Taanit 7a · Talmud

נֵימְרִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ: ״אֵל הַהוֹדָאוֹת״ וְ״רוֹב הַהוֹדָאוֹת״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים מִתְּחִיַּית הַמֵּתִים, דְּאִילּוּ תְּחִיַּית הַמֵּתִים — לַצַּדִּיקִים, וְאִילּוּ גְּשָׁמִים — בֵּין לַצַּדִּיקִים בֵּין לָרְשָׁעִים. וּפְלִיגָא דְּרַב יוֹסֵף, דְּאָמַר רַב יוֹסֵף: מִתּוֹךְ שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כִּתְחִיַּית הַמֵּתִים — קְבָעוּהָ בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים. אָמַר רַב יְהוּדָה: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים כְּיוֹם שֶׁנִּיתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי״, וְאֵין ״לֶקַח״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ״. רָבָא אָמַר: יוֹתֵר מִיּוֹם שֶׁנִּיתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי״, מִי נִתְלֶה בְּמִי? הֱוֵי אוֹמֵר: קָטָן נִתְלֶה בַּגָּדוֹל. רָבָא רָמֵי, כְּתִיב: ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי״, וּכְתִיב: ״תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי״! אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא — כַּטַּל, וְאִם לָאו — עוֹרְפֵהוּ כַּמָּטָר. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי בְּנָאָה אוֹמֵר: כׇּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרָה לִשְׁמָהּ — תּוֹרָתוֹ נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״, וְאוֹמֵר: ״רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ״, וְאוֹמֵר: ״כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים״. וְכׇל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ — נַעֲשֵׂית לוֹ סַם הַמָּוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי״, וְאֵין עֲרִיפָה אֶלָּא הֲרִיגָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל״. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: לֵיתֵי מָר לִיתְנֵי. אֲמַר לֵיהּ: חֲלַשׁ לִבַּאי וְלָא יָכֵילְנָא. לֵימָא מָר מִילְּתָא דְּאַגַּדְתָּא, אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן — מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה״, וְכִי אָדָם עֵץ שָׂדֶה הוּא? אֶלָּא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת״, וּכְתִיב: ״אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ״. הָא כֵּיצַד? אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא — ״מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת״, וְאִם לָאו — ״אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב: ״בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד״, לוֹמַר לָךְ: מָה בַּרְזֶל זֶה — אֶחָד מְחַדֵּד אֶת חֲבֵירוֹ, אַף שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים — מְחַדְּדִין זֶה אֶת זֶה בַּהֲלָכָה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה כָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה׳״, לוֹמַר לָךְ: מָה אֵשׁ אֵינוֹ דּוֹלֵק יְחִידִי, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִתְקַיְּימִין בִּיחִידִי. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב: ״חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ״, חֶרֶב עַל שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִין בַּד בְּבַד בַּתּוֹרָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּטַּפְּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנֹאָלוּ״. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁחוֹטְאִין. כְּתִיב הָכָא: ״וְנֹאָלוּ״, וּכְתִיב הָתָם: ״אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא — מֵהָכָא: ״נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן [וְגוֹ׳] הִתְעוּ אֶת מִצְרַיִם״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה כְּעֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״, לוֹמַר לָךְ: מָה עֵץ קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל, אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים קְטַנִּים מְחַדְּדִים אֶת הַגְּדוֹלִים. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַרְבֵּה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי, וּמֵחֲבֵירַי יוֹתֵר מֵרַבּוֹתַי, וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכּוּלָּן. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא רָמֵי: כְּתִיב ״לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם״, וּכְתִיב: ״הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״. אִם תַּלְמִיד הָגוּן הוּא — ״לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מַיִם״, וְאִי לָא — ״הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״. רַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא רָמֵי: כְּתִיב ״יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה״, וּכְתִיב: ״יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ״. אִם תַּלְמִיד הָגוּן הוּא — ״יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה״, וְאִם לָאו — ״יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ״. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידִי: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לְמַיִם, דִּכְתִיב: ״הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״, לוֹמַר לָךְ: מָה מַיִם מַנִּיחִין מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְהוֹלְכִין לְמָקוֹם נָמוּךְ, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה. וְאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לִשְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ: בְּמַיִם, וּבְיַיִן, וּבְחָלָב. דִּכְתִיב: ״הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״, וּכְתִיב: ״לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב״, לוֹמַר לָךְ: מָה שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ אֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בַּפָּחוּת שֶׁבַּכֵּלִים — אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה. כְּדַאֲמַרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיה דְּקֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: אִי חׇכְמָה מְפוֹאָרָה בִּכְלִי מְכוֹעָר! אֲמַר לַהּ: אָבִיךָ רָמֵי חַמְרָא בְּמָנֵי דְפַחְרָא? אֲמַרָה לֵיהּ: אֶלָּא בְּמַאי נִירְמֵי? אֲמַר לַהּ: אַתּוּן דַּחֲשִׁיבִיתוּ, רְמוֹ בְּמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא. אֲזַלָה וַאֲמַרָה לֵיהּ לַאֲבוּהּ רַמְיֵיהּ לְחַמְרָא בְּמָנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא, וּתְקֵיף. אֲתוֹ וַאֲמַרוּ לֵיהּ. אֲמַר לַהּ לִבְרַתֵּיהּ: מַאן אֲמַר לָךְ הָכִי? אֲמַרָה לֵיהּ: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה. קַרְיוּהוּ. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי אֲמַרְתְּ לַהּ הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: כִּי הֵיכִי דַּאֲמַרָה לִי, אֲמַרִי לַהּ. וְהָא אִיכָּא שַׁפִּירֵי דִּגְמִירִי!

למימרינהו לתרוייהו – ברוך אתה ברוב ההודאות במרבית ההודאות האל של כל ההודאות משמע ומתחלה היה משמע רוב ממש ולא מרובות וכמו כן בישתבח אל מלך גדול בתשבחות אל ההודאות. מפי רבי: רשעי עובדי כוכבים אינן חיין כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ישעיהו ס״ו:כ״ד): ופליגא דרב יוסף – דאיהו אמר כתחיית המתים ולא יותר שבה חיים בני אדם שהתבואה גדילה בו: כמטר לקחי – השוה לקח למטר: יערף – כמו אף שמיו יערפו טל (דברים ל״ג:כ״ח) ושחקים ירעפו טל (משלי ג׳:כ׳) שהיא מרבה הפירות: כתיב תזל כטל – דמשמע נחת: ערפיהו כמטר – הרגהו: לשמה – משום כאשר צוני ה' אלהי ולא כדי להקרות רבי: לא יכילנא – למיגמר: וכי אדם עץ השדה – אלא מקיש אדם לעץ השדה מה עץ השדה אם עץ מאכל הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות כך תלמידי חכמים אם הגון הוא ממנו תאכל למוד הימנו ואם לאו אותו תשחית סור מעליו: ברזל בברזל יחד – ואיש יחד פני רעהו מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו כגון סכין על גבי חבירתה: אינה דולקת יחידי – עץ אחד אינה דולקת אלא ב' או ג' ביחד: יחידי – בלא חבר שיחדדנו: שמוסיפין טפשות דכתיב נואלנו – אשר נואלנו מתרגם דאיטפשנא: שחוטאין – דכתיב נואלו גבי חטאנו: ואיבעית אימא מהכא נואלו שרי צוען וגו' והתעו את מצרים – ותועה היינו חוטא: תורה כעץ – דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה כשמדליק את האור מצית את העצים דקין תחלה: קטנים מחדדין – ששואלין כל שעה: התיו – משמע להוליך לו מים: וכתיב לכו למים – ילך הוא עצמו: אם תלמיד (חכם) הגון – שרוצה ללמוד ממך מצוה לרב לילך אצלו במקומו: ואם לאו – ילך הוא אצל הרב: יפוצו מעינותיך חוצה – אם הגון הוא אמור לו סתרי תורה: ואם לאו יהיו לך לבדך – ואין לזרים אתך: שלשה משקים הללו – מים יין וחלב זו התורה שאינו נותן בה כלום ויודעה ולומדה: בפחות שבכלים – במאני דפחרא: במאני דפחרא – בדרך שחוק אמר ומרמז מה את אומרת לי והלא אביך נותן יין בכלים מכוערין של חרס: ואלא במאי נירמיה – אם לא בשל חרס הא כולי עבדי הכי: ותקיף – החמיץ: כי היכי דאמרה לי – אי חכמה מפוארה בכלי מכוער הכי אמרי לה דיין משתמר בכלי מכוער אף התורה מתקיימת בי יותר משאילו הייתי נאה:

וכל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המות. וקשה והלא אמרינן (פסחים דף נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה אע"ג שאינה לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ויש לומר דתרי שלא לשמה הוי דמה שאמרינן לעולם יעסוק בתורה אפילו שלא לשמה היינו כלומר כדי שיקרא רבי או כדי שיכבדוהו ומה שאמרינן הכא כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשה לו סם המות היינו מי שלומד לקנטר: אם תלמיד חכם הגון ממנו תאכל. פירוש למוד לפניו ואותו לא תכרות כלומר לא תפרד ממנו לילך לפני רב אחר ואם לאו לא תלמוד לפניו והא דאמרינן דלומדים מת"ח אע"פ שאינו הגון כר"מ שהיה לומד לפני אחר במסכת חגיגה (דף טו.) היינו דוקא תלמיד חכם (אחר) יכול ללמוד לפניו לפי שלא ילמוד ממעשיו אבל אם אינו תלמיד חכם אינו רשאי ללמוד לפניו: אף דברי תורה וכו'. וכן נמי אמרינן בעירובין פ' כיצד מעברין (עירובין דף נה.) לא בשמים היא ולא מעבר לים היא כלומר לא תמצא התורה במי שמגביה עצמו כשמים שדעתו גבוה ולא בסוחרים ההולכים במדינת הים בעבר הים דאי ספרא לא סייפא ואי סייפא לא ספרא והכי נמי איתא התם לא בסחרנין ולא בתגרין ולא באיסטרולגין כלומר באותן שרואין בכוכבים אמרו ליה לשמואל והא מר איסטרולגוס הוא אמר להו תיתי לי דלא מעיינא בהו אלא בעידן דנפקא למיא פירוש להטיל מים ולא אני מבטל לעצמי:

תענית ז.

Navigate the library