Moed Katan 15a · Talmud

מְנוּדִּין וּמְצוֹרָעִין מָה הֵן בְּתִסְפּוֹרֶת? תָּא שְׁמַע: מְנוּדִּין וּמְצוֹרָעִין אֲסוּרִין לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס. מְנוּדֶּה שֶׁמֵּת, בֵּית דִּין סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא שֶׁיַּעֲמִידוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים כְּגַלּוֹ שֶׁל עָכָן, אֶלָּא בֵּית דִּין שׁוֹלְחִין וּמַנִּיחִין אֶבֶן גְּדוֹלָה עַל אֲרוֹנוֹ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכׇּל הַמִּתְנַדֶּה וּמֵת בְּנִידּוּיוֹ — בֵּית דִּין סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ. אָבֵל חַיָּיב בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ. מִדְּקָאָמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל: ״וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם״, מִכְּלָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיחַיְּיבִי. מְנוּדֶּה מַהוּ בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: וְהֵן מִתְעַטְּפִין וְיוֹשְׁבִין כִּמְנוּדִּין וְכַאֲבֵלִים עַד שֶׁיְּרַחֲמוּ עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמַיִם. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: דִּלְמָא מְנוּדֶּה לַשָּׁמַיִם שָׁאנֵי, דַּחֲמִיר. מְצוֹרָע מַהוּ בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ? תָּא שְׁמַע: ״וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה״, מִכְּלָל שֶׁחַיָּיב בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ. שְׁמַע מִינַּהּ. אָבֵל אָסוּר לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין, מִדְּקָאָמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל: ״פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ״, מִכְּלָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא אָסוּר. מְנוּדֶּה מַהוּ בִּתְפִילִּין? תֵּיקוּ. מְצוֹרָע מַהוּ בִּתְפִילִּין? תָּא שְׁמַע: ״וְהַצָּרוּעַ״ — לְרַבּוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל. ״בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרוּמִים״ — שֶׁיְּהוּ מְקוֹרָעִים, ״וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ״ — אֵין פְּרִיעָה אֶלָּא גִּידּוּל שֵׂעָר, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נֶאֶמְרָה הֲוָיָיה בָּרֹאשׁ, וְנֶאֶמְרָה הֲוָיָיה בַּבֶּגֶד. מָה הֲוָיָיה הָאֲמוּרָה בַּבֶּגֶד — דָּבָר שֶׁחוּץ מִגּוּפוֹ. אַף הֲוָיָיה בָּרֹאשׁ דָּבָר שֶׁחוּץ מִגּוּפוֹ. מַאי לָאו, אַתְּפִילִּין! אָמַר רַב פָּפָּא: לָא, אַכּוּמְתָא וְסוּדָרָא. אָבֵל אָסוּר בִּשְׁאֵילַת שָׁלוֹם. דְּקָאָמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל: ״הֵאָנֵק דּוֹם״. מְנוּדֶּה מַהוּ בִּשְׁאֵילַת שָׁלוֹם? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: וּבִשְׁאֵילַת שָׁלוֹם שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ כִּבְנֵי אָדָם הַנְּזוּפִין לַמָּקוֹם. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: דִּלְמָא מְנוּדֶּה לַשָּׁמַיִם שָׁאנֵי, דַּחֲמִיר. מְצוֹרָע מַהוּ בִּשְׁאֵילַת שָׁלוֹם? תָּא שְׁמַע: ״וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה״ — שֶׁיְּהוּ שִׂפְתוֹתָיו מְדוּבָּקוֹת זוֹ בָּזוֹ, שֶׁיְּהֵא כִּמְנוּדֶּה וּכְאָבֵל, וְאָסוּר בִּשְׁאֵילַת שָׁלוֹם. שְׁמַע מִינַּהּ. וְנִיפְשׁוֹט מִינַּהּ לִמְנוּדֶּה? אָמַר רַב אַחָא בַּר פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף: מִי קָתָנֵי שֶׁאָסוּר? שֶׁיְּהֵא כִּמְנוּדֶּה וּכְאָבֵל [קָתָנֵי] בְּמִילֵּי אַחְרָנְיָיתָא, וְאָסוּר נָמֵי בִּשְׁאֵילַת שָׁלוֹם. אָבֵל אָסוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה, מִדְּקָאָמַר רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל: ״דֹּם״. מְנוּדֶּה מַהוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: מְנוּדֶּה שׁוֹנֶה וְשׁוֹנִין לוֹ, נִשְׂכָּר וְנִשְׂכָּרִין לוֹ. מוּחְרָם — לֹא שׁוֹנֶה וְלֹא שׁוֹנִין לוֹ, לֹא נִשְׂכָּר וְלֹא נִשְׂכָּרִין לוֹ. אֲבָל שׁוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ, שֶׁלֹּא יַפְסִיק אֶת לִמּוּדוֹ, וְעוֹשֶׂה לוֹ חֲנוּת קְטַנָּה בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָתוֹ. וְאָמַר רַב — זַבּוֹנֵי מַיָּא בְּפַקְתָּא דַעֲרָבוֹת. שְׁמַע מִינַּהּ. מְצוֹרָע מַהוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה? תָּא שְׁמַע: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּחוֹרֵב״ — מָה לְהַלָּן בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וּבִרְתֵת וּבְזִיעַ, מִכָּאן אָמְרוּ: הַזָּבִין וְהַמְצוֹרָעִין וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת — מוּתָּרִין לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, וְלִשְׁנוֹת בַּמִּדְרָשׁ וּבַתַּלְמוּד, בַּהֲלָכוֹת וּבָאַגָּדוֹת. וּבַעֲלֵי קְרָיִין אֲסוּרִין. שְׁמַע מִינַּהּ. אָבֵל אָסוּר בְּתִכְבּוֹסֶת, דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת״. מְנוּדִּין וּמְצוֹרָעִין מָה הֵן בְּתִכְבּוֹסֶת? תָּא שְׁמַע: מְנוּדִּין וּמְצוֹרָעִין אֲסוּרִין לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס. שְׁמַע מִינַּהּ. אָבֵל חַיָּיב בִּקְרִיעָה, דְּקָאָמַר לְהוּ רַחֲמָנָא לִבְנֵי אַהֲרֹן: ״לֹא תִפְרוֹמוּ״, מִכְּלָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיחַיְּיבִי. מְנוּדֶּה מַהוּ בִּקְרִיעָה? תֵּיקוּ. מְצוֹרָע מַהוּ בִּקְרִיעָה? תָּא שְׁמַע: ״בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרוּמִים״ — שֶׁיְּהוּ מְקוֹרָעִין. שְׁמַע מִינַּהּ. אָבֵל חַיָּיב בִּכְפִיַּית הַמִּטָּה, דְּתָנֵי בַּר קַפָּרָא:

מצורעין - אע"ג דכתיב וראשו יהיה פרוע הא דריש ליה לקמן להאי פרוע למילתא אחריתי: מנודין ומצורעין מהו - להכי קאמר להו בהדדי משום דפשיט להו בהדדי: מנודה שמת וכו' - סיפא דברייתא היא: כגלו של עכן - דכתיב (יהושע ז׳:כ״ו) ויקימו עליו גל אבנים גדול: והן מתעטפין - מפורש במסכת תענית לאחר שהתענו שלש עשרה ת"צ: מנודה לשמים - כי הני שאני דחמירי ולהכי צריכי עטיפת הראש אבל אחרים אינן צריכין עטיפת הראש: יעטה - משמע עטיפת הראש: פארך - זה תפילין: דבר שהוא חוץ מגופו אף הוייה - האמורה בראש ראשו יהיה פרוע משמע מגולה כענין דכתיב ופרע את ראש האשה (במדבר ה) דבר שהוא חוץ מגופו ולא אמרינן משער שהוא מגופו: מאי לאו - שיהא ראשו מגולה מתפילין: אכומתא וסודרא - כלומר שיהא ראשו מגולה מכומתא וסודרא אבל תפילין מניח: דהא א"ל רחמנא ליחזקאל האנק דום - כלומר בדבר זה תנהוג אבילות שתדום ולא תשאל לשלום: ת"ש - דתני גבי תעניות הן יושבין כמנודין ואבלים כו': שפם - משמע שפתותיו מדובקות: מי קתני כמנודה - שאסור בשאילת שלום: מוחרם - שמחרימין בחרם לאחר ל' יום לאחר הנדוי: בפקתא דערבות - בשוק של אותו מקום: בעלי קריין אסורין - לפי שבא להם מחמת שמחה וקלות ראש וליכא אימה:

מנודין ומצורעין מה הן בתספורת. ומראשו יהיה פרוע לא בעי לאוכוחי דלית ליה דר"א דמוקי לה לקמן בתספורת תדע דלקמן בעי לאוכוחי מינה הנחת תפילין כר"ע: (מנודה) מהו בעטיפת הראש אמר רב יוסף תא שמע. ולא נראה לו דברי ר' פפא דמוקי ראשו יהיה פרוע אכומתא וסודרא: וראשו יהיה פרוע. צריך עיון אי פליגי הכי בראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו דלעיל מייתי עליה תספורת לאבל ולא מייתי מיניה למצורע דמשמע דסבר כר"ע ופליג אדר' אליעזר כדפרישית לעיל ושמא ר"ע לא פליג אדרבי אליעזר דפריעת הראש היינו גידול שער בין במצורע בין באבל ותרוייהו דורש ר"ע ולעיל דלא מייתי מיניה למצורע משום דמשכח ברייתא בהדיא מייתי לה ואע"ג דברישא דסוגיא מייתי אבל אינו נוהג אבילותו ברגל ומניח המשנה דלקמן ומייתי קראי דושמחת לפי שצריך לפרש מנלן מתני' דאבל אינו נוהג אבילותו ברגל אבל ראשו יהיה פרוע דמיירי בגידול שער דומה לו דבר פשוט וניחא ליה לאתויי ברייתא: אסור בשאילת שלום דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום. דמשמע שתיקה משאילת שלום ומתלמוד תורה נמי משמע בסמוך מהאנק דום והא דהיה יחזקאל נוהג אבילות בהאנק דום ובכל שאר דברים לא היה עושה שהיה צריך להראות בקצת דברים שהוא אבל ולא היה נוהג דיני אבל אלא למשל: שיהו שפתותיו מדובקות. לעיל דרשינן מיניה עטיפת הראש ושמא תרוייהו משמע א"נ מדכתיב שפם ולא כתיב שפה: ובועלי נדות מותרין. אחר שטבל לקרי אבל לקריו צריך טבילה ולרבי יהודה משמע התם דלא צריך טבילה לדברי תורה לבעל קרי היכא דלא נטהר ע"י טבילה זו בפרק מי שמתו (ברכות דף כו.) במשמשת וראתה דם ובעל קרי שראה זיבה צריכין טבילה ור' יהודה פוטר והא דהכא בלא טבילה כרבי יהודה צריך ליישב דאיירי רבי יהודה בסיפא דהך ברייתא בפ' מי שמתו (ברכות דף כב.) וקאמר רבי יהודה שונה הוא בהלכות דרך ארץ וליכא למימר דלרבי יהודה נמי בועלי נדות חייבין טבילה כמו בעל קרי בעלמא דהשתא ומה בעל קרי שראה זיבה אחר כך שהיה חייב כבר פוטר רבי יהודה בועל נדה לא כל שכן מיהו לכאורה נ"ל דלא פליגי רבי יהודה ורבנן אלא בהני טומאות דדומיא דקרי הוי דהיינו דטומאה יוצאה עליו מגופו אבל בטומאת שרצים מודה רבי יהודה דבהדי קרי צריך טבילה א"כ ה"נ בועל נדה מודה דלא חשיב טומאה יוצאה מגופו ואפילו מאן דבעי למימר בפרק אלו דברים בפסחים (דף סח.) ובפ"ק דיומא (דף ו.) דמשתלח חוץ לשתי מחנות כמו בעל קרי מ"מ לא חשיב טומאה יוצאה מגופו ורבי יהודה נמי הצריך טבילה לדברי תורה בתוספ' פי' דכיון דטומאת בועל נדה מכח קרי רבי יהודה מודה דצריך טבילה: ה"ג מנודין ומצורעין מה הן בתכבוסת ת"ש מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס. ובספר הרב לא היה כתוב כל זה והיה קשה לרב למה לא בעי ליה ותירץ דכבר אייתי לעיל הך ברייתא דגבי תספורת ואהא הקשה לקמן גבי עשיית מלאכה קמיבעי ומביא ברייתא דמתנייא לעיל ונשכרין ותירץ דאגב דמצורע קאי בתיקו קא בעי מנודה ומייתי לברייתא דלעיל:

מועד קטן טו.

Navigate the library