Taanit 16b · Talmud

הַיְינוּ ״מְטוּפָּל וְאֵין לוֹ״, הַיְינוּ ״בֵּיתוֹ רֵיקָם״? אָמַר רַב חִסְדָּא: זֶהוּ שֶׁבֵּיתוֹ רֵיקָם מִן הָעֲבֵירָה. ״וּפִרְקוֹ נָאֶה״, אָמַר אַבָּיֵי: זֶה שֶׁלֹּא יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע בְּיַלְדוּתוֹ. ״הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ״, מַאי ״נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ״? אָמַר מָר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי חָמָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: זֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן הַיּוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה. וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת, שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שֶׁבְּכָל יוֹם וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶן עוֹד שֵׁשׁ. הָנֵי שֵׁשׁ, שֶׁבַע הָוְויָין! כְּדִתְנַן: עַל הַשְּׁבִיעִית הוּא אוֹמֵר ״בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ״! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי ״שְׁבִיעִית״ — שְׁבִיעִית לָאֲרוּכָּה. כִּדְתַנְיָא: בְּ״גוֹאֵל יִשְׂרָאֵל״ מַאֲרִיךְ, וּבְחוֹתָמָהּ הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה. בָּרוּךְ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל״, וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו ״אָמֵן״, וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹמֵר לָהֶם: ״תִּקְעוּ בְּנֵי אַהֲרֹן תִּקְעוּ״. וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת״, וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו ״אָמֵן״, וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹמֵר לָהֶם: ״הָרִיעוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הָרִיעוּ״. וְכֵן בְּכׇל בְּרָכָה וּבְרָכָה, בְּאַחַת אוֹמֵר: ״תִּקְעוּ״, וּבְאַחַת אוֹמֵר: ״הָרִיעוּ״. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בִּגְבוּלִין, אֲבָל בַּמִּקְדָּשׁ אֵינוֹ כֵּן, לְפִי שֶׁאֵין עוֹנִין ״אָמֵן״ בַּמִּקְדָּשׁ. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין עוֹנִין ״אָמֵן״ בַּמִּקְדָּשׁ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה״. יָכוֹל עַל כׇּל בְּרָכוֹת כּוּלָּן לֹא תְּהֵא אֶלָּא תְּהִלָּה אַחַת — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה״ — עַל כׇּל בְּרָכָה תֵּן לוֹ תְּהִלָּה. וְאֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ מַהוּ אוֹמֵר? ״בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. בָּרוּךְ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל״. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו: ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״. וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹמֵר לָהֶם: ״תִּקְעוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרוֹן תִּקְעוּ״, וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה. בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת״, וְהֵם עוֹנִים אַחֲרָיו: ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״, וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹמֵר לָהֶם: ״הָרִיעוּ, הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן, הָרִיעוּ וְכוּ׳״, וְכֵן בְּכׇל בְּרָכָה וּבְרָכָה, בְּאַחַת אוֹמֵר ״תִּקְעוּ״ וּבְאַחַת אוֹמֵר ״הָרִיעוּ״, עַד שֶׁגּוֹמֵר אֶת כּוּלָּן. וְכָךְ הִנְהִיג רַבִּי חֲלַפְתָּא בְּצִפּוֹרִי, וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן בְּסִיכְנִי, וּכְשֶׁבָּא דָּבָר לִפְנֵי חֲכָמִים, אָמְרוּ: לֹא הָיוּ נוֹהֲגִין כֵּן אֶלָּא בְּשַׁעֲרֵי מִזְרָח וּבְהַר הַבַּיִת. וְאִית דְּאָמְרִי, כִּדְתַנְיָא: אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת, שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שֶׁבְּכָל יוֹם, וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶן עוֹד שֵׁשׁ. וְאוֹתָן שֵׁשׁ הֵיכָן אוֹמְרָן? בֵּין ״גּוֹאֵל״ לְ״רוֹפֵא חוֹלֵי״, וּמַאֲרִיךְ בַּגְּאוּלָּה, וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו ״אָמֵן״ עַל כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וְכָךְ הָיוּ נוֹהֲגִין בִּגְבוּלִין. אֲבָל בַּמִּקְדָּשׁ, הָיוּ אוֹמְרִים: ״בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וָעֶד הָעוֹלָם. בָּרוּךְ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל.״ וְלֹא הָיוּ עוֹנִין אַחֲרָיו ״אָמֵן״. וְכׇל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁאֵין עוֹנִין ״אָמֵן״ בַּמִּקְדָּשׁ, וּמִנַּיִן שֶׁאֵין עוֹנִין ״אָמֵן״ בַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה״ — עַל כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה תֵּן לוֹ תְּהִלָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: עַל הָרִאשׁוֹנוֹת הוּא אוֹמֵר ״בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וָעֶד הָעוֹלָם. בָּרוּךְ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל״. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו: ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״. וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹמֵר: ״תִּקְעוּ כֹּהֲנִים תִּקְעוּ״. וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה״, וְהֵן תּוֹקְעִין וּמְרִיעִין וְתוֹקְעִין, וְעַל הַשְּׁנִיָּה הוּא אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וָעֶד הָעוֹלָם. בָּרוּךְ זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת״. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו: ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״, וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹמֵר: ״הָרִיעוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הָרִיעוּ״. וְאוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה״, וְהֵם מְרִיעִין וְתוֹקְעִין וּמְרִיעִין, וְכֵן בְּכׇל בְּרָכָה וּבְרָכָה. בְּאַחַת אוֹמֵר ״תִּקְעוּ״, וּבְאַחַת אוֹמֵר ״הָרִיעוּ״, עַד שֶׁיִּגְמוֹר אֶת הַבְּרָכוֹת כּוּלָּן. וְכָךְ הִנְהִיג רַבִּי חֲלַפְתָּא בְּצִיפּוֹרִי וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן בְּסִיכְנִי. וּכְשֶׁבָּא דָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ: לֹא הָיוּ נוֹהֲגִין כֵּן אֶלָּא בְּשַׁעֲרֵי מִזְרָח וּבְהַר הַבַּיִת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר זִכְרוֹנוֹת כּוּ׳. אָמַר רַבִּי אַדָּא דְּמִן יָפוֹ: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה — לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת

היינו מטופל ואין לו היינו ביתו ריקן – היינו כמו (איזהו): ביתו ריקם מן העבירה – שאין חמס וגזל בביתו: ופרקו נאה – אפילו כשעמד על בחרותו היה נאה בלי שם רע: זה המעמיד חזן שאינו הגון לפני התיבה – רשע שהקב"ה שונא אותו יותר מכולן והוא נותן בקולו לפניו: הוא אומר לפניהן – אותו הזקן הרגיל ומאריך בגאולה כדקתני מתני': שביעית לארוכה – שביעית לאותה ברכה שהתחיל להאריך בה ואותה אינה מן התוספת אלא מי"ח הברכות היא כדתניא בגואל ישראל הוא מאריך: בד"א – דהן עונין אחריו אמן בגבולין: אבל במקדש – אומר אותו הזקן לאחר הפרשיות מי שענה את אברהם הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל והן עונים אחריו בשכמל"ו וכן בכל ברכות שבמקדש: לפי שאין עונין אמן במקדש – כדיליף לקמן מקרא: מניין שאין עונין אמן במקדש – דכתיב בתפלת עזרא בבית שני קומו וברכו את ה' אלהיכם והיינו ברוך ה' אלהי ישראל כו': ויברכו שם כבודך – היינו שעונין אחריו בשכמל"ו כך הוא הפסוק ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה: ה"ג יכול על כל הברכות כולן תהלה אחת ת"ל על כל ברכה על כל ברכה תן לו תהלה: ה"ג יכול על כל הברכות כולן תהלה אחת ת"ל על כל ברכה על כל ברכה תן לו תהלה: חזן הכנסת – לא אותו זקן ניהו וחוזר חזן הכנסת ואומר להן מי שענה כו' אע"פ שאמרו אותו זקן: כשמריעין – תחלה הוא אומר להן הריעו בני אהרן וכשתוקעין תחלה הוא אומר להן תקעו בני אהרן כו': וכך הנהיג – כל מנהג זה רבי חלפתא בצפורי: לא היו נוהגין כך – שיהו עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אלא עונין אמן בגבולין: ואית דאמרי כדתני' כו' – כלומר ואיכא דמתני הכי: וכן הנהיג – מנהג זה אמקדש קאי:

ברוך מרחם על הארץ. דגבי דוד ושלמה שייך לומר על הארץ דדוד ושלמה התפללו על הארץ דוד גבי מלאך המות בגורן ארונה ושלמה בתפלה דקאמר רעב כי יהיה בארץ ועוד יש לומר משום דאתקין בהמ"ק בארץ ולא קשיא הא דחשיב יונה מקמי דוד אע"ג שהיה קודם משום דבעי למיחתם על הארץ כדמפרש בגמרא: מאי שביעית שביעית לארוכה. פירוש שמתחילין להאריך ולומר בקשות ותחינות בתוך ברכה של גואל ישראל אבל מ"מ אינה בכלל הנוספות בימי תענית דלא היו מוסיפין רק ששה ועל כל הברכות יש טעם על מה הם חותמות בכך הראשונה של גואל אינה מן המנין ובה אומרים מי שענה לאברהם לפ' שהיה ראשון לנצולין שניצול מנמרוד ובשניה שהיא ראשונה מן הששה הנוספות אמר מי שענה לאבותנו על ים סוף וחותם ברוך זוכר הברית ולפיכך אומרה בזכרונות לפי שהיו במצרים ונתייאשו מן הגאולה ועליו נאמר (שמות ו׳:ה׳-ו׳) ואזכור את בריתי וכן בשלישית שהיא שניה מן המנין שומע תרועה ביהושע שנענה ביריחו דהיינו בעוד ישראל בגלגל בשופרות היה אומר מי שענה ליהושע בגלגל לפי שנענה בשופרות על הרביעית והיא שלישית מן המנין מי שענה לשמואל וכו' ובשמואל כתיב צעקה ותפלה וגבי אליהו כתיב תפלה ענני ה' ענני ואמרינן בגמרא דצעקה גבי שמואל ותפלה גבי אליהו וי"א תפלה גבי שמואל וצעקה גבי אליהו דהא דכתיב ענני גבי אליהו הוא צעקה שמואל במצפה מעין אל ה' בצרתה לי לאליהו בהר הכרמל כנגד אשא עיני אל ההרים וכן כולם:

תענית טז:

Navigate the library