Moed Katan 13a · Talmud

צָרַם אֹזֶן בְּכוֹר קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו — מִשּׁוּם דְּאִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא, וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר מָכַר עַבְדּוֹ לְגוֹי וָמֵת קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו — מִשּׁוּם דְּכֹל יוֹמָא מַפְקַע לֵיהּ מִמִּצְוֹת, הָכָא מַאי: גַּבְרָא קָנֵיס רַבָּנַן — וְהָא לֵיתֵיהּ, אוֹ דִלְמָא: מָמוֹנָא קָנֵיס רַבָּנַן — וְהָא אִיתֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּוצָה בַּשְּׁבִיעִית — תִּזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, נִטַּיְּיבָה אוֹ נִדַּיְּירָה — לֹא תִּזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: נָקְטִינַן, הֱטִיבָהּ וָמֵת — בְּנוֹ זוֹרְעָהּ, אַלְמָא: לְדִידֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן, לִבְרֵיהּ לָא קְנַסוּ רַבָּנַן. הָכָא נָמֵי: לְדִידֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן, לִבְרֵיהּ לָא קְנַסוּ רַבָּנַן. אָמַר אַבָּיֵי: נָקְטִינַן: טִימֵּא טַהֲרוֹתָיו וָמֵת — לֹא קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו. מַאי טַעְמָא — הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק. לְדִידֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן, לִבְרֵיהּ לָא קְנַסוּ רַבָּנַן. מַתְנִי׳ אֵין לוֹקְחִין בָּתִּים עֲבָדִים וּבְהֵמָה אֶלָּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אוֹ לְצוֹרֶךְ הַמּוֹכֵר שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל. גְּמָ׳ בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: שְׂכַר פְּעוּלָּה שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵינָא: אוֹ לְצוֹרֶךְ הַמּוֹכֵר שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל. לְאֵתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוֹיֵי שְׂכַר פְּעוּלָּה! אֲמַר לֵיהּ: לָא, פָּרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי חוֹב בַּמּוֹעֵד, וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל — הֲרֵי זֶה יִכְתּוֹב. שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוֹיֵי שְׂכַר פְּעוּלָּה! שְׁמַע מִינַּהּ. מוֹתֵיב רַב שֵׁשֶׁת: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלֹשׁ אוּמָּנִיּוֹת עוֹשִׂין מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת: הַחַיָּיטִין וְהַסַּפָּרִין וְהַכּוֹבְסִין. הַחַיָּיטִין — שֶׁכֵּן הֶדְיוֹט תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, הַסַּפָּרִין וְהַכּוֹבְסִין — שֶׁכֵּן הַבָּאִין מִמְּדִינַת הַיָּם וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִין מוּתָּרִין לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ שְׂכַר פְּעוּלָּה שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל שְׁרֵי — כׇּל מְלָאכוֹת נָמֵי לִישְׁתְּרוֹ, דְּהָא אִיכָּא שְׂכַר פְּעוּלָּה שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל! מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: אֶלָּא מֵעַתָּה בִּנְיָן לִישְׁתְּרֵי, שֶׁכֵּן כּוֹתֶל הַגּוֹהֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים — סוֹתֵר וּבוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה! מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: אֶלָּא מֵעַתָּה לַבְלָר לִישְׁתְּרֵי, שֶׁכֵּן כּוֹתְבִין קִידּוּשֵׁי נָשִׁים גִּיטִּין וְשׁוֹבָרִין! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: מוֹעֵד אַאַרְבָּעָה עָשָׂר קָא רָמֵית? מוֹעֵד — מִשּׁוּם טִירְחָא הוּא, וּבִמְקוֹם פְּסֵידָא שָׁרוּ רַבָּנַן. אַרְבָּעָה עָשָׂר — מִשּׁוּם צוֹרֶךְ יוֹם טוֹב הוּא. מִידֵּי דְּצוֹרֶךְ יוֹם טוֹב שָׁרוּ רַבָּנַן, מִידֵּי דְּלָאו צוֹרֶךְ יוֹם טוֹב לָא שָׁרוּ רַבָּנַן. מַתְנִי׳ אֵין מְפַנִּין מִבַּיִת לְבַיִת, אֲבָל מְפַנֶּה הוּא לַחֲצֵרוֹ. אֵין מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן, אִם חוֹשֵׁשׁ לָהֶם — מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת. גְּמָ׳ וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא אֵין מְפַנִּין כְּלָל? אָמַר אַבָּיֵי: סֵיפָא אֲתָאן לְבַיִת שֶׁבֶּחָצֵר. וְאֵין מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן. אָמַר רַב פָּפָּא: בָּדֵיק לַן רָבָא, תְּנַן: אֵין מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן, וּרְמִינְהוּ: מוֹלִיכִין וּמְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד! וְשַׁנֵּינַן לֵיהּ: כָּאן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, כָּאן בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. אִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. כָּאן בְּמַאֲמִינוֹ, כָּאן בְּשֶׁאֵינוֹ מַאֲמִינוֹ.

צרם אזן בכור - חתך מאזנו מעט כדי שיהא בעל מום ויהא מותר לו ואסור לעשות כן משום מום לא יהיה בו (ויקרא כב) כלומר לא תטיל בו מום ואם הטיל בו מום קנסוהו רבנן דלא יהנה ממנו ואם מת אין בניו נהנין ממנו: משום דאיסורא דאורייתא הוא - אבל האי דכוון מלאכתו במועד דלאו איסורא דאורייתא הוא דהא בלא מתכוין מותר לגמרי: מכר עבדו לעובד כוכבים - קנסוהו רבנן ויצא לחירות דאי ברח מן העובד כוכבים אין ישראל יכול לכופו לעבודתו ואם מת אין בניו יכולין לכופו: דכל יומא מפקע ליה ממצות - דכל זמן שהוא ברשות העובד כוכבים אינו עוסק במצות: גברא - דנתכוון לעשות מלאכה קנסו רבנן שלא ליהנות ממנה: ממונא קנסוה רבנן - ואפילו בניו אין יכולין ליהנות ממנה: שנתקווצה - ניטלו ממנה קוצים שבה: נטייבה - נזבלה שהוליך הזבל בעגלות ומשאות: נידיירה - על ידי דיר בהמה לזבלה עבודת קרקע היא (נזדבלה) כל הני מדרבנן נינהו ואעפ"כ קנסו דלא תזרע למוצאי שביעית: טימא טהרותיו - של חבירו קנסו דחייב לפרעו: היזק שאינו ניכר הוא - דהא בעיניה הוא: שכר פעולה שאין לו מה יאכל - שאין לו לפועל מה יאכל: מהו - שיתן לו מלאכה ולשוכרו כדי שיהא לו מה לאכול: לאתויי מאי - אי למוכר הא תני ליה לצורך המועד אלא לאתויי שכר פעולה שאין לו מה יאכל דמותר: פרושי קא מפרש - לצורך המועד כיצד כגון שאין לו למוכר מה יאכל ולעולם לא תיפשוט מינה לשכר פעולה: ואם אינו מאמינו - מלוה ללוה: שאין לו מה יאכל לאתויי מאי - אם משום לוה הא קאמר אם אינו מאמינו מותר והכא לא מצי לתרוצי פרושי קא מפרש דהכי מיתרמי מילתא דאם אינו מאמינו שאין לו מה יאכל לאו מילתא היא דהא מותר בלאו הכי: לאו לאתויי שכר פעולה - שאין לו לסופר מה יאכל שרי בחולו של מועד: כל מלאכה נמי תשתרי - בערב הפסח דהא אישתרי שכר פעולה בחולו של מועד אלא תיפשוט מיניה דשכר פעולה שאין לו מה יאכל אסור בחולו של מועד: מתקיף לה רב פפא - אדרב ששת פריך מדפריך מהאי דתנן שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים כו' אלמא סבר כל מלאכה שרשאי אתה לעשות בחולו של מועד עושין אותה בערב הפסח: א"כ בנין לישתרי - בערב הפסח דהא כותל הגוהה לרה"ר מותר לבנותו בחולו של מועד: מתקיף לה רבינא - סבר נמי כרב פפא: ה"ג אלא אמר רב אשי: משום צורך י"ט - שרי כגון הני ג' אומניות ותו לא והוא הדין אם אין לו מה יאכל דאין צורך י"ט גדול מזה: מתני' אבל מפנה הוא לחצרו - והא משמע ליה עכשיו שמביא מבית שבחצר אחרת לחצרו: אם חושש - שמא יגנבו: גמ' והא אמרת רישא אין מפנין - מבית לבית: סיפא אתאן לבית שבחצר - והכי קתני מפנה הוא מבית שבחצרו לחצרו: בדיק לן - אי ידעינן לתרוצי: בי"ד - מוליכין ומביאין כלים: בחולו של מועד - אין מביאין: כאן במאמינו - לאומן אין מביאין דשלא לצורך הוא: אין מאמינו - מביאין:

נטייבה או נדיירה. פי' בקונטרס היינו מלאכה שבקרקע מדרבנן אבל נטלו קוצים אין זו עבודת קרקע ובגיטין (ד' מד: ושם) פירש בקונטרס דבקווצה מלאכה דרבנן וצ"ל דאיירי בקוצים תלושים דמחוברים כל דהו הוי דאורייתא דאמרינן בשבת (ד' .. קג.) התולש עולשין והמזרד זרדין אם ליפות את הקרקע כל שהוא ואע"פ שאין מכוין ליפות דקאמר התם דפטור גבי שבת כגון בארעא דחבריה אבל גבי שביעית לא בעינן מלאכת מחשבת: נטייבה. פי' בקונטרס זבל בהמות ובפי' ר"ח חורש בה חרישה יתירא ובירושלמי מפרש כן ומ"מ אין נראה שתהא מן התורה וקשה היכי מוכח מיניה בבכורות (ד' לד:) בעיא דצרם אוזן בבכור דהוי דאורייתא ומוכר עבדו .. נמי בפ' השולח (גיטין מד:) הא גבי עבד דכ"ע דפקע ממצות חמיר טפי ואומר ר"ת דבשביעית נחמיר כדאמר בקדושין פ"ק (ד' כ.) כמה קשה אבקה של שביעית משום הכי יש לפשוט כל הני א"נ ראוי להחמיר טפי מבשום מקום משום דהיו מזלזלין בה כדאמר (בסוף) הניזקין (דף נד.) שהיו חשודין על השביעית לכך מייתי שפיר מינה: אין לוקחין בתים עבדים כו' אלא לצורך המועד. פי' הר"ר יוסף הוא הדין בשאר דברים צריך לצורך המועד דהא אסור למכור פירות אלא לצורך המועד אלא רבותא קמ"ל דאפי' הני דהויין בפרהסיא שרי לצורך .. המועד וצריך עיון אי צריך הני צינעא כמו בההיא דפירות כסות וכלים (לקמן ע"ב) וההיא דלעיל (מועד קטן דף יב:) מכניס פירות מצריך בגמ' צינעא אע"פ שאינו במשנה: אין מפנין מבית לבית. בירושלמי מתיר מבית אחר לביתו שערב לאדם לדור בשלו:

מועד קטן יג.

Navigate the library