Taanit 9b · Talmud

אַקְרְיוּהּ בְּחֶלְמֵיהּ: ״וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים״. לִמְחַר, כִּי הֲווֹ מִיפַּטְרִי מִינֵּיהּ, אֲמַר לְהוּ: לֵיזְלוּ רַבָּנַן בִּשְׁלָמָא. רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, הֲוָה מַקְשֵׁי לֵיהּ טוּבָא. יוֹמָא חַד חַזְיֵיהּ דִּנְפַל עַל אַפֵּיהּ, שַׁמְעֵיהּ דְּאָמַר: רַחֲמָנָא לִיצְּלַן מִכִּיסּוּפָא דְשִׁימִי. קַבֵּיל עֲלֵיהּ שְׁתִיקוּתָא, וְתוּ לָא אַקְשִׁי לֵיהּ. וְאַף רֵישׁ לָקִישׁ סָבַר מָטָר בִּשְׁבִיל יָחִיד, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִנַּיִן לַמָּטָר בִּשְׁבִיל יָחִיד, דִּכְתִיב: ״שַׁאֲלוּ מֵה׳ מָטָר בְּעֵת מַלְקוֹשׁ ה׳ עֹשֶׂה חֲזִיזִים וּמְטַר גֶּשֶׁם יִתֵּן לָהֶם לְאִישׁ עֵשֶׂב בַּשָּׂדֶה״. יָכוֹל לַכֹּל — תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְאִישׁ״. וְתַנְיָא: אִי לְאִישׁ, יָכוֹל לְכׇל שְׂדוֹתָיו — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂדֶה״. אִי שָׂדֶה, יָכוֹל לְכׇל הַשָּׂדֶה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֵשֶׂב״. כִּי הָא דְּרַב דָּנִיאֵל בַּר קַטִּינָא הֲוָה לֵיהּ הָהִיא גִּינְּתָא. כׇּל יוֹמָא הֲוָה אָזֵיל וְסָיַיר לַהּ. אָמַר: הָא מֵישְׁרָא בָּעֲיָא מַיָּא, וְהָא מֵישְׁרָא לָא בָּעֲיָא מַיָּא. וַאֲתָא מִיטְרָא וְקָמַשְׁקֵי כׇּל הֵיכָא דְּמִיבְּעֵי לֵיהּ מַיָּא. מַאי ״ה׳ עֹשֶׂה חֲזִיזִים״? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁכׇּל צַדִּיק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ חֲזִיז בִּפְנֵי עַצְמוֹ. מַאי ״חֲזִיזִים״? אָמַר רַב יְהוּדָה: פּוֹרְחוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סִימָן לַמָּטָר — פּוֹרְחוֹת. מַאי פּוֹרְחוֹת? אָמַר רַב פָּפָּא: עֵיבָא קְלִישָׁא תּוּתֵי עֵיבָא סְמִיכְתָּא. אָמַר רַב יְהוּדָה: נְהִילָא מִקַּמֵּי מִיטְרָא — אָתֵי מִיטְרָא. בָּתַר מִיטְרָא — פָּסֵיק מִיטְרָא. מִקַּמֵּי מִיטְרָא — אָתֵי מִיטְרָא. וְסִימָנָיךְ: מַהוֹלְתָּא. דְּבָתַר מִיטְרָא — פָּסֵיק מִיטְרָא. וְסִימָנָיךְ: חַרְיָא דְעִיזֵּי. עוּלָּא אִיקְּלַע לְבָבֶל, חֲזָא פּוֹרְחוֹת, אֲמַר לְהוּ: פַּנּוּ מָאנֵי, דְּהַשְׁתָּא אָתֵי מִיטְרָא. לְסוֹף לָא אָתֵי מִיטְרָא. אָמַר: כִּי הֵיכִי דִּמְשַׁקְּרִי בַּבְלָאֵי, הָכִי מְשַׁקְּרִי מִיטְרַיְיהוּ. עוּלָּא אִיקְּלַע לְבָבֶל, חָזֵי מְלָא צַנָּא דְתַמְרֵי בְּזוּזָא. אֲמַר: מְלָא צַנָּא דְּדוּבְשָׁא בְּזוּזָא, וּבַבְלָאֵי לָא עָסְקִי בְּאוֹרָיְיתָא? בְּלֵילְיָא צַעֲרוּהוּ, אָמַר: מְלָא צַנָּא דְסַכִּינֵי בְּזוּזָא, וּבַבְלָאֵי עָסְקִי בְּאוֹרָיְיתָא! תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִמֵּימֵי אוֹקְיָינוֹס הוּא שׁוֹתֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כׇּל פְּנֵי הָאֲדָמָה״. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא מֵימֵי אוֹקְיָינוֹס מְלוּחִין הֵן! אָמַר לוֹ: מִתְמַתְּקִין בֶּעָבִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים הוּא שׁוֹתֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם״, אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ״? מְלַמֵּד שֶׁהָעֲנָנִים מִתְגַּבְּרִים וְעוֹלִים לָרָקִיעַ, וּפוֹתְחִין פִּיהֶן כְּנוֹד, וּמְקַבְּלִין מֵי מָטָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ״. וּמְנוּקָּבוֹת הֵן כִּכְבָרָה, וּבָאוֹת וּמְחַשְּׁרוֹת מַיִם עַל גַּבֵּי קַרְקַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים״. וְאֵין בֵּין טִיפָּה לְטִיפָּה אֶלָּא כִּמְלֹא נִימָא, לְלַמֶּדְךָ שֶׁגָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים כְּיוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ בּוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר״, וּכְתִיב: ״הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ״, וּכְתִיב לְהַלָּן: ״הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה׳ אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ״, וּכְתִיב: ״מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ וְגוֹ׳״. כְּמַאן אָזְלָא הָא דִּכְתִיב: ״מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מֵעֲלִיּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמַאן — כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כֵּיוָן דְּסָלְקִי לְהָתָם — ״מַשְׁקֶה מֵעֲלִיּוֹתָיו״ קָרֵי לְהוּ. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, ״אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם״ הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אֶלָּא כֵּיוָן דְּמִדְּלֵי לְהָתָם — ״מִן הַשָּׁמַיִם״ קָרֵי לֵיהּ. הָכִי נָמֵי: דְּסָלְקִי לְהָתָם — ״מֵעֲלִיּוֹתָיו״ קָרֵי לֵיהּ. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: ״כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאוֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת״. מִי גָּרַם לָאוֹצָרוֹת שֶׁיִּתְמַלְּאוּ בָּר — תְּהוֹמוֹת, כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הָהוּא

אקרויה – היו מקרין אותו מקרא זה בחלום ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד שרוצין לעונשן בשמים משום דמכספי ליה: קבל עליו – רב שימי שתיקותא מלהקשות עוד: יכול לכל – כלומר יכול אין נותן מטר אא"כ הכל צריכין לו: ת"ל לאיש – אפילו בשביל אחד: אי לאיש יכול לכל שדותיו – כלומר אינו יורד עד שהוא צריך לכל שדותיו: ת"ל שדה – אפי' אינו צריך אלא בשדה אחד: אי בשדה יכול עד שיצטרך לכל השדה ת"ל עשב – אפילו אינו צריך אלא לעשב אחד (עשב) בשביל ירק אחד יורד עליו מטר: וסייר – מעיין: מישרא – ערוגה: עושה לו חזיז – לכל צדיק הבא בעולם הזה להריק לו גשמים על שדותיו ברישא בעי מאי חזיזים לשון רבים והדר בעי ומאי נינהו חזיזים מאי נינהו דקרי חזיזי: ה"ג עיבא קלישתא דתותי עיבא סמיכתא – דתותי עיבא כלפי הארץ: נהילא – כמו קיטמא נהילא (חולין נא:) שהיא דקה גשמים דקים כקמחא נהילא שהיא דקה הבאין תחילה למטר ואח"כ בא מטר: אתי מיטרא – גשמים יורדין לרוב ואין פוסקין מהר אבל בא מטר תחילה ומתחילין דקין לבא פוסקין מיד: מהולתא – שמתחילה יוצא קמח דק ולבסוף סובין גסין: חריא דעיזי – ריעי של עזים בתחילה יוצאה גסה ולבסוף דקה ופוסק: דתמרי – דבש עושין מהן: ובבלאי לא עסקי – כלומר יכולין הן לעסוק תמיד שיש להן מזונות בזול ובלא טורח: מצערים – בשלשול דאמרו (גיטין דף ע.) תמרי משחנן ומשלשלן: מלא צנא דסכיני בזוזא – שמתוך שלוקחין אותו בזול אוכלין מהן הרבה ומצערים אותן: ממימי אוקיינוס – כלומר ממים של מטה ולא ממים של מעלה שנאמר ואד יעלה מן הארץ ששתה בארץ ועלה: מלוחין הן – ואין תבואה גדילה מהן: יזקו מטר לאדו – רקיעין מוציאין מים לעבים: יזקו – כמו יצוקו צק לעם ויאכלו (מלכים ב ד׳:מ״א): חשרת מים עבי שחקים – העבים מחשרין כלומר משירין המים לארץ: ללמדך – אקרא דלקמן קאי ואומר מכין הרים לא גרסינן הכא: ואומר מכין הרים – לא גרסינן הכא: ואמר רבי יוחנן מעליותיו של מעלה – כלומר ממים העליונים ורבי יוחנן מים העליונים אתא לאשמועינן דאי לאו רבי יוחנן הוי אמינא דהכי קאמר מעליות שהקדוש ברוך הוא עומד בהם הוא משקה אותן למטה ולעולם המים מאוקיינוס: כרבי יהושע – דאמר ממים העליונים: ור' אליעזר – אמר לעולם מעליותיו של הקב"ה כרבי יוחנן וכו': תהומות – מים של מטה כדכתיב תהומות יכסיומו (שמות טו):

תלמוד לומר עשב. פי' שאם לא יהיו צריכים אלא לעשב אחד ירד על אותו עשב ועל שאר כל השדה לא ירדו: נהילא מקמי מיטרא. פי' גשם דק וסימנך מהולתא פירוש שמתחילה יוצא הפסולת ואח"כ הסולת פירוש שלא היו עושין כמו דעבדינן האידנא היו כותשין החטין במכתשת עד שנקלף כל הסובין מעל החטים וכי הוו מרקדין על גבי נפה היה הפסולת הסובין שעליו יוצא לכתחילה ואחר כך היה יוצא הסולת: אתי מיטרא - גשמים יורדין לרוב ואין פוסקין מהר אבל בא מטר תחילה ומתחילין דקין לבא פוסקין מיד: חריא דעיזי. פי' ריעי של עזים שבתחילה ריעי גדול וכשהיא פוסקת מתרזת זבל דק: ואמר רבי יוחנן מעליותיו של הקב"ה כמאן כר' יהושע. פי' כרבי יהושע דאמר כל העולם כולו ממים העליונים הם שותים דאי כרבי אליעזר הא אמר מימי אוקיינוס הוא שותה:

תענית ט:

Navigate the library