Taanit 22a · Talmud

לְצַפְרָא, כַּרְכִינְהוּ וְשַׁקְלִינְהוּ וְקָמוּ וּנְפַקוּ לְהוּ לְשׁוּקָא וְאַשְׁכְּחִינְהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: לְשַׁיְּימֵיהּ מָר הֵיכִי שָׁווּ. אֲמַר לְהוּ: הָכִי וְהָכִי. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְדִלְמָא שָׁווּ טְפֵי? אֲמַר לְהוּ: בְּהָכִי (שַׁקְלִינְהוּ) [שְׁקַלִי לְהוּ]. אֲמַרוּ לֵיהּ: דִּידָךְ נִיהוּ וְשַׁקְלִינְהוּ מִינָּךְ. אֲמַרוּ לֵיהּ: בְּמָטוּתָא מִינָּךְ בְּמַאי חֲשַׁדְתִּינַּן? אֲמַר לְהוּ: אָמֵינָא, פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים אִיקְּלַע לְהוּ לְרַבָּנַן, וְאִכְּסִיפוּ לְמֵימַר לִי. אֲמַרוּ לֵיהּ: הַשְׁתָּא נִשְׁקְלִינְהוּ מָר! אֲמַר לְהוּ: מֵהָהוּא שַׁעְתָּא אַסַּחְתִּינְהוּ מִדַּעְתַּאי לִצְדָקָה. הֲוָה קָא חָלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ דְּרָבָא מִשּׁוּם דְּאַבָּיֵי, אֲמַרוּ לֵיהּ: מִסָּתְיָיךְ דְּקָא מַגְּנַיתְּ אַכּוּלֵּהּ כַּרְכָא. רַבִּי בְּרוֹקָא חוֹזָאָה הֲוָה שְׁכִיחַ בְּשׁוּקָא דְּבֵי לָפָט. הֲוָה שְׁכִיחַ אֵלִיָּהוּ גַּבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אִיכָּא בְּהַאי שׁוּקָא בַּר עָלְמָא דְּאָתֵי? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אַדְּהָכִי וְהָכִי חֲזָא לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה סָיֵים מְסָאנֵי אוּכָּמֵי וְלָא רְמֵי חוּטָא דִתְכֵלְתָּא בִּגְלִימֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: הַאי בַּר עָלְמָא דְּאָתֵי הוּא. רְהַט בָּתְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי עוֹבָדָךְ? אֲמַר לֵיהּ: זִיל הָאִידָּנָא, וְתָא לִמְחַר. לִמְחַר אֲמַר לֵיהּ: מַאי עוֹבָדָךְ? אֲמַר לֵיהּ: זַנְדּוּקְנָא אֲנָא, וְאָסַרְנָא גַּבְרֵי לְחוֹד וְנָשֵׁי לְחוֹד, וְרָמֵינָא פּוּרְיַיאי בֵּין הָנֵי לְהָנֵי כִּי הֵיכִי דְּלָא לֵיתוֹ לִידֵי אִיסּוּרָא. כִּי חָזֵינָא בַּת יִשְׂרָאֵל דְּיָהֲבִי נׇכְרִים עֲלַהּ עֵינַיְיהוּ, מָסַרְנָא נַפְשַׁאי וּמַצֵּילְנָא לַהּ. יוֹמָא חַד הֲווֹת נַעֲרָה מְאוֹרָסָה גַּבַּן דִּיהַבוּ בָּהּ נׇכְרִים עֵינַיְיהוּ, שְׁקַלִי דּוּרְדְּיָיא דְּחַמְרָא וּשְׁדַאי לַהּ בְּשִׁיפּוּלַהּ, וַאֲמַרִי: דַּשְׁתָּנָא הִיא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לֵית לָךְ חוּטֵי, וּרְמֵית מְסָאנֵי אוּכָּמֵי? אֲמַר לֵיהּ: עָיֵילְנָא וְנָפֵיקְנָא בֵּינֵי נׇכְרִים, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִידְּעוּ דִּיהוּדָאָה אֲנָא. כִּי הָווּ גָּזְרִי גְּזֵירְתָּא, מוֹדַעְנָא לְהוּ לְרַבָּנַן וּבָעוּ רַחֲמֵי וּמְבַטְּלִי לִגְזֵירְתַּיְיהוּ. וּמַאי טַעְמָא כִּי אָמֵינָא לָךְ אֲנָא מַאי עוֹבָדָךְ, וַאֲמַרְתְּ לִי: זִיל הָאִידָּנָא וְתָא לִמְחַר? אֲמַר לֵיהּ: בְּהַהִיא שַׁעְתָּא גָּזְרִי גְּזֵירְתָּא, וְאָמֵינָא: בְּרֵישָׁא אֵיזִיל וְאֶשְׁמְעַ[הּ], וְאֶשְׁלַח לְהוּ לְרַבָּנַן דְּלִבְעוֹ רַחֲמֵי עֲלַהּ דְּמִילְּתָא. אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתוֹ הָנָךְ תְּרֵי אַחֵי. אֲמַר לֵיהּ: הָנָךְ נָמֵי בְּנֵי עָלְמָא דְּאָתֵי נִינְהוּ. אֲזַל לְגַבַּיְיהוּ, אֲמַר לְהוּ: מַאי עוֹבָדַיְיכוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: אִינָשֵׁי בָּדוֹחֵי אֲנַן, מְבַדְּחִינַן עֲצִיבֵי. אִי נָמֵי, כִּי חָזֵינַן בֵּי תְרֵי דְּאִית לְהוּ תִּיגְרָא בַּהֲדַיְיהוּ, טָרְחִינַן וְעָבְדִינַן לְהוּ שְׁלָמָא. עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּכׇל מָקוֹם כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן, עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּכׇל מָקוֹם: עַל הַשִּׁדָּפוֹן, וְעַל הַיֵּרָקוֹן, וְעַל אַרְבֶּה וְחָסִיל, וְעַל חַיָּה רָעָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: עַל הַשִּׁדָּפוֹן וְעַל הַיֵּרָקוֹן בְּכׇל שֶׁהוּא. אַרְבֶּה וְחָסִיל, אֲפִילּוּ לֹא נִרְאָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא כָּנָף אֶחָד — מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן. וְעַל חַיָּה וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: חַיָּה רָעָה שֶׁאָמְרוּ, בִּזְמַן שֶׁהִיא מְשׁוּלַּחַת — מַתְרִיעִין עָלֶיהָ, אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת — אֵין מַתְרִיעִין עָלֶיהָ. אֵי זוֹ הִיא מְשׁוּלַּחַת וְאֵי זוֹ הִיא שֶׁאֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת? נִרְאֵית בָּעִיר — מְשׁוּלַּחַת, בַּשָּׂדֶה — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת. בַּיּוֹם — מְשׁוּלַּחַת, בַּלַּיְלָה — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת. רָאֲתָה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְרָצְתָה אַחֲרֵיהֶן — מְשׁוּלַּחַת. נֶחְבֵּאת מִפְּנֵיהֶן — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת. טָרְפָה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְאָכְלָה אֶחָד מֵהֶן — מְשׁוּלַּחַת. אָכְלָה שְׁנֵיהֶן — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת. עָלְתָה לַגַּג וְנָטְלָה תִּינוֹק מֵעֲרִיסָה — מְשׁוּלַּחַת. הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: נִרְאֲתָה בָּעִיר — מְשׁוּלַּחַת; לָא שְׁנָא בַּיּוֹם וְלָא שְׁנָא בַּלַּיְלָה. וַהֲדַר אָמְרַתְּ: בַּיּוֹם — מְשׁוּלַּחַת, בַּלַּיְלָה — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת! לָא קַשְׁיָא, הָכִי קָאָמַר: נִרְאֲתָה בָּעִיר בַּיּוֹם — מְשׁוּלַּחַת. בָּעִיר בַּלַּיְלָה — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת. אִי נָמֵי בַּשָּׂדֶה, אֲפִילּוּ בַּיּוֹם — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת. (בַּשָּׂדֶה, בַּלַּיְלָה — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת). רָאֲתָה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְרָצְתָה אַחֲרֵיהֶן — מְשׁוּלַּחַת, הָא עוֹמֶדֶת — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת. וַהֲדַר אָמְרַתְּ: נֶחְבֵּאת מִפְּנֵיהֶן — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת, הָא עוֹמֶדֶת — מְשׁוּלַּחַת! לָא קַשְׁיָא: כָּאן — בְּשָׂדֶה הַסְּמוּכָה לַאֲגַם, כָּאן — בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לַאֲגַם. טָרְפָה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד וְאָכְלָה אֶחָד מֵהֶן — מְשׁוּלַּחַת, שְׁנֵיהֶם — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת. וְהָא אָמְרַתְּ אֲפִילּוּ רָצְתָה! אָמַר רַב פָּפָּא: כִּי תָּנֵי הָהִיא, בְּאַגְמָא. גּוּפָא: עָלְתָה לַגַּג וְנָטְלָה תִּינוֹק מֵעֲרִיסָה — מְשׁוּלַּחַת. פְּשִׁיטָא! אָמַר רַב פָּפָּא: כְּכוּכֵי דְצַיָּידֵי. עַל הַחֶרֶב וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: חֶרֶב שֶׁאָמְרוּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר חֶרֶב שֶׁאֵינוֹ שֶׁל שָׁלוֹם, אֶלָּא אֲפִילּוּ חֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם. שֶׁאֵין לְךָ חֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם יוֹתֵר מִפַּרְעֹה נְכֹה, וְאַף עַל פִּי כֵן נִכְשַׁל בָּהּ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר:

לצפרא כרכינהו – רבנן לביסתרקי דאבא אומנא ואייתינהו לשוקא לזבנינהו: אמרו ליה – לאבא אומנא לשיימינהו מר והב לן דמייהו והיו בודקין אותו אם יחשדם כגזלנין או אם יהא שם אותם פחות מכדי דמיהם: במאי חשדתינן – כשלקחנום: וכסיפא – לכו מילתא למימר לי לאלתר ליתן אותם ואהכי אתו למיגני גבאי למיעבד כולי האי: לשקלינהו מר – שלא היינו רוצין אלא לנסותך: חלשא דעתיה דרבא אדאביי – דלרבא לא אתי שלמא אלא ממעלי יומא דכיפורי למעלי יומא דכיפורי ולאביי כל מעלי שבתא: אכולא כרכא – על כל בני עירך: רב ברוקא חוזאה – שהיה מבי חוזאי: דבי לפט – מקום: א"ל – רב ברוקא לאליהו מי איכא בהאי שוקא כו': מסאני אוכמי – מנעלים שחורים שלא כמנהג היהודים: ולא רמי חוטא – לא הטיל ציצית בטליתו: אמר ליה – אליהו לרב ברוקא האי בר עלמא דאתי הוא: קרא ליה – רב ברוקא לההוא גברא: זנדוקנא – שומר בית האסורין: רמינא פורייאי כו' – מטיל אני מטתי בין אנשים לנשים: דיהבי נכרים עינייהו עלה – בעלי בית האסורים: איתרמי נערה כו' – דהויא בבית הסוהר: דורדיא דחמרא – שמרים של יין האדומים כדם: בשיפולה – בשולי בגדיה: דיסתנא – דרך נשים לה ומאוסה היא והוא לשון פרסי: אמר ליה – אליהו לרב ברוקא הני נמי בני עלמא דאתי נינהו: בדוחי – שמחים ומשמחים בני אדם: טרחינן – במילי דבדיחותא בינייהו: עד דעבדי שלמא – שהן דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת וכו' הבאת שלום בין אדם לחבירו: שדפון וירקון – כיון שנראה כל שהוא מתריעין ומלא תנור דמתניתין להתענות אי נמי מעשה היה כך: כנף אחד – עוף אחד של אותו מין כעין צפור כל כנף (בראשית ז׳:י״ד): משולחת – מן השמים: בשדה אינה משולחת – דהיינו אורחה: טרפה שני בני אדם – ולא אכלה אלא אחד מהם ודאי משולחת דכיון דלא היתה רעבה אלא לאחד מאי טעמא קטלה ליה לאידך: שניהן אינה משולחת – שמפני הרעב אכלתם: עלתה לגג – רגילין היו להשתמש כל תשמישיהן בגגות שלא היו משופעים אלא חלקים ושוין והוא הדין לבית שתחתיו: עריסה – ברצו"ל בלע"ז: הכי קאמר – האי דקתני נראתה בעיר כו' הכי קאמר נראתה בעיר כגון שנראתה ביום דסתם נראתה ביום משמע אבל בלילה אינה משולחת והאי דקתני נראתה ביום אשדה קאי דאם נראתה בשדה ביום אינה משולחת: הא עמדה – בשדה דלא רצתה ולא נחבאת: בשדה הסמוכה לאגם – עמדה אינה משולחת דכיון דסמוכה לאגם היינו רביתה ולא ברחה סברה אי אתי בתראי עריקנא לאגם מיד: בשדה שאינה סמוכה לאגם – עמדה משולחת דכיון דלאו מקום רביתה הוא וקיימא ודאי משולחת גזירה היא: אגם – מרשי"ק בלע"ז הסמוך לעיר והוא מלא קוצים: כי תניא ההיא – דאכלה אין רצתה לא באגם דכיון דהיינו דוכתה סמכה אדעתה ורהטא אבתרייהו: ככוכא דציידי – כוך קטן של ציידין שיחפרו למארב העופות ואף על גב דלאו בנין קבוע הוא ולא הוה כיישוב הויא משולחת: אין צריך לומר חרב שאינו של שלום – שמתריעין עליה אלא אפילו חרב של שלום העוברת דרך אותו מלכות לילך להלחם במקום אחרת:

טרפה שני בני אדם אכלה אחד מהן משולחת. והוא הדין לא אכלה אחד מהם משולחת שהרי אם אכלה שניהם אינה משולחת דהא דאכלה שניהם לא הוי מטעם משולחת אלא מטעם דהיא רעיבה והא דנקט אכלה אחד מהם רבותא הוי דאע"ג דאכלה אחד מהן הוי משולחת:

תענית כב.

Navigate the library