Moed Katan 18a · Talmud

הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בַּמּוֹעֵד וּבְאֵבֶל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּאֵבֶל. פִּנְחָס אֲחוּהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל אִיתְּרַע בֵּיהּ מִילְּתָא, עָל שְׁמוּאֵל לְמִישְׁאַל טַעְמָא מִינֵּיהּ. חֲזַנְהוּ לְטוּפְרֵי[הּ] דַּהֲווֹ נְפִישָׁן, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי לָא שָׁקְלַתְּ לְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אִי בְּדִידֵיהּ הֲוָה, מִי מְזַלְזְלַתְּ בֵּיהּ כּוּלֵּי הַאי? הֲוַאי ״כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט״, וְאִיתְּרַע בֵּיהּ מִילְּתָא בִּשְׁמוּאֵל. עָל פִּנְחָס אֲחוּהּ לְמִישְׁאַל טַעְמָא מִינֵּיהּ. שַׁקְלִינְהוּ לְטוּפְרֵיהּ חַבְטִינְהוּ לְאַפֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לֵית לָךָ בְּרִית כְּרוּתָה לַשְּׂפָתַיִם? דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן שֶׁבְּרִית כְּרוּתָה לַשְּׂפָתַיִם — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם״, וְאִיסְתַּיְּיעָא מִלְּתָא דַּהֲדוּר תַּרְוַיְיהוּ. סְבוּר מִינֵּיהּ דְּיָד — אִין, דְּרֶגֶל — לָא. אָמַר רַב עָנָן בַּר תַּחְלִיפָא: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל: לָא שְׁנָא דְּיָד וְלָא שְׁנָא דְּרֶגֶל. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: וּבִגְנוּסְטְרָא — אָסוּר. אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֵּי מִדְרְשָׁא בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, וְשַׁקְלִינְהוּ לְטוּפְרֵיהּ בְּשִׁינֵּיהּ וְזַרְקִינְהוּ. שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ: מוּתָּר לִיטּוֹל צִפׇּרְנַיִם בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, וּשְׁמַע מִינַּהּ: אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מִיאוּס, וּשְׁמַע מִינַּהּ: מוּתָּר לְזוֹרְקָן. אִינִי? וְהָתַנְיָא, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בַּצִּפׇּרְנַיִם: הַקּוֹבְרָן — צַדִּיק, שׂוֹרְפָן — חָסִיד, זוֹרְקָן — רָשָׁע. טַעְמָא מַאי — שֶׁמָּא תַּעֲבוֹר עֲלֵיהֶן אִשָּׁה עוּבָּרָהּ וְתַפִּיל. אִשָּׁה בֵּי מִדְרְשָׁא לָא שְׁכִיחָא. וְכִי תֵּימָא: זִימְנִין דִּמְיכַנְּשִׁי לְהוּ וְשָׁדֵי לְהוּ אַבָּרַאי — כֵּיוָן דְּאִשְׁתַּנִּי אִשְׁתַּנִּי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוּג בָּא מֵחַמָּתָן לִפְנֵי רַבִּי, וּמָר זוּטְרָא מַתְנֵי: זוּג בָּא מֵחַמָּתָן לִפְנֵי רַבִּי, וּבִקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ צִפׇּרְנַיִם — וְהִתִּיר לָהֶם. וְאִם בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ שָׂפָה — הִתִּיר לָהֶם, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אַף בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ שָׂפָה, וְהִתִּיר לָהֶם. אָמַר אֲבִיטוּל סָפְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: שָׂפָה מִזָּוִית לְזָוִית. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: וּבְשָׂפָה הַמְעַכֶּבֶת. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לְדִידִי כְּשָׂפָה הַמְעַכֶּבֶת דָּמֵי לִי. וַאֲמַר אֲבִיטוּל סָפְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: פַּרְעֹה שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה, הוּא אַמָּה, וּזְקָנוֹ אַמָּה, וּפַרְמַשְׁתְּקוֹ אַמָּה וָזֶרֶת, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁפַל אֲנָשִׁים יָקִים עָלֶיהָ״. וַאֲמַר אֲבִיטוּל סָפְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: פַּרְעֹה שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה אַמְגּוּשִׁי הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְגוֹ׳״. וְאֵלּוּ מְכַבְּסִין בַּמּוֹעֵד, הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם. אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד — מוּתָּר לְכַבְּסוֹ בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה: אֵלּוּ מְכַבְּסִין בַּמּוֹעֵד, הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם כּוּ׳. הָנֵי אִין, מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד — לָא! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יַעֲקֹב לְרַבִּי יִרְמְיָה: אַסְבְּרַהּ לָךְ, מַתְנִיתִין אַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ תְּרֵי וּמִטַּנְּפִי. שְׁלַח רַב יִצְחָק בַּר יַעֲקֹב בַּר גִּיּוֹרֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כְּלֵי פִשְׁתָּן — מוּתָּר לְכַבְּסָן בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. מֵתִיב רָבָא: מִטְפְּחוֹת הַיָּדַיִם, מִטְפְּחוֹת

הלכה כרבי יוסי במועד - דמתיר: איתרע ביה מילתא - בפנחס אחוה דפנחס הוה אבל: עייל שמואל לישאל ביה טעמא - לדבר על לבו דפנחס: אילו בדידיה הוה - כלומר אילו היית אבל: מי מזלזלת ביה כולי האי - באבילות דשקלת לטופרך: ואיתרע ביה מילתא - אבילות: שקלינהו לטופריה חבטינהו לאפיה - זרקינהו מרוב כעס והדר מכנס להו דזורקן רשע: ברית כרותה לשפתים - דכתיב ונשתחוה ונשובה אליכם וכן הוה דחזרו תרוייהו: סבור מיניה דיד - מותר בימי אבלו משום דמאיס דרגל לא: גינוסטרי - מספרים: אין בהם משום מיאוס - מדשקל ליה בשיניה: ושדי ליה לאבראי - ועברה עלייהו איתתא אבראי: כיון דאישתני - מההוא דוכתא דהוו מעיקרא אישתני ולא מזקי: ומר זוטרא מתני - בברייתא דבקשו ממנו צפרנים בימי אבלו ולאו משמיה דרב יהודה: ואם בקשו ממנו שפה היה מתיר להם - כלומר אנא חזינא לדעתיה אי שאלו לגלח השפה היה מתיר להם דאין בהם משום בל תשחית פאת זקנך (ויקרא י״ט:כ״ז): מזוית לזוית - מסוף הפה לסוף האחר מותר לגלח שהרי מעכבת אכילה ושתיה ומאיס: ולדידי - דאנינא דעתי כל השפה כשפה המעכבת דמי דאנינא לי דעתי: פרמשתקו - אמתו: אמגושי הוה דכתיב הנה יוצא המימה - מחלוקת במס' שבת (דף עה.) חד אמר חרשי להכי יוצא ליאור בשביל מכשפות ואידך אמר גידופי להכי יוצא שאומר לי יאורי ואני עשיתני: מטפחות ידים - שמנגבין בהן ידים משום דמאיס: מטפחות הספוג - שמנגבין בהן עצמן כשיוצאין מבית המרחץ: ושעלו מטומאתן - במועד: מתני' - דקתני אלו מכבסין אע"ג דאית ליה תרי ומטנפי אבל מי שאין לו אלא חלוק אחד דכולי עלמא שרי:

ואיסתייעא מילתא דהדור. תימה דלמא מדה טובה מרובה והוה ליה לאתויי הא דאמר עולא בעלמא (ברכות דף יט. ע"ש) לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן שנאמר שמעו דבר ה' קציני סדום כו' (ישעיהו א׳:י׳): ובגנוסטרי אסור. פי' בערוך שהוא כלי המתוקן ליטול צפרנים וכך שמו ומלשון דגנוסטרא אסור משמע שהיה מתיר בין בתער בין במספרים ולאו דוקא בשינים מיהו קאמר בגמרא רבי יוחנן דשקלינהו בשיניו משמע דוקא בשיניו שרי ותימה דלעיל אמרינן הלכה כר' יוסי במועד לדברי הכל ושמא רבי יוחנן סבר הלכה כר' יהודה ומפרש טעמא דמחמרינן במועד טפי מבאבל ולא כרב שישא בריה דרב אידי דאמר דברים המותרין בחולו של מועד אסורין בימי אבלו ורבינו תם פירש דכשם שמותר בשיניו כך מותר ליטול צפרניו [בזו] מחבירתה דכל זה חשוב שינוי לענין שבת בפ' המצניע (שבת דף צד:) ושמעתי בשם רבי שמשון בר אברהם שבחול המועד מותר ליטול צפרנים לנשים דקתני בירושלמי גבי ועושה אשה תכשיטיה במועד וחשיב נוטלת שערה וצפרניה וצ"ע בהלכות גדולות נמי אמרינן והאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה ונראה דבאשה נשואה דוקא קאמר ומיירי במעברת סרק על פניה וטופלה בסיד שהוא משום תכשיט שלא תנוול על בעלה אבל בתספורת ממש אסורה וגם בשם רבינו חיים שמעתי שהיה מתיר נטילת צפרנים במועד ובהלכות גדולות פוסק שבעה אסור בגנוסטרי בשיניו מותר לאחר שבעה מותר אף בגנוסטרי ולא ידענא מנא ליה דברייתא איירי תוך שבעה אי משום דקתני בימי אבלו ה"נ קתני ימי אבלו גבי גילוח והיינו כל שלשים וקאמר כשם שאסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרניו בימי אבלו משמע כל שלשים ואי סברי כר' יוסי יתירו לגמרי וי"ל דסברי כר' יוסי ומסתבר להו דאפילו רבי יוסי היה אוסר בגנוסטרי תוך שבעה דומיא דמועד או שמא מעשה דשמואל משמע קצת דשקלינהו לטופריה חבטינהו באפיה דמיירי תוך שבעה דוקא דבתוך שבעה היה ובשיניו היה מדקא אמרינן בתר הכי ובגנוסטרי אסור משמע דשמואל לא היה בגנוסטרי ולא אשכחנא דאסר רק תוך שבעה כשהלך רב פנחס לנחמו: בקשו ממנו שפה. יש לפרש על ידי שינוי דומיא דצפרנים ונראה דהכא פירוש דוקא לאחר שבעה: אע"ג דאית ליה תרי ומטנפי. מדלא משני הכא במאי עסקינן בשלא כיבסו לפני הרגל דלא שרינן מי שאין לו אלא חלוק אחד אלא היכא דכבסו לפני הרגל אבל לא כבסו דפשע לא שרי משמע דמי שאין לו אלא חלוק אחד שרי לכבסו במועד אפילו פשע ולא כבסו לפני המועד כך נראה לי ובתוספות מסופק בזה ונראה לי דהכי משמע מדלא מפליג ונראה דגבי אבל לא שרינן כשאין לו אלא חלוק אחד דהא אפילו אם היו לו מכובסין אסור ללבוש מה שאין כן ברגל צ"ע בכהן ששלמה משמרתו ברגל אם מותר לכבס לתנא דלעיל (מועד קטן דף יז:) דתנא כהן ואבל אפילו לתנא דידן אם חל שלישי להיות בעי"ט שאסור ברחיצה עד הערב ופירש בקונטרס עד הלילה בצונן או עד חול המועד בחמין ואינו מותר לרחוץ מבעי"ט מיהו כשחל שביעי שלו בערב הרגל דאסור לכבס ולרחוץ כל היום מותר לכבס ברגל וצ"ע אם אמת הוא שמותר מאי טעמא לא תני:

מועד קטן יח.

Navigate the library