Moed Katan 6a · Talmud

וְדִלְמָא טוּמְאָה מִגַּוַּאי וְאִילָנוֹת מִבָּרַאי? בִּמְסוּבָּכִין. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, הָא אֲמַרַן: אֵין מַרְחִיקִין צִיּוּן מִמְּקוֹם טוּמְאָה שֶׁלֹּא לְהַפְסִיד אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיְּהֵא שָׁם זָקֵן אוֹ תַּלְמִיד, לְפִי שֶׁאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בַּדָּבָר. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּאִיכָּא בְּמָתָא — כׇּל מִילֵּי דְמָתָא עֲלֵיהּ רַמְיָא. אָמַר רַב יְהוּדָה: מָצָא אֶבֶן מְצוּיֶּנֶת — תַּחְתֶּיהָ טָמֵא. שְׁתַּיִם, אִם יֵשׁ סִיד בֵּינֵיהֶן — בֵּינֵיהֶן טָמֵא, וְאִם אֵין סִיד בֵּינֵיהֶן — בֵּינֵיהֶן טָהוֹר. וְאַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא חוֹרֶשׁ? וְהָתַנְיָא: מָצָא אֶבֶן אַחַת מְצוּיֶּנֶת — תַּחְתֶּיהָ טָמֵא. שְׁתַּיִם, אִם יֵשׁ חוֹרֶשׁ בֵּינֵיהֶן — בֵּינֵיהֶן טָהוֹר, וְאִם לָאו — בֵּינֵיהֶן טָמֵא! אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא כְּשֶׁהַסִּיד שָׁפוּךְ עַל רָאשֵׁיהֶן וּמְרוּדֶּה לְכָאן וּלְכָאן. אִי אִיכָּא חוֹרֶשׁ בֵּינֵיהֶן — בֵּינֵיהֶן טָהוֹר, דְּאֵימוֹר מֵחֲמַת חוֹרֶשׁ הוּא דְּאִיקְּפַל, וְאִי לָא, סִיד דְּבֵינֵי בֵּינֵי הוּא וְטָמֵא. אָמַר רַבִּי אַסִּי מֶצֶר אֶחָד מְצוּיָּן — הוּא טָמֵא, וְכׇל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ טְהוֹרָה. שְׁנַיִם — הֵם טְמֵאִין, וְכׇל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ טְהוֹרָה. שְׁלֹשָׁה — הֵם טְמֵאִין, וְכׇל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ טְהוֹרָה. אַרְבָּעָה — הֵן טְהוֹרִין, וְכׇל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ טְמֵאָה. דְּאָמַר מָר: אֵין מַרְחִיקִין צִיּוּן מִמְּקוֹם טוּמְאָה, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיד אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְיוֹצְאִין אַף עַל הַכִּלְאַיִם. וְאַכִּלְאַיִם בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד נָפְקִינַן? וּרְמִינְהוּ: בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים וְעַל הַכִּלְאַיִם. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ קוֹרִין אֶת הַמְּגִילָּה בַּכְּרַכִּים, וְיוֹצְאִין לְקַוֵּוץ אֶת הַדְּרָכִים, וּלְתַקֵּן הָרְחוֹבוֹת, וְלָמוֹד הַמִּקְוָאוֹת. וְעוֹשִׂין כׇּל צוֹרְכֵי רַבִּים, וּמְצַיְּנִין אֶת הַקְּבָרוֹת, וְיוֹצְאִין עַל הַכִּלְאַיִם. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, חַד אָמַר: כָּאן בְּבַכִּיר, כָּאן בְּאָפִיל. וְחַד אָמַר: כָּאן בִּזְרָעִים, כָּאן בִּירָקוֹת. אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין נִיצָּן נִיכָּר, אֲבָל נִיצָּן נִיכָּר — יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן. מַאי שְׁנָא בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד דְּנָפְקִינַן? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשּׁוּם שְׂכַר פְּעוּלָה דְּמוֹזְלִי גַּבַּן. אָמַר רַב זְבִיד וְאִיתֵּימָא רַב מְשַׁרְשְׁיָא: שְׁמַע מִינַּהּ, כִּי יָהֲבִינַן לְהוּ שָׂכָר — מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה יָהֲבִינַן לְהוּ. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִדִּידְהוּ יָהֲבִינַן לְהוּ — מַאי נָפְקָא לַן מִינַּיְיהוּ? כֹּל כַּמָּה דְּבָעוּ לִיתֵּן לְהוּ! וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: כׇּל סְאָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ

ודלמא טומאה מגואי - ולא בין האילנות ולא נחרש במקום טומאה: מסובכין - שאינן עומדין בשורה אחת סביב הגבולין אלא מעורבין בכל השדה דודאי נחרש כל השדה בשביל האילנות: הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה - וכיון שסמוך לאילנות הציון ודאי טומאה בין האילנות היא ונחרש בשביל האילנות: כל מילי דמתא עליה רמיא - דתלמיד בקי הוא: מצא אבן אחת מצוינת - בסיד תחתיה טמא ומפי מורי הזקן אבן אחת מצוינת שיש סיד על גבה דאינו צריך להרחיק הציון מן האבן לפי שהאבן גבוה על גבי קרקע ורואה את הציון מיד קודם שיהא נוגע בו אבל בשדה מרחיקין לה ציון בסמוך דזמנין לא חזי ציון עד דאתי ונגע ומאהיל: שתים מצויינות - תחתיהן טמא אבל ביניהן אם יש סיד ביניהם על הארץ טמא דמשום ציון הוא: אע"ג דליכא חורש - שלא חרש ביניהם מעולם טהור כי ליכא סיד: אם אין חורש ביניהן טמא - ואע"ג דליכא סיד לפי שציין את האבנים שמכאן ומכאן לא חשש לציין בינתים: הכא - דקתני כי ליכא חורש טמא כגון סיד שפוך על ראשי אבנים ומרודה לכאן ולכאן ביניהן דאי איכא חורש מחמת חורש הוא דאיקלף שנקלף מן האבנים ונפלו שם ביניהם וטהור ואי לא סיד דביני ביני הוא ומחמת ציון נעשה שם להודיע שיש גם ביניהם טומאה: אין מרחיקין ציון ממקום טומאה - ולהכי ציין כל ארבעה מצריו דתהא כל השדה נטמאה ובציון דמצר אחד לא סגי לכולה דאין מרחיקין ציון ממקום טומאה: ואכלאים בחולו של מועד נפקינן ורמינהו באחד באדר משמיעין על השקלים - שיהו ישראל מביאין תרומת שקלים בניסן דכתיב בחדשו לחדשי השנה חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה: בכרכים - המוקפין חומה מימות יהושע בן נון: ואת מקואות המים - מקואות המים של מ' סאה שחוטטין אותן מן הזבל שנכנס לתוכן כל ימות הגשמים והאי דלא פריך נמי בגמרא אשאר מתני' דתני ומתקנים הדרכים והרחובות בחולו ש"מ והכא תנא בט"ו באדר משום דלאו פירכא הוא דבדין הוא דמתקנין להו תרי זימני דכי מתקן בט"ו באדר אתו גשמים ומקלקלי להו והדרי ומתקני להו בחולו של מועד אבל אכלאים כיון דעקרו להו לגמרי בחמשה עשר באדר למה לי למיפק בו בחולו של מועד ולהכי קא מיבעיא: כאן בבכיר כאן באפיל - על הבכירות יוצאים בט"ו באדר על האפילות בחולו של מועד דפסח: בזרעים - על התבואה יוצאין בט"ו באדר שקודמין לירקות: לא שנו - דאין יוצאין עליהן קודם אדר וקודם חולו של מועד: משום שכר פעולה דמוזלי גבן - כלומר שיכול לשכור פועלין בזול לפי שאינן עוסקין במלאכה בחולו של מועד: שמע מינה - מדעסקינן לשכור פועלים בזול: כי יהבינן להו - שכירות לפועלים דבטלי כלאים: דאי סלקא דעתך מדידהו - דבעל הבית יהיב להו אמאי יוצאין להכי בחולו של מועד משום שכר פעולה לבטלו בכל זמן אף על גב דליכא שכר פעולה בזול וכל מה דבעי ליתב להו אלא מתרומת הלשכה יהבינן להו וכל כמה דמצינן לצמצם מעות דהקדש עבדינן: ועד כמה - הוי כלאים דחייב לבטלו:

אם יש סיד ביניהם. הציון הוא מסיד כדתנן פרק ה' דמעשר שני (מ"א) ומייתי לה פרק מרובה (ב"ק סט. ושם) אם יש סיד ביניהם לא ידענא כמה: אע"ג דליכא חרס. גרסינן ומצאתי מפרש חרס דומה הוא לחרסית ואין לבן כמו סיד ונ"ל פירושו אם יש חרסית ביניהם דומה שמציינין להודיע שהוא טהור שעד שם אין בית הקברות שאינה לבן בינתים: אמר רב פפא כשהסיד שפוך. פירוש ודאי כי ליכא סיד וחרסית טהורין אבל כשהוא מרובה ושפוך על ראשו אז צריך חרסית שאם יש חרסית יש לתלות שנתן לצידי האבן חרסית והסיד נתחבר בו וצרפו הסיד שעל ראשו עמה ואם אין חרסית א"כ סיד הוא של ציון בינתים ולפירוש הקונטרס גרסינן אף על גב דליכא חורש ומפרש ביניהם טהור דאינתקא לה טומאה דהוי לה קבר שנחרש ותימה לי נהי דטהור מטומאת אהל טהור לא הוי דהוי כמו שדה שנחרש בה קבר ושמא טהור מאהל קאמר א"נ לגמרי ע"י דישה וניפוח א"נ ביניהם איכא טובא ספיקות ושרי ספק אי איכא ציון הטומאה שביניהם אי לא ואפילו איכא ציון הרי נחרש ומצאתי מפרש דהשתא סלקא דעתיה דה"פ אם יש ביניהם חורש טהור דודאי לא היה שם טומאה דאם היה ביניהם לא היה חורשו אדם תימה לי אמאי לא פריך דקתני בקמייתא אם יש סיד ביניהם בינתים טמא אע"ג דאיכא חורש והכא קתני אם יש חורש ביניהם טהור ואע"ג דאיכא סיד ונ"ל דסלקא דעתיה דהך בתרייתא איירי בדליכא סיד דכי איכא סיד לא היה טהור לעולם דהא אין מציינין אם לאו על הטומאה וכי חורשו לא יהא טהור ולהכי לא מקשה כי אם מסיפא דברייתא קמייתא דאיירי בדליכא סיד: דאמר מר אין מרחיקים. כך פירש בתוספתא ובקונט' ובספרים מצאתי דאמר מר אין מעמידין ציון כו' ולפי זה אינו נותן טעם למה כל השדה טמא אלא נותן טעם למה תחתיהן טהורין דאין מעמידין ציון במקום הטומאה ונהי דברוח אחד או שנים או שלשה יש לנו לומר דכל תחתיה טמא כי אין הטומאה בפחות מן הציון אבל בארבעה יש לתלות הטומאה בכל השדה לפיכך תחתיהן טהורים: ואכלאים בחולו של מועד נפקינן. במשנה פי' מאי טעמא לא מקשה על אינך ובירושל' מקשה מציינין על הקברות ולא כבר ציינו ומתרץ כגון שירד שטף מים של גשמים ושטפו: בט"ו קורין את המגילה. הוי מצי למתני בי"ד בו (בכפרים) אלא משום דט"ו זמן דדברים אחרים הוא כגון ומתקנין את הדרכים וכו': דמוזלי גבן. למ"ד לקמן (מועד קטן דף יג.) שכר פעולה שאין לו מה יאכל שרי ניחא שיכולין ליטול שכרן אלא למאן דאמר אסור לא ידעינן היכן ישכרו פועלים במועד ושמא יש לומר דהני דמצות התירו: מתרומת הלשכה. אין להקשות הא אית בהן מעילה דלב ב"ד מתנה עלייהו ובפרק בתרא דכתובות (דף קו. ושם) איכא מילי טובא שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה: שיש בה רובע. פירוש כשרוצה לזרוע דהא קתני סיפא ר' יוסי אומר יבור והא לא שייך בנזרע כבר ובפרק המוכר פירות (ב"ב דף צד. ושם) מייתי לה מיהו בשמעתין דאיירי בנזרע כבר יש לומר דלא פליגי:

מועד קטן ו.

Navigate the library