Taanit 16a · Talmud

לְמִתְבַּיֵּישׁ מֵאֲחֵרִים. וְהֵיכָא מַנַּח לְהוּ? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בִּמְקוֹם תְּפִילִּין. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר״. רְחוֹב, תֵּיבָה, וְשַׂקִּים, אֵפֶר, אֵפֶר, קְבוּרָה, וּמוֹרִיָּה סִימָן. לָמָּה יוֹצְאִין לָרְחוֹב? רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר: לוֹמַר — זָעַקְנוּ בְּצִנְעָא וְלֹא נַעֲנֵינוּ, נְבַזֶּה עַצְמֵנוּ בְּפַרְהֶסְיָא. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: גָּלִינוּ, גָּלוּתֵינוּ מְכַפֶּרֶת עָלֵינוּ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּגָלוּ מִבֵּי כְנִישְׁתָּא לְבֵי כְנִישְׁתָּא. וְלָמָּה מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּיבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לוֹמַר: כְּלִי צָנוּעַ הָיָה לָנוּ, וְנִתְבַּזָּה בַּעֲווֹנֵינוּ. וְלָמָּה מִתְכַּסִּין בְּשַׂקִּים? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: לוֹמַר — הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִין כִּבְהֵמָה. וְלָמָּה נוֹתְנִין אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי תֵּיבָה? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פַּזִּי: כְּלוֹמַר — ״עִמּוֹ אָנֹכִי בְּצָרָה״. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: ״בְּכׇל צָרָתָם לוֹ צָר״. אָמַר רַבִּי זֵירָא: מֵרֵישׁ כִּי הֲוָה חֲזֵינָא לְהוּ לְרַבָּנַן דְּיָהֲבִי אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי תֵּיבָה — מִזְדַּעְזַע לִי כּוּלֵּיהּ גּוּפַאי. וְלָמָּה נוֹתְנִין אֵפֶר בְּרֹאשׁ כׇּל אֶחָד וְאֶחָד? פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא וְרַבִּי חֲנִינָא. חַד אָמַר: הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִין לְפָנֶיךָ כְּאֵפֶר, וְחַד אָמַר: כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוֹר לָנוּ אֶפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ עָפָר סְתָם. לָמָּה יוֹצְאִין לְבֵית הַקְּבָרוֹת? פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא וְרַבִּי חֲנִינָא. חַד אָמַר: הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִין לְפָנֶיךָ כְּמֵתִים, וְחַד אָמַר: כְּדֵי שֶׁיְּבַקְּשׁוּ עָלֵינוּ מֵתִים רַחֲמִים. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ קִבְרֵי נׇכְרִים. מַאי הַר הַמּוֹרִיָּה? פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא וְרַבִּי חֲנִינָא. חַד אָמַר: הַר שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ הוֹרָאָה לְיִשְׂרָאֵל, וְחַד אָמַר: הַר שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ מוֹרָא לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם. הַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי כִבּוּשִׁין. תָּנוּ רַבָּנַן: אִם יֵשׁ זָקֵן — אוֹמֵר זָקֵן. וְאִם לָאו — אוֹמֵר חָכָם, וְאִם לָאו — אוֹמֵר אָדָם שֶׁל צוּרָה. אַטּוּ זָקֵן דְּקָאָמְרִי, אַף עַל גַּב דְּלָאו חָכָם הוּא? אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: אִם יֵשׁ זָקֵן וְהוּא חָכָם — אוֹמֵר זָקֵן וְהוּא חָכָם, וְאִם לָאו — אוֹמֵר חָכָם, וְאִם לָאו — אוֹמֵר אָדָם שֶׁל צוּרָה. אַחֵינוּ, לֹא שַׂק וְתַעֲנִית גּוֹרְמִים, אֶלָּא תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים גּוֹרְמִים. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶם ״וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם״, אֶלָּא: ״וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה״. ״וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה״, מַאי הֲווֹ עָבְדִי? אָסְרוּ הַבְּהֵמוֹת לְחוּד, וְאֶת הַוְּולָדוֹת לְחוּד. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם אֵין אַתָּה מְרַחֵם עָלֵינוּ — אֵין אָנוּ מְרַחֲמִים עַל אֵלּוּ. ״וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחׇזְקָה״, מַאי אֲמוּר? אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! עָלוּב וְשֶׁאֵינוֹ עָלוּב, צַדִּיק וְרָשָׁע — מִי נִדְחֶה מִפְּנֵי מִי? ״וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם״, מַאי ״וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם״? אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲפִילּוּ גָּזַל מָרִישׁ וּבְנָאוֹ בְּבִירָה — מְקַעְקֵעַ כׇּל הַבִּירָה כּוּלָּהּ וּמַחְזִיר מָרִישׁ לִבְעָלָיו. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אָדָם שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ עֲבֵירָה, וּמִתְוַדֶּה וְאֵינוֹ חוֹזֵר בָּהּ, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁתּוֹפֵס שֶׁרֶץ בְּיָדוֹ, שֶׁאֲפִילּוּ טוֹבֵל בְּכׇל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם — לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. זְרָקוֹ מִיָּדוֹ, כֵּיוָן שֶׁטָּבַל בְּאַרְבָּעִים סְאָה — מִיָּד עָלְתָה לוֹ טְבִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם״, וְאוֹמֵר: ״נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם״. עָמְדוּ בִּתְפִלָּה, מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה זָקֵן כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: עָמְדוּ בִּתְפִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם זָקֵן וְחָכָם — אֵין מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה אֶלָּא אָדָם הָרָגִיל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְטוּפָּל וְאֵין לוֹ, וְיֵשׁ לוֹ יְגִיעָה בַּשָּׂדֶה, וּבֵיתוֹ רֵיקָם, וּפִרְקוֹ נָאֶה, וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, וּמְרוּצֶּה לָעָם, וְיֵשׁ לוֹ נְעִימָה, וְקוֹלוֹ עָרֵב, וּבָקִי לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, וְלִשְׁנוֹת בַּמִּדְרָשׁ בַּהֲלָכוֹת וּבָאַגָּדוֹת, וּבָקִי בְּכׇל הַבְּרָכוֹת כּוּלָּן. וִיהַבוּ בֵּיהּ רַבָּנַן עֵינַיְיהוּ בְּרַב יִצְחָק בַּר אַמֵּי.

למתבייש מאחרים – דאיכא עגמת נפש טפי ומשום חשיבותם הם מתביישים מאחרים אבל שאר בני אדם דלא חשיבי לא מתביישי בנתינת אחרים וסגי להו בנתינת עצמן: פאר תחת אפר – ש"מ במקום תפילין דכתיב בהו (יחזקאל כ״ד:י״ז) פארך חבוש עליך ואמרינן (ברכות דף יא.) אלו תפילין ומתרגמינן נמי טוטפתך הויין עלך והיכא מניחין תפילין במקוֹם שמוחו של תינוק רופף: בצינעא – בבית הכנסת: גלינו – שיצאנו מכניסתנו: גלותינו – תהא מכפרת עלינו: דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא אחריתא – גלות איכא פרהסיא ליכא: נתבזה בעוונינו – וידוי: [ולמה מתכסין] – חוגרות שקין תנינן בירושלמי שהיו חוגרות שקין ויוצאין לבית הקברות ותוקעין בקרנות ובעי ליה מיבעיא שקין למה ובית הקברות למה ותקיעת שופר למה: כבהמה – דמשער בהמה נינהו מנוצה של עזים: עפר סתם – שאינו אפר מקלה זכירת אפרו של יצחק ליכא סתם לא גרסינן אלא איכא בינייהו עפר: קברי עכו"ם – במקום שאין קברי ישראל לבקש רחמים אפי' על עצמן ליכא כל שכן עלינו: מאי הר המוריה וכו' – איידי דאיירי בפלוגתא דרבי לוי ור"ח תנא נמי הא פלוגתא מאי הר מוריה דאברהם קרא למקום העקידה הר יראה וכתיב (בראשית כ״ב:ב׳) אל ארץ המוריה: חד אמר הר שיצא הוראה – תורה לישראל כי מציון תצא תורה (ישעיהו ב׳:ג׳) יורו משפטיך ליעקב (דברים ל״ג:י׳) ולשכת הגזית שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל: מורא לעובדי כוכבים – ששומעין גדולות ישראל וירושלים ומתפחדים עליהם שמעתי לישנא אחרינא הר המוריה הר סיני מורא לעובדי כוכבים במתן תורה דכתיב (תהילים ע״ו:ט׳) ארץ יראה ושקטה: אע"ג דלאו חכם – אלא עם הארץ בתמיהה הא ודאי חכם עדיף: אם יש זקן והוא חכם – אומר זקן והוא חכם: אדם של צורה – בעל קומה שישמעו ויקבלו דבריו להמריך את הלב: אם אין אתה מרחם כו' – כלומר כשם שאתה אומר לרחם על אלו דכתיב (תהילים קמ״ה:ט׳) ורחמיו על כל מעשיו כן תרחם עלינו: מאי אמור – אנשי נינוה דכתיב בחזקה דמשמע בכח וניצוח דין: מי נדחה מפני מי – הוי אומר צדיק מפני רשע: מריש – קורה: בירה – מגדל: שיש בידו עבירה – גזל: ואינו חוזר בו – לשלם את הגזל למה הוא דומה וכו': נשא לבבנו אל כפים – עם הכפים צריך לישא הלב לשמים כלומר שיחזור מקלקולו: מטופל ואין לו – יש לו טפלים ואין לו במה להתפרנס שלבו דואג עליו [והוא צריך לקרות מקירות לבו עליהן]: ויש לו יגיעה – שמתכוין יותר בתפלת הגשמים: ופרקו נאה – מפרש לקמן: ושפל ברך – עניו: ומרוצה לעם – נוח לבריות ומסכימין לתפלתו: נעימה – בסומי קלא שמושך הלב: ורגיל לקרות כו' – שיהו הפסוקים של תפלה סדורין בפיו:

במקום תפילין. פירוש לתת האפר במקום הפאר דאילו התפילין נקראו פאר כדכתיב לשום לאבילי ציון לתת להם פאר וגו': איכא בינייהו דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא. פירוש למ"ד משום גלות איכא ולמ"ד משים פרהסיא ליכא דהא בי כנישתא הוי כמו בצנעא: אפר מקלה. פירוש אותו אפר הוה מדבר הנשרף מעצמות אדם כדי לזכור עקידת יצחק דאלמלא שלא היה בא אלא כדי לומר שהרי אנו לפניך כאפר כמו כן מהני עפר סתם והיינו פירוש איכא בינייהו עפר סתם: איכא בינייהו דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא. פירוש למ"ד משום גלות איכא ולמ"ד משים פרהסיא ליכא דהא בי כנישתא הוי כמו בצנעא: יוצאין לבית הקברות. מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בט' באב שהרי ט"ב הוי תענית צבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים: הר שיצאה ממנו הוראה לישראל. י"מ דזה ירושלם שנקרא על שם אברהם שקראוהו הר ה' יראה (בראשית כב) והעיר היה נקרא כבר שלם כדכתיב (שם יד) ומלכי צדק מלך שלם ונקרא ירושלם על שם יראה ועל שם שלם לכך אין אנו נותנין יו"ד בירושלם בין למ"ד למ"ם על שם שלם וההר נקרא מוריה על שם תורה כדכתיב (ישעיהו ב׳:ג׳) כי מציון תצא תורה וכתיב (דברים ל״ג:י׳) יורו משפטיך ליעקב והוא לשכת הגזית. המוריה זה סיני ונקרא מוריה על שם שממנו יצא מורא לעובדי כוכבים במתן תורה כדכתיב (תהילים ע״ו:ט׳) ארץ יראה ושקטה אי נמי רצה לומר דירושלם נקרא מוריה על שם שיש מורא לעובדי כוכבים על גדולתה ומתפחדים: אדם שיש לו צורה. פירוש בעל קומה כדי שישמעו דבריו ויקבלו ממנו להמריך הלב ופרקו נאה פירוש כשעמד על פרקו אפילו כשהיה בחור היה בלא שם רע:

תענית טז.

Navigate the library