Moed Katan 24a · Talmud

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן מִשְּׁמוּאֵל: יֵשׁ אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת אוֹ אֵין אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת? אֲמַר לֵיהּ: אֵין אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת. יָתְבִי רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא וְקָאָמְרִי מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: אָבֵל שֶׁשִּׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּימֵי אֶבְלוֹ — חַיָּיב מִיתָה. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא: אָסוּר אִתְּמַר, וּמִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אִתְּמַר, וְאִי שְׁמִיעָא לְכוּ מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, הָכִי שְׁמִיעַ לְכוּ: אָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִימִי אָמַר שְׁמוּאֵל: אָבֵל שֶׁלֹּא פֵּרַע וְשֶׁלֹּא פֵּירַם — חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרוֹמוּ וְלֹא תָמוּתוּ וְגוֹ׳״, הָא אַחֵר שֶׁלֹּא פֵּרַע וְשֶׁלֹּא פֵּירַם — חַיָּיב מִיתָה. אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא, תָּנָא בְּאֵבֶל רַבָּתִי: אָבֵל אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּימֵי אֶבְלוֹ, וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשִּׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּימֵי אֶבְלוֹ, וְשָׁמְטוּ חֲזִירִים אֶת גְּוִיָּיתוֹ. אָמַר שְׁמוּאֵל: פַּחַ״ז חוֹבָה, נֶתֶ״ר רְשׁוּת. פְּרִיעַת הָרֹאשׁ, חֲזָרַת קֶרַע לַאֲחוֹרָיו, זְקִיפַת הַמִּטָּה — חוֹבָה. נְעִילַת הַסַּנְדָּל, תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּחַמִּין עַרְבִית — רְשׁוּת. וְרַב אָמַר: אַף פְּרִיעַת הָרֹאשׁ רְשׁוּת. וּשְׁמוּאֵל, מַאי שְׁנָא נְעִילַת הַסַּנְדָּל דִּרְשׁוּת — דְּלָאו כּוּלֵּי עָלְמָא עֲבִידִי דְּסָיְימִי מְסָאנַיְיהוּ. פְּרִיעַת הָרֹאשׁ נָמֵי, לָאו כּוּלֵּי עָלְמָא עֲבִידִי דִּמְגַלּוּ רֵישַׁיְיהוּ! שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל קֶרַע שֶׁאֵינוֹ בִּשְׁעַת חִימּוּם — אֵינוֹ קֶרַע. וְכׇל עֲטִיפָה שֶׁאֵינָהּ כַּעֲטִיפַת יִשְׁמְעֵאלִים — אֵינָהּ עֲטִיפָה. מַחְוֵי רַב נַחְמָן עַד גּוּבֵּי דְּדִיקְנָא. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ מִנְעָלִים בְּרַגְלָיו, אֲבָל יֵשׁ לוֹ מִנְעָלִים בְּרַגְלָיו — מִנְעָלָיו מוֹכִיחִין עָלָיו. כׇּל קֶרַע שֶׁאֵינוֹ בִּשְׁעַת חִימּוּם אֵינוֹ קֶרַע — וְהָא אֲמַרוּ לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל: נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב, קְרַע עֲלֵיהּ תְּרֵיסַר מָנֵי. אֲמַר: אֲזַל גַּבְרָא דַּהֲוָה מִסְתְּפֵינָא מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן: נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא. קְרַע עֲלֵיהּ תְּלֵיסַר אִצְטְלֵי מֵלָתָא. אֲמַר: אֲזַל גַּבְרָא דַּהֲוָה מִסְתְּפֵינָא מִינֵּיהּ! שָׁאנֵי רַבָּנַן, דְּכֵיוָן דְּכֹל שַׁעְתָּא מַדְכְּרִי שְׁמַעְתַּיְיהוּ — כִּשְׁעַת חִימּוּם דָּמֵי. אֲמַר לֵיהּ רָבִין בַּר אַדָּא לְרָבָא: אָמַר תַּלְמִידְךָ רַב עַמְרָם, תַּנְיָא: אָבֵל, כׇּל שִׁבְעָה קוֹרְעוֹ לְפָנָיו, וְאִם בָּא לְהַחֲלִיף — מַחְלִיף וְקוֹרֵעַ. בְּשַׁבָּת, קוֹרְעוֹ לַאֲחוֹרָיו, וְאִם בָּא לְהַחֲלִיף — מַחְלִיף וְאֵינוֹ קוֹרֵעַ! כִּי תַּנְיָא הָהִיא, בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ. אוֹתָן קְרָעִין מִתְאַחִין, אוֹ אֵין מִתְאַחִין? פְּלִיגִי בַּהּ אֲבוּהּ דְּרַב אוֹשַׁעְיָא וּבַר קַפָּרָא. חַד אָמַר: אֵין מִתְאַחִין, וְחַד אָמַר: מִתְאַחִין. תִּסְתַּיֵּים דַּאֲבוּהּ דְּרַב אוֹשַׁעְיָא דְּאָמַר אֵין מִתְאַחִין. דְּאָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: אֵין מִתְאַחִין, מִמַּאן שְׁמִיעַ לֵיהּ — לָאו מֵאֲבוּהּ? לָא, מִבַּר קַפָּרָא רַבֵּיהּ שְׁמִיעַ לֵיהּ. אָמַר רָבָא: אָבֵל מְטַיֵּיל בְּאוּנְקְלִי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. אַבָּיֵי אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב יוֹסֵף דִּפְרִיס לֵיהּ סוּדָרָא אַרֵישֵׁיהּ וְאָזֵיל וְאָתֵי בְּבֵיתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָאו סָבַר לַהּ מָר אֵין אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּבָרִים שֶׁבְּצִינְעָא — נוֹהֵג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עֲצֶרֶת כַּשַּׁבָּת וְכוּ׳. אָמַר רַב גִּידֵּל בַּר מְנַשְּׁיָא אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לְהָא דְּרַב גִּידֵּל בַּר מְנַשְּׁיָא אַהָא: כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, תִּינוֹק יוֹצֵא בַּחֵיק, וְנִקְבָּר בְּאִשָּׁה אַחַת וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים. אֲבָל לֹא בְּאִישׁ אֶחָד וּשְׁתֵּי נָשִׁים.

אבל רבתי - מסכת שמחות: גוייתו - כל גופו ואיכא דאמרי אבר שלו: פריעת הראש - שמגלה האבל ראשו בשבת ואינו מתעטף וחזרת קרע לאחוריו וזקיפת המטה חובה בשבת: נעילת הסנדל - דלאו כולי עלמא סיימי מסאנייהו בשבת ולא מוכח דאבל הוא: לא כולי עלמא מגלי רישייהו - בשבת ואע"פ שמתעטף לא מיחזי כאבל: בשעת חימום - בשעת התחלת הצער בשעת מיתה: וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים - הלכך כיון דכל ימי שבוע שהוא אבל מתעטף כישמעאל אם אינו נוטלה בשבת נראה כנוהג אבילות דכ"ע לא נהיגי בעטיפה זו אלא אבלים בלבד: מחוי ר"נ - עטיפת ישמעאלים: גובי דיקנא - גומות שבלחי למטה מפיו: לא שנו - פריעת הראש בשבת דצריך לגלות חוטמו ושפמו וזקנו שהיה מכוסה בימי אבלו להודיע כי אין אבילות בשבת: אלא שאין מנעלים ברגליו אבל יש מנעלים ברגליו מנעליו מוכיחים עליו - דאינו אבל אבל לגלות ראשו אינו צריך ואם בא להתעטף בצינעא אפי' כעטיפת הישמעאלים אין בכך כלום: דמסתפינא מיניה - בקושיות: מחליף וקורע - אע"פ שאינו שעת חימום: כבוד אביו - שנו אבל לכולי עלמא אין קורע אלא בשעת חימום: ממאן שמיעא - לרב אושעיא הא דאמר אין מתאחין שמע מינה האי דאמר אין מתאחין אבוה דרב אושעיא: אונקלי - שייפינ"ש חלוק שקורעו: בתוך ביתו - שבצינעא מותר לנהוג אבילות בשבת: דפריס סודריה ארישיה - בשבת משום עטיפה דנהיג אבילות: כל ל' יום יוצא בחיק - בן ל' יום מוציאו בחיק לבית הקברות ולא בארון: אבל לא באיש אחד - שאין מתייחדין עם האשה:

בעא מיניה ר' יוחנן משמואל. מיהו ר' יוחנן לא קיבל משמואל דאיהו סבירא ליה דברים שבצינעא נוהג כדפרישית לעיל: הא אחר שלא פרע כו'. אע"ג דפשטי' דקרא הא אחר פורע ופורם ואם הם יעשו ימותו נראה דאסמכתא בעלמא הוא דהא לא מייתי להו סוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פג.) גבי אלו שבמיתה: ושמואל לטעמיה. פי' בתוספ' הרב דרב סבר דעטיפת הראש שאינה כעטיפת ישמעאלים הויא עטיפה ומסתמא רב ושמואל הלכה כרב יש מפרשין דרחיצת ידים דקאמר הכא רשות היינו כמ"ד פרק במה מדליקין (שבת דף כה:) דבלא אבילות הוא רשות אבל לר"נ בר יצחק דאמר התם ואני אומר מצוה באבל נמי הוי מצוה ולא רשות ונראה דלא צריך למימר הכי אלא הכי פירושו הכא דמשום אבילות אינו חובה להראות אבילות בשבת: לא שנו שאין לו מנעלים ברגליו. תימה דכי היכי דמנעליו מוכיחין עליו אמאי לא אמרי' אחד מהני מוכיחין ונמצא דאינו חובה כי אם האחד ושמא במנעלים יש הוכחה יותר: וכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. נראה דהא דאמר לעיל (מועד קטן דף כ:) מי שנזדמן לו חלוק בתוך ז' אע"פ שאינו שעת חימום שמא דוקא כגון שקרע כבר והכא מיירי בשלא קרע עדיין א"נ כגון שאין לו חלוק בשעה ראשונה חייב לקרוע כשיהיה לו אפי' שלא בשעת חימום ולי נראה דבכל שעה שיוכל להתחמם על מתו אפי' לזמן מרובה אחר מיתתו קרוי שפיר בשעת חימום כמו שאמרו ברבנן משום דמדכרי שמעתייהו הוא הדין נמי בכל מת שיוכל להתחמם עליו והא דפריך בסמוך ולא משני הכי משום דבלאו הכי משני שפיר: כי תניא ההיא בכבוד אביו ואמו. ומכאן קשה לי על מה שפי' למעלה (דף כ:) דגרסי' רבי חנניא מי שאין לו אלא חלוק אחד דמיירי בכה"ג דמחליף וקורע דהא גבי אביו ואמו אמר הכא מחליף וקורע כל שבעה ולעיל (שם) אמרי' על אביו ואמו קורע לעולם וצ"ע: הכי א"ר יוחנן דברים שבצינעא נוהג. פסק בהלכות גדולות כר' יוחנן לאפוקי מרב ושמואל דאמרי לעיל תשמיש המטה רשות ודברים שבצינעא הוא ובפ"ק דכתובות (דף ד.) נמי קאמר עלה מסייע ליה לר' יוחנן דאביי ורבא סברי כוותיה ואע"ג דקיימא לן (לעיל מועד קטן דף יח. כב.) הלכה כדברי המיקל ה"מ במחלוקת של תנאים אבל במילתא דאמוראי לא אמרן מספקא לי כי היכי דשרי בתוך ביתו הני דברים דקריעה אי הוה אסור נעילת הסנדל בצנעא וכל שאר דברים: עצרת כשבת. וכ"ש ר"ה ויוה"כ ר"ג אומר ר"ה ויוה"כ כרגלים וכ"ש עצרת לאחר חורבן ולישנא לא אתי שפיר דהוה ליה למתני ר"ג אומר אף ר"ה ויוה"כ כו': וחכמים אומרים לא כדברי זה כו'. ולא שייך למימר היינו תנא קמא דנימא כולהו אתו לפרש מילתא דתנא קמא כי ההיא דלא ירבה לו נשים בפרק ב' דסנהדרין (דף כא.) וההיא (דהמקדש): הלכה כר"ג. תימה כיון דאמר שמואל (לעיל מועד קטן דף יח. כב.) הלכה כדברי המיקל באבל אמאי איצטריך למיפסק הלכה כר"ג וי"ל דחומרא נמי היא דאם קברו סמוך לחשיכה ולא היה לו שעה אחת לנהוג בו אבילות או קברוהו נכרים ביום טוב או שמע שמועה קרובה ביום טוב אם הם כרגלים אינם עולים למנין שבעה ואם הם כשבת עולים:

מועד קטן כד.

Navigate the library