Taanit 8a · Talmud

שֶׁתַּלְמוּדוֹ קָשֶׁה עָלָיו כַּבַּרְזֶל — בִּשְׁבִיל מִשְׁנָתוֹ שֶׁאֵינָהּ סְדוּרָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל״. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ — יַרְבֶּה בִּישִׁיבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַחֲיָלִים יְגַבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חׇכְמָה״. כׇּל שֶׁכֵּן אִם מִשְׁנָתוֹ סְדוּרָה לוֹ מֵעִיקָּרָא. כִּי הָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְסַדַּר מַתְנִיתֵיהּ אַרְבְּעִין זִמְנִין, כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁנִּיתְּנָה תּוֹרָה, וְעָיֵיל לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מְסַדַּר מַתְנִיתֵיהּ עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע זִמְנִין, כְּנֶגֶד תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְעָיֵיל לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. רָבָא אָמַר: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד שֶׁתַּלְמוּדוֹ קָשֶׁה עָלָיו כַּבַּרְזֶל — בִּשְׁבִיל רַבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מַסְבִּיר לוֹ פָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל״. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ — יַרְבֶּה עָלָיו רֵעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַחֲיָלִים יְגַבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חׇכְמָה״. כׇּל שֶׁכֵּן אִם הוּכְשְׁרוּ מַעֲשָׂיו בִּפְנֵי רַבּוֹ מֵעִיקָּרָא. וְאָמַר רַבִּי אַמֵּי, מַאי דִּכְתִיב: ״אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן״, אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁהַשָּׁמַיִם מִשְׁתַּכִּין כִּנְחֹשֶׁת מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר — בִּשְׁבִיל לוֹחֲשֵׁי לְחִישׁוֹת שֶׁאֵין בַּדּוֹר. מַאי תַּקָּנָתָן — יֵלְכוּ אֵצֶל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִלְחוֹשׁ, דִּכְתִיב: ״יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ״, ״וְאֵין יתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן״. וּמִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִלְחוֹשׁ וְאֵינוֹ לוֹחֵשׁ, מָה הֲנָאָה יֵשׁ לוֹ? וְאִם לָחַשׁ וְלֹא נַעֲנָה, מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? יֵלֵךְ אֵצֶל חָסִיד שֶׁבַּדּוֹר, וְיַרְבֶּה עָלָיו בִּתְפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְצַו עָלֶיהָ בְּמַפְגִּיעַ״, וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִילָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי״. וְאִם לָחַשׁ וְעָלְתָה בְּיָדוֹ, וּמֵגִיס דַּעְתּוֹ עָלָיו — מֵבִיא אַף לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִקְנֶה אַף עַל עוֹלֶה״. רָבָא אָמַר: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִין בְּעִיר אַחַת וְאֵין נוֹחִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה — מִתְקַנְּאִין בָּאַף וּמַעֲלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִקְנֶה אַף עַל עוֹלֶה״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן״, לְעָתִיד לָבוֹא מִתְקַבְּצוֹת וּבָאוֹת כׇּל הַחַיּוֹת אֵצֶל הַנָּחָשׁ, וְאוֹמְרִים לוֹ: אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, זְאֵב טוֹרֵף וְאוֹכֵל, אַתָּה מָה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ? אֹמֵר לָהֶם: ״וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן״. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא אִם כֵּן מֵשִׂים נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם״, אִינִי?! וְהָא אוֹקֵים שְׁמוּאֵל אָמוֹרָא עֲלֵיהּ וּדְרַשׁ: ״וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ״, וְאַף עַל פִּי כֵן — ״וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְגוֹ׳״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּיָחִיד, כָּאן בְּצִבּוּר. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: אֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִין אֶלָּא בִּשְׁבִיל בַּעֲלֵי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף״. וְאָמַר רַבִּי אַמֵּי: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גְּדוֹלִים בַּעֲלֵי אֲמָנָה, מִנַּיִין — מֵחוּלְדָּה וּבוֹר. וּמָה הַמַּאֲמִין בְּחוּלְדָּה וּבוֹר — כָּךְ, הַמַּאֲמִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמַּצְדִּיק אֶת עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה — מַצְדִּיקִין עָלָיו הַדִּין מִלְּמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף״. רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב הוּנָא, מֵהָכָא: ״וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ״. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מֵהָכָא: ״פָּגַעְתָּ אֶת שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק בִּדְרָכֶיךָ יִזְכְּרוּךָ הֵן אַתָּה קָצַפְתָּ וַנֶּחֱטָא בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ״. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַשָּׂמֵחַ בְּיִסּוּרִין שֶׁבָּאִין עָלָיו — מֵבִיא יְשׁוּעָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם״, בְּשָׁעָה שֶׁהַשָּׁמַיִם נֶעֱצָרִין מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר — דּוֹמֶה לְאִשָּׁה שֶׁמְּחַבֶּלֶת וְאֵינָהּ יוֹלֶדֶת. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: נֶאֶמְרָה עֲצִירָה בִּגְשָׁמִים וְנֶאֶמְרָה עֲצִירָה בְּאִשָּׁה,

שלמודו קשה עליו כברזל – שקשה לו מרוב קושיות בשביל משנתו שאינה סדורה לו ואינו זוכר מה כתיב בה ולפיכך אינו יודע לפרק אי נמי שגורסה בטעות פוטר על החיוב ומחייב על הפטור ומקשי עלה מדוכתא אחריתי והכי משמע קרא והוא לא שאינו יודע שמועתו מפני שפנים קלקל שקלקל במשנה שהיא קודם לגמרא: ירבה בישיבה – שיסדירו בני הישיבה משנתם שנאמר וחיילים בין תלמידים שהן חיילות חיילות: ויתרון הכשיר – כשסידר משנתו מתחילה: כנגד מ' יום שניתנה התורה – שתתקיים בידו והדר עייל קמיה דר' יוחנן למיגמר גמרא: כנגד תנ"ך – שהן כ"ד ספרים: שפנים קלקל – שהראה לו פנים רעות: ירבה עליו רעים – לפייס הימנו שיסבור לו פנים: משתכין עליו כנחושת – מאדימין פנים כעין רודיליי"א כדאמרי' בבבא מציעא (דף כו.) דשתיך טפי שהעלה חלודה שנעצרין (מלהוליד) טל ומטר: לוחשי לחישות – בשביל שאין מתפללים תפלה בלחש: יגיד עליו רעו – יתפלל עליו חבירו וגבי גשמים כתיב באיוב: ואין יתרון לבעל הלשון – כלומר מה הנאה יש לבעל הלשון שיודע ללחוש ואינו לוחש: מקנה אף על עולה – מקנה אף מי שמגיס דעתו ועולה: ואין נוחין זה לזה כו' – והכי משמע בשביל שצריך להגיד זה לזה ולהיות נוחין בהלכה ואינן עושין מקנה מתקנאים מתגרים באף ומעלים אותו ומביאים אותו עליהן. ויש גורסין ונוחין זה לזה בהלכה מתקנאים באף וכו' משיגיד עליו רעו שנוחין זה לזה מתקנאים באף ומעלים אותו מעליהם: ארי דורס ואוכל – מיד ואינו מתירא: טורף ואוכל – שמוליך לחוריו ואוכל שם שמפחד מן הבריות ולכולן יש להם הנאה: ולך מה הנאה יש לך – שאתה נושך בני אדם והורגן והוא אומר מה יתרון לבעל הלשון שמספר לשון הרע אע"פ שאין לו הנאה ולפיכך מביאו הקב"ה בדין אצל נחש כדי שיתבייש מפני שהשיא אדם הראשון ומתביישין עמו מספרי לשון הרע: ולבם לא נכון עמו – עם הקב"ה: ואעפ"כ – כתוב בסמוך והוא רחום יכפר עון ושומע תפלתם והיכי אמרת שאין תפלתם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו כלומר שנפשו מכוונת בכפו: בצבור – תפלתם נשמעת ואע"פ שאין לב כולם שלם כדכתיב ויפתוהו בפיהם בדברים ל' רבים: ביחיד – אינו אלא א"כ לבו מכוון: בזמן שאמת מארץ תצמח – שיש אמונה במשא ומתן אז צדק משמים נשקף דהיינו גשמים שהן צדקה: מחולדה ובור – שהמיתו שני בני אדם מצוי הוא באגדה מעשה בבחור אחד שנתן אמונתו לריבה אחת שישאנה אמרה מי מעיד והיה שם בור אחד וחולדה אמר הבחור בור וחולדה עדים בדבר לימים עבר על אמונתו ונשא אחרת והוליד שני בנים אחד נפל לבור ומת וא' נשכתו חולדה ומת אמרה לו אשתו מה מעשה הוא זה שבנינו מתים במיתה משונה ואמר לה כך וכך היה המעשה: המאמין בהקדוש ברוך הוא – שמשימו עד בינו לבין חבירו על אחת כמה וכמה: המצדיק עצמו – שמכשיר ומקשט מעשיו: מצדיקין עליו – מדקדקין עמו אפילו כחוט השערה יותר משאילו מקלקל מעשיו כדי למרק עונותיו: שנאמר אמת מארץ תצמח – אז צדק משמים נשקף צדקה אין כתיב כאן אלא צדק דמשמע דין: וכיראתך עברתך – על מי שהוא ירא אותך אתה מחזיק עברתך כדי למרק עונותיו ופשט המקרא מי יודע עוז אפך מי יודע עוז וכח למצוא אותו לנוס מפניך ביום אפך וכיראתך עברתך כשם שאתה יראוי ומפוחד כך יש להתיירא ולהתפחד מעברתך: פגעת את שש ועושה צדק – במי ששמח ועושה צדק שהן העושים כך בדרכיך יזכירוך אתה פוגע בו אם חוטא כלום כמו ויפגע בו וימת קרא הכי הוא פגעת את שש ועושה צדק והן העושין כך בדרכיך יזכירוך באותם דרכים שאתה מייסרן ביסורין יזכירוך לטובה ואומרים הן אתה קצפת בשביל שחטאנו בהם עולם ונושע בשבילם נושע לעולם הבא: שחובלת – כמו חבלי יולדה אף השמים עושין כן וקשה לעולם ועל חטא הוא:

אם ראית דור שהשמים משתכין עליו כנחושת מלהוריד גשם עליו וכו'. מכאן מוכיח ר"ת דהא דאמרי' בבבא בתרא (דף יט. ושם) אין טומנין בסלעים מ"ט משום דמשתכי ליה לקדירה ר"ל משתכי מקלקלים המאכל שבקדירה ובלע"ז אורמשי"ר והא דאמר לקדירה לאו דוקא לקדירה אלא למאכל שבקדירה דהכי נמי קאמר (שבת דף יח:) האי קדרה חייתא שרי ואין לפרש כפרש"י שפי' התם משתכי משברים הקדירה דא"כ מאי קאמר הכא שהשמים משתכין ר"ל שהשמים משתברין אלא ודאי משתכים ר"ל מעלין חלודה כמו דבר שבטל ממלאכתו ימים רבים ומחליד ובלע"ז ראוליי"ר: ואי לוחש ועלתה בידו ומגיס דעתו מביא אף לעולם שנאמר יגיד עליו ריעו וגו'. כלומר אם יגיד עליו ריעו שעל ידו באו הגשמים והוא מגיס דעתו מקנה אף עולה כלומר הוא קונה אף ועולה כלומר אם עולה שמגיס דעתו עליו הוא מקנה האף: בחולדה ובור כך בהקב"ה על אחת כמה וכמה. פי' מאמין בחולדה ובור מעשה היה בנערה אחת היתה רוצה לילך לבית אביה והיה בור בדרך ונפלה ובא בחור אחד ואמר אם אני אעליך תנשאי לי אמרה לו הן ונשבעו ביניהן שהוא לא ישא אשה אחרת והיא לא תנשא לאיש אחר ואמרו מי מעיד בינינו והיתה חולדה אחת הולכת לפני הבור ואמרו אלו שנים בור וחולדה יהיו עדים בינינו והלכו לדרכם והיא עמדה בשבועתה והוא נשה אשה אחרת וילדה בן באת חולדה ונשכתו ומת וילדה לו בן שני ונפל לבור ומת אמרה לו אשתו מה זה המעשה שהגיע לנו שלא כשאר בני אדם נזכר השבועה וסיפר לאשתו כל המעשה אמרה לו א"כ חזור וקחנה וכתב לה גט והלך ונשא את הבתולה והיינו דאמרי המאמין בבור וחולדה שהעמידו עדותן:

תענית ח.

Navigate the library