב"מ דף לג. ושם) פליגי רבי יהודה ורבי יוסי שרבי יהודה אומר כל שרוב חכמתו הימנו ורבי יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו ומסיק שם עולא אמר תלמידי חכמים שבבבל קורעין זה על זה כרבי יוסי ס"ל ופוסק רב ששת כרבי יוסי ופי' רבינו חננאל דהכי הלכתא ובשאלתות דרב אחאי פוסק כרבי יהודה דאמר כל שרוב חכמתו הימנו ומפרש בפר' אלו מציאות בתוספתא דהיו קורעין קריעה [דאין] מתאחה וכן פירש רבי יצחק בר יהודה ויותר היה נראה לי דמעשה רב דשמואל עבד כרבי יוסי כדאי' התם ורבא נמי מפרש מילתא דרבי יוסי ורבי אלעזר בירושלמי נמי עבד כוותיה ושמא היו מחמירין על עצמן: ברכת השם מנלן. ועל ברכת השם דנכרים פליגי הכא בירושלמי אית דאמרי רבשקה ישראל מומר הוה אבל דנכרי לא ואית דאמרי נכרי הוה ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס.) נמי פליגי בה בש"ס שלנו ובירושלמי הוה ריש לקיש קורע על ברכת השם: ואחד השומע מפי השומעים. פירש בתוס' כגון מן העדים שאומרים זה ואם הוא אומר יכה יוסי את יוסי אין קורעין על זה וכן משמע בפ"ד מיתות (שם דף נו.): אתיא קריעה. תימה אם כן נילף כל קריעות שלא יתאחו מקריעה קריעה ושמא לא מיסתבר ליה: קדר כל האזכרות. תימה והא דקרעה בתער הסופר משמע כל המגילה ובירושלמי לא גרסינן האזכרות: לא אמרו אלא בזרוע. ובירושלמי גרס ששרפה מלך ישראל בזרוע: משכם משילו. לא שייך הכא למיפרך ואימא עד דאיכא תלתא אבל קצת קשה דאימר מילתא יתירתא הוה דמגלחי זקן ומתגודדים כתיב בהאי קרא ויש לומר דלא שייך למימר דלא נילף כלל אלא קריעה ולעיל (מועד קטן ד' כא.) הכי קאמר נמי נהי דגמרת שפיר קריעה מ"מ לא תילף מינה מעומד:

מועד קטן כו.

Navigate the library