Taanit 6b · Talmud

הַנּוֹדֵר עַד הַגְּשָׁמִים — מִשֶּׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. רַב זְבִיד אָמַר: לְזֵיתִים. דִּתְנַן: מֵאֵימָתַי כׇּל אָדָם מוּתָּרִין בְּלֶקֶט בְּשִׁכְחָה וּבְפֵאָה — מִשֶּׁיֵּלְכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת. בְּפֶרֶט וּבְעוֹלֵלוֹת — מִשֶּׁיֵּלְכוּ עֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבוֹאוּ. בְּזֵיתִים — מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. מַאי ״נָמוֹשׁוֹת״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סָבֵי דְּאָזְלִי אַתִּיגְרָא. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לָקוֹטֵי בָּתַר לָקוֹטֵי. רַב פָּפָּא אָמַר: כְּדֵי לְהַלֵּךְ בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת. דְּאָמַר מָר: מְהַלְּכִין כׇּל אָדָם בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת — עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: לְבַעֵר פֵּירוֹת שְׁבִיעִית. דִּתְנַן: עַד מָתַי נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית — עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. מַאי טַעְמָא? דִּכְתִיב: ״וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ״, כׇּל זְמַן שֶׁחַיָּה אוֹכֶלֶת בַּשָּׂדֶה — הַאֲכֵל לִבְהֶמְתֶּךָ בַּבַּיִת. כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה — כַּלֵּה לִבְהֶמְתְּךָ מִן הַבַּיִת. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מַאי לְשׁוֹן ״רְבִיעָה״ — דָּבָר שֶׁרוֹבֵעַ אֶת הַקַּרְקַע. כִּדְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: מִיטְרָא בַּעְלַהּ דְּאַרְעָא הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ״. וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה — כְּדֵי שֶׁתֵּרֵד בַּקַּרְקַע טֶפַח. שְׁנִיָּה — כְּדֵי לָגוּף בָּהּ פִּי חָבִית. אָמַר רַב חִסְדָּא: גְּשָׁמִים שֶׁיָּרְדוּ כְּדֵי לָגוּף בָּהֶן פִּי חָבִית אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם ״וְעָצַר״. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: גְּשָׁמִים שֶׁיָּרְדוּ קוֹדֶם ״וְעָצַר״, אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם ״וְעָצַר״. אָמַר אַבָּיֵי: לָא אֲמַרַן אֶלָּא קוֹדֶם ״וְעָצַר״ דְּאוּרְתָּא, אֲבָל קוֹדֶם ״וְעָצַר״ דְּצַפְרָא — יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם ״וְעָצַר״. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה בַּר יִצְחָק: הָנֵי עֲנָנֵי דְּצַפְרָא לֵית בְּהוּ מְשָׁשָׁא, דִּכְתִיב: ״מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ אֶפְרַיִם מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ יְהוּדָה וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן בֹּקֶר וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי, וְהָא אָמְרִי אִינָשֵׁי: בְּמִפְתַּח בָּבֵי מִיטְרָא — בַּר חַמָּרָא מוּךְ שַׂקָּךְ וּגְנִי! לָא קַשְׁיָא: הָא דִּקְטִיר בְּעֵיבָא, הָא דִּקְטִיר בַּעֲנָנֵי. אָמַר רַב יְהוּדָה: טָבָא לְשַׁתָּא דְּטֵבֵת אַרְמַלְתָּא. אִיכָּא דְאָמְרִי: דְּלָא בַּיְירִי תַּרְבִּיצֵי, וְאִיכָּא דְאָמְרִי: דְּלָא שְׁקִיל שׁוּדְפָנָא. אִינִי? וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: טָבָא לְשַׁתָּא דְּטֵבֵת מְנַוַּולְתָּא! לָא קַשְׁיָא: הָא דַּאֲתָא מִיטְרָא מֵעִיקָּרָא, הָא דְּלָא אֲתָא מִיטְרָא מֵעִיקָּרָא. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: גְּשָׁמִים שֶׁיָּרְדוּ עַל מִקְצָת מְדִינָה וְעַל מִקְצָת מְדִינָה לֹא יָרְדוּ — אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם ״וְעָצַר״. אִינִי? וְהָכְתִיב: ״וְגַם אָנֹכִי מָנַעְתִּי מִכֶּם אֶת הַגֶּשֶׁם בְּעוֹד שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים לַקָּצִיר וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וְגוֹ׳״, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שְׁתֵּיהֶן לִקְלָלָה! לָא קַשְׁיָא: הָא דַּאֲתָא טוּבָא, הָא דַּאֲתָא כִּדְמִבְּעֵי לֵיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: דַּיְקָא נָמֵי, דִּכְתִיב: ״תִּמָּטֵר״ — תְּהֵא מְקוֹם מָטָר. שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַגְּשָׁמִים — מִשֶּׁיֵּצֵא חָתָן לִקְרַאת כַּלָּה. מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ ה׳ אֱלֹהֵינוּ עַל כׇּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ״. וְרַבִּי יוֹחָנָן מְסַיֵּים בַּהּ הָכִי: ״אִילּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו כּוּ׳״, עַד ״אַל יַעְזְבוּנוּ רַחֲמֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ וְלֹא עֲזָבוּנוּ, בָּרוּךְ רוֹב הַהוֹדָאוֹת״. ״רוֹב הַהוֹדָאוֹת״ וְלֹא ״כׇּל הַהוֹדָאוֹת״? אָמַר רָבָא, אֵימָא: ״אֵל הַהוֹדָאוֹת״. אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכָּךְ

הנודר עד הגשמים – דאמר קונם אם אהנה מדבר זה עד הגשמים: עד שתרד רביעה שניה – בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ואין קורין גשמים לראשונה עד שתרד שניה שמכאן ואילך מקולקלות הדרכים ומאוסות מפני הגשמים ל"א עד הגשמים משמע תרי דהיינו רביעה שניה: כל אדם – אפילו העשירים: פרט – לא תפאר אחריך (דברים כד) לא תטול תפארתו ממנו: משילכו הנמושות – בשדה דמכאן ואילך נתייאשו שאר העניים לפי שיודעין אם נשאר לקט שכחה ופאה נמושות נטלום: נמושות – לשון ממשש: משילכו עניים בכרם ויבאו – כלומר שלקטו וחזרו ובאו פעם שניה והשתא מסחי דעתייהו עניים: משתרד רביעה שניה – דעד ההיא שעתא לקטו הכל: דאזלי אתיגרא – הולכין בנחת ומעייני טפי מחזיק בפלך (שמואל ב ג) מתרגמא אתיגרא: לקוטי בתר לקוטי – עני מוליך בנו אחריו שמכאן ואילך פוסקים שאר עניים מללקוט: ה"ג רב פפא אמר לשבילי הרשות – כלומר שיש רשות מב"ד לעוברי דרכים לקצר שבילן לילך בשדות: עד שתרד רביעה שניה – שמכאן ואילך גדלה התבואה וקשה לה דישת הרגל דאמר מר בפרק מרובה בתנאים שהתנה יהושע מהלכין בשבילי הרשות וכו': בתבן וקש של שביעית – ספיחים שגדלו בשביעית דיש בהן איסור שביעית או תבואה שגדלה בשביעית לאחר שנכנסה: כלה לחיה מן השדה – לשון זכר כמו (בראשית י״ח:כ״א) עשו כלה כלומר כלה האוכל: כלה לבהמתך – כמו כלה בחימה כלה ואינימו (תהילים נ״ט:י״ד) ומשירדה רביעה שניה מכאן ואילך אין תבן וקש בשדות שהגשמים עושין אותן זבל: והולידה – כאדם שמוליד: גשמים ברביעה ראשונה – אם באין כל כך שנימס הקרקע יפין הן ואין צריך להתענות: לגוף בה פי חבית – ששותת מן המים עד שנעשה תיחוח כל כך שיכול לעשות מגופת חבית בלא תוספת מים: אין בהם משום ועצר – אין זו קללה של ועצר את השמים: קודם ועצר – קודם זמן ק"ש דכתיב ביה ועצר את השמים אע"פ שלא יהיה רוב גשמים: אבל ירדו קודם ועצר דצפרא יש בהן משום ועצר – הואיל ולא ירדו ביום ואין יפין לעולם: לית בהו מששא – ואין שנתן מתברכת: וחסדכם כענן בקר – שאין בו ממש: מיטרא במיפתח בבי – אם יורדין בבקר כשפותחין הפתחים יקפל החמר שמוכר תבואה את שקו ליכנס לישן מפני שהשנה מתברכת ויהיה שובע בעולם ולא ישתכר במכירת תבואתו אלמא יפין הן: דקטיר בעיבא – אם נתקשרו שמים בעננים עבים ולא קלושים אין בהם משום ועצר: דקטיר בעננא – שהיא קלושה מעב אין בו ממש: טבא לשתא – אשריה כלומר טובה יש לשנה דטבת ארמלתא שאין גשמים יורדין בה להרביע את הארץ: איכא דאמרי דלא ביירי תרביצי – אותן מקומות שמרביצין בהן תורה אינן בורות מפני שהדרכים יפין הן והולכין התלמידים ממקום למקום ללמוד תורה ל"א לא ביירי תרביצי גנות שאינן גדילין על רוב מים כגון כרשינין: לא שקיל שודפנא – אין השדפון נאחז ומתדבק בתבואה: מנוולתא – שהדרכים מנוולים בטיט מפני הגשמים: הא דאתא מיטרא מעיקרא – שירדו הגשמים בזמנן במרחשון וירדו אף בטבת רעים הן שכבר די לעולם בגשמים של מרחשון: דלא אתא מיטרא מעיקרא – טבא לשתא דטבת מנוולתא לשון אחר הא דאתא מיטרא מעיקרא טבא דמנוולתא: אין בהם משום ועצר – דאותן של קצת מדינה שירדו להן גשמים מוכרין לאחרים: ואמר רב יהודה אמר רב שתיהן לקללה – אותן שירדו ואותן שלא ירדו מפני שרוב גשמים קלקלו את תבואתם: הא דאיכא מיטרא טובא – יותר מדאי שתיהן לקללה: כדמבעי ליה – אין בהם משום ועצר שקצת מדינה תספק לקצת מדינה: תמטר תהא מקום מטר – כלומר יותר מדאי: מאימתי מברכין על הגשמים – בפרק הרואה (ברכות נד.) אמרינן על הגשמים אומר הטוב והמטיב והתם (דף נט.) פרכינן הך ברכה דתקון לה רבנן ומשנינן לה הא דחזא מיחזא והא דשמע משמע: חתן לקראת כלה – שירדו כל כך שכשהטפה נופלת יוצאה אחרת ובולטת כנגדה מפי מורי ל"א שהשווקין מקלחין מים שוק מקלח וזה מקלח כנגדו: רוב ההודאות – כלומר רוב ההודאות אתה קורא להקב"ה ולא כל ההודאות והכי משמע ברוך אתה ברוב ההודאות ולא בכל אלא כך חותם בא"י אמ"ה אל ההודאות דמשמע כל ההודאות:

דאזלי אתיגרא. פי' שהולכים במקלות ונשענים עליהם ואמר דתרגומא מחזיק בפלך דכתיב גבי יואב הוי באתיגרא: בשבילי הרשות. פי' בדרך שעשוי דרך השדות והכרמים: עד שתדר רביעה שניה. מכאן ואילך מזקי להו: עד מתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית. פירוש בשנה שמינית וכו' וס"ל כמ"ד ספיחי זרעים מותרים ולר' עקיבא דאמר ספיחי זרעים אסורים מקרא דהן לא נזרע ולא נאסוף כדמפרש במסכת פסחים פרק מקום שנהגו (פסחים דף נא:) צ"ל דמוקי לה ולבהמתך ולחיה וגו' בספיחי אילנות ולאו דוקא תבואה קאמר אלא כגון תבואת הכרם דהיינו אילנות אבל ספיחי זרעים אסורים: לא אמרן אלא קודם ועצר דאורתא. כלומר שירדו גשמים קודם ק"ש של ערבית אבל קודם של שחרית יש בהם משום ועצר כדאמר רב שמואל בר רב יצחק: איכא דאמרי לא ביירי תרביצי. שאין הגנות ריקים מזרעים:

תענית ו:

Navigate the library