Taanit 17a · Talmud

אֶלָּא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּבַיּוֹבְלוֹת, וּבִשְׁעַת מִלְחָמָה. עַל הָרִאשׁוֹנָה הוּא אוֹמֵר: מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם כּוּ׳. תָּנָא: יֵשׁ מַחְלִיפִין צְעָקָה לְאֵלִיָּהוּ, וּתְפִלָּה לִשְׁמוּאֵל. בִּשְׁלָמָא גַּבֵּי שְׁמוּאֵל — כְּתִיב בֵּיהּ תְּפִלָּה וּכְתִיב בֵּיהּ צְעָקָה. אֶלָּא גַּבֵּי אֵלִיָּהוּ — תְּפִלָּה כְּתִיב, צְעָקָה לָא כְּתִיב! ״עֲנֵנִי ה׳ עֲנֵנִי״ לְשׁוֹן צְעָקָה הִיא. עַל הַשִּׁשִּׁית הוּא אוֹמֵר: מִי שֶׁעָנָה אֶת יוֹנָה כּוּ׳. עַל הַשְּׁבִיעִית הוּא אוֹמֵר: מִי שֶׁעָנָה אֶת דָּוִד כּוּ׳. מִכְּדֵי יוֹנָה בָּתַר דָּוִד וּשְׁלֹמֹה הֲוָה, מַאי טַעְמָא מַקְדֵּים לֵיהּ בְּרֵישָׁא? מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמִיחְתַּם ״מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ״. תָּנָא, מִשּׁוּם סוֹמְכוֹס אָמְרוּ: ״בָּרוּךְ מַשְׁפִּיל הָרָמִים״. שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מוּתָּרִין לִשְׁתּוֹת יַיִן בַּלֵּילוֹת אֲבָל לֹא בַּיָּמִים — שֶׁמָּא תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה עַל אַנְשֵׁי בֵּית אָב, וְיָבוֹאוּ וִיסַיְּיעוּ לָהֶם. מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אַנְשֵׁי בֵּית אָב לֹא בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה — מִפְּנֵי שֶׁהֵן עֲסוּקִין תָּמִיד בָּעֲבוֹדָה. מִכָּאן אָמְרוּ: כׇּל כֹּהֵן שֶׁמַּכִּיר מִשְׁמַרְתּוֹ וּמִשְׁמֶרֶת בֵּית אָב שֶׁלּוֹ, וְיוֹדֵעַ שֶׁבָּתֵּי אֲבוֹתָיו קְבוּעִין שָׁם — אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן כׇּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. בְּמַכִּיר מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֵין מַכִּיר מִשְׁמֶרֶת בֵּית אָב שֶׁלּוֹ, וְיוֹדֵעַ שֶׁבָּתֵּי אֲבוֹתָיו קְבוּעִין שָׁם — אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן כׇּל אוֹתָהּ שַׁבָּת. אֵינוֹ מַכִּיר מִשְׁמַרְתּוֹ וּמִשְׁמֶרֶת בֵּית אָב שֶׁלּוֹ, וְיוֹדֵעַ שֶׁבָּתֵּי אֲבוֹתָיו קְבוּעִין שָׁם — אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן כׇּל הַשָּׁנָה. רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי: אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן לְעוֹלָם, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁתַּקָּנָתוֹ קַלְקָלָתוֹ. אָמַר אַבָּיֵי: כְּמַאן שָׁתוּ הָאִידָּנָא כָּהֲנֵי חַמְרָא — כְּרַבִּי. אַנְשֵׁי מִשְׁמָר וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד אֲסוּרִים לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס, וּבַחֲמִישִׁי מוּתָּרִין מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לְמִשְׁמַרְתָּם כְּשֶׁהֵן מְנֻוּוֹלִין. תָּנוּ רַבָּנַן: מֶלֶךְ מִסְתַּפֵּר בְּכׇל יוֹם, כֹּהֵן גָּדוֹל — מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, כֹּהֵן הֶדְיוֹט — אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. מֶלֶךְ מִסְתַּפֵּר בְּכׇל יוֹם — מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא, אָמַר קְרָא: ״מֶלֶךְ בְּיׇפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ״. כֹּהֵן גָּדוֹל מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת — מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: הוֹאִיל וּמִשְׁמָרוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת. כֹּהֵן הֶדְיוֹט אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם — מְנָלַן? אָתְיָא ״פֶּרַע״ ״פֶּרַע״ מִנָּזִיר, כְּתִיב הָכָא: ״וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ״, וּכְתִיב הָתָם: ״קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ״, מָה לְהַלָּן שְׁלֹשִׁים — אַף כָּאן שְׁלֹשִׁים. וְנָזִיר גּוּפֵיהּ מְנָלַן? אָמַר רַב מַתְנָה: סְתַם נְזִירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם. מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״יִהְיֶה״ — בְּגִימַטְרִיָּא תְּלָתִין הָוֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְדִלְמָא הָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: לָא לִירַבּוֹ כְּלָל! אָמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה כְּתִב ״לֹא יְשַׁלֵּחוּ פֶּרַע״ — כִּדְקָאָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב: ״וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ״ — פֶּרַע לֶיהֱוֵי, שַׁלּוֹחֵי הוּא דְּלָא לִישַׁלְּחוּ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ הָאִידָּנָא נָמֵי! דֻּומְיָא דִּשְׁתוּיֵי יַיִן. מָה שְׁתוּיֵי יַיִן — בִּזְמַן בִּיאָה הוּא דְּאָסוּר, שֶׁלֹּא בִּזְמַן בִּיאָה — שְׁרֵי, אַף הָכָא נָמֵי. וְהָתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי כֹּהֲנִים אֲסוּרִים לִשְׁתּוֹת יַיִן לְעוֹלָם, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁתַּקָּנָתוֹ קַלְקָלָתוֹ. וְאָמַר אַבָּיֵי: כְּמַאן שָׁתוּ הָאִידָּנָא כָּהֲנֵי חַמְרָא —

אלא בראש השנה – כדאמרינן בר"ה (דף טז.) אמרו לפני מלכיות וזכרונות וכו': וביובל – ביום הכפורים של יובל כדתנן התם (דף כו:) שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות כו': ובשעת מלחמה – דכתיב (במדבר י) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו' ולא ידעינן מנא איתפריש דאומר ברכות ופסוקי מלכיות זכרונות ושופרות בשעת מלחמה: צעקה לאליהו – על מי שענה את אליהו חותם שומע צעקה ובשמואל שומע תפלה דכתיב ביה תפלה (שמואל א ז׳:ה׳) קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם: צעקה – דכתיב (שם טו) ויחר לשמואל ויזעק אל ה' כל הלילה ואיכא למימר במצפה הוה ההיא צעקה דבתר פרשת קבצו כל ישראל המצפתה כתיב בפרשת נחמתי כי המלכתי את שאול וגו' כך שמעתי: גבי אליהו – במעשה דהר הכרמל כתיב תפלה דכתיב ענני ה' ענני דמשמע לשון בקשה ותפלה ולא לשון צעקה ומשני ענני ה' ענני לשון צעקה הוא כך שמעתי: יונה בתר דוד ושלמה – דהוה בימי אמציהו בסדר עולם: דבעי למחתם – בסוף כל ברכות ברוך מרחם על הארץ ולהכי בעי באותה חתימה דוד ושלמה שהן התפללו על ארץ ישראל כך שמעתי אי נמי משום דאינהו תקון בית המקדש דהוא עיקר הארץ כך שמעתי: ברוך משפיל הרמים – היו אומרים במקום ברוך מרחם שהכניעם במטר ששבו בתשובה: מכאן אמרו – מדקתני הכא דאפילו אנשי משמר שלא היו עובדין באותו היום כלל אפילו הכי אסורין לשתות יין: כהן – בזמן הזה: המכיר משמרתו – היודע מאיזו משמרת הוא מיהויריב או מידעיה או אחת מכ"ד משמרות שיודע שמות אבותיו ואבות אבותיו עד יהויריב ויודע איזה יום ואיזה שבת היו עובדים: קבועין – שיודע ודאי שבית אב שלו עובד במקדש לפי שהרבה היו מבתי אבות הכהנים שלא הוקבעו שוב אמר לי רבי קבועין שלא נתחלל בית אב שלו להיות מגואל מן הכהונה ויודע שראוי בית אב שלו לעבוד: אסור לשתות יין כל אותו היום – ותו לא שמא יבנה בית המקדש ותכבד העבודה ויהיה זה צריך לעבוד: מכיר משמרתו – שיודע איזה שבת בשנה עובדין: ואינו יודע מאיזה בית אב – דעכשיו אינו מכיר באיזה יום בשבת עובדין ויודע שבתי אבותיו קבועין אסור כל אותה שבת מספיקא בכולהו גרסינן ויודע שבתי אבותיו קבועין הן דאם אינו יודע שבתי אבותיו קבועין לעבוד מותר הוא לשתות יין כל השנה ולא חיישינן שמא יבנה ושמא בית אב שלו יעבדו היום: רבי אומר אומר אני כהן אסור כו' – כלומר אי חיישינן לשמא יבנה יהא אסור לעולם אפי' המכיר משמרתו ומשמרת בית אבותיו דחיישינן שמא ישתנה סדר משמרות ושמא יעבדו כולם לחנוכת הבית בבת אחת ונמצא זה צריך לעבוד אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו דהוי כמה שנים שלא חזרה בירה וקלקלה זו תקנתו לשתות יין בהדיא ולשמא יבנה לא חיישינן: כשהן מנוולין – שלא יהו סומכין על יום אחד מימי שבת ואין מסתפרין בשבת שעברה: מסתפר בכל יום – מצוה: מערב שבת לערב שבת – ולא ישהה מלגלח יותר: ומשמרות מתחדשות – בכל שבת ושבת ומשמרה שלא ראתהו עד עכשיו ובאה לראותו הדבר נאה שתראהו ביופיו: לא לירבו כלל – אלא יסתפרו בכל יום דהכי משמע ופרע דהיינו שלשים לא ישלחו אלא יגלחו: שלוחי לא משלחי – הכי משמע פרע שגדלו אינן רשאין לגדל עוד: אי הכי – כיון דמקרא מפקת לה האידנא נמי לא לישלחו ומשני כיין דומיא דיין דכתיב בסמוך להאי ופרע לא ישלחו ויין לא ישתו כל כהן: מה יין בזמן ביאה הוא דאסור – דכתיב (יחזקאל מד) בבואם אל החצר וגו' בזמן שבית המקדש קיים שבאין שם לעבוד: שלא בזמן ביאה – כגון האידנא שהבית חרב ולא זמן ביאה היא: והתניא רבי אומר אומר אני כו' ואמר אביי כו' מכלל דרבנן אסרי – דחיישינן לשמא יבנה ומצי נמי מייתי רישא דברייתא מפני מה אמרו אנשי משמר כו' ואייתי סיפא בלשון קצרה ודייק מינה מכלל דרבנן אסרי:

ויודע שבתי אבותיו קבועין לשם אסור לשתות יין וכו'. פירוש אסור לשתות יין חוץ לסעודתו אבל בסעודתו מותר דיין שבתוך הסעודה אינו משכר: ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת מאי טעמא. פי' מאי טעמא אין הכהנים מותרין להסתפר אלא דווקא בחמישי בשבת כדי שלא יכנסו למשמר כשהן מנוולין פי' ולא ימתינו עד יום אחד מימי השבוע הבא ויסתפרו קודם שיכנסו למשמרת דאם לא יסתפרו קודם יהיו אסורין כל השבוע הבא עד יום החמישי ומתוך זה שאסרו לספר כל השבוע הבא יסתפרו קודם שיכנסו למשמרתם ולא יהיו מנוולים: כהן גדול מסתפר מע"ש לערב שבת וכהן הדיוט אחד לשלשים יום כהן גדול מסתפר מע"ש לערב שבת וכהן הדיוט אחד לשלשים יום. פירוש שאינו יכול להשהות יותר והאי דקאמר בסמוך השתא דכתיב פרע לא ישלחו פרע ליהוי פי' פרע ליהוי עד שלשים יום אם ירצה: לא לירבו כלל. פירוש ואפילו עד ל' יום וקשה דאם כן ג"ש דפרע למה לי וי"ל דשמא ר"ל לא לירבו עד ל' יום אלא יגלח בכ"ט: שלוחי לא משלחו. יותר משלשים יום:

תענית יז.

Navigate the library