Sukkah 10b · Talmud

עַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג. וְאִם הִתְנָה עֲלֵיהֶם — הַכֹּל לְפִי תְנָאוֹ. דִּלְמָא מִן הַצַּד. אִתְּמַר: נוֹיֵי סוּכָּה אֵין מְמַעֲטִין בַּסּוּכָּה. אָמַר רַב אָשֵׁי: וּמִן הַצַּד — מְמַעֲטִין. מִנְיָמִין עַבְדֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי אִיטְּמִישָׁא לֵיהּ כִּתּוּנְתָּא בְּמַיָּא, וְאַשְׁטְחַהּ אַמְּטַלַּלְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: דַּלְיַיהּ, דְּלָא לֵימְרוּ קָא מְסַכְּכִי בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה. וְהָא קָא חָזוּ לַיהּ דְּרַטִּיבָא! לְכִי יָבְשָׁה קָאָמֵינָא לָךְ. אִתְּמַר: נוֹיֵי סוּכָּה הַמּוּפְלָגִין מִמֶּנָּה אַרְבָּעָה, רַב נַחְמָן אָמַר: כְּשֵׁרָה, רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמְרִי: פְּסוּלָה. רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִיקְּלַעוּ לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא. אַגְנִינְהוּ רַב נַחְמָן בְּסוּכָּה שֶׁנּוֹיֶיהָ מוּפְלָגִין מִמֶּנָּה אַרְבָּעָה טְפָחִים, אִשְׁתִּיקוּ וְלָא אֲמַרוּ לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. אֲמַר לְהוּ: הֲדוּר בְּהוּ רַבָּנַן מִשְּׁמַעְתַּיְיהוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: אֲנַן שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֲנַן, וּפְטוּרִין מִן הַסּוּכָּה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מוּתָּר לִישַׁן בְּכִילָּה בַּסּוּכָּה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ גַּג, וְהוּא שֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה. תָּא שְׁמַע: הַיָּשֵׁן בְּכִילָּה בַּסּוּכָּה — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּשֶׁגְּבוֹהָה עֲשָׂרָה. מֵיתִיבִי: הַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה בַּסּוּכָּה — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ! הָא תַּרְגְּמַהּ שְׁמוּאֵל בְּמִטָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה. תָּא שְׁמַע: אוֹ שֶׁפֵּירַס עַל גַּבֵּי קִינוֹפוֹת — פְּסוּלָה! הָתָם נָמֵי דִּגְבִיהִי עֲשָׂרָה. וְהָא לָא קָתָנֵי הָכִי. דְּתַנְיָא: נַקְלִיטִין שְׁנַיִם, וְקִינוֹפוֹת אַרְבָּעָה. פֵּירַס עַל גַּבֵּי קִינוֹפוֹת — פְּסוּלָה, עַל גַּבֵּי נַקְלִיטִין — כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ נַקְלִיטִין גְּבוֹהִין מִן הַמִּטָּה עֲשָׂרָה. מִכְּלָל דְּקִינוֹפוֹת — אַף עַל פִּי שֶׁאֵין גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה! שָׁאנֵי קִינוֹפוֹת, דִּקְבִיעִי. וַהֲרֵי סוּכָּה עַל גַּבֵּי סוּכָּה דִּקְבִיעָא, וְאָמַר שְׁמוּאֵל: כְּהֶכְשֵׁרָהּ כָּךְ פְּסוּלָהּ! אָמְרִי: הָתָם, דִּלְמִפְסַל סוּכָּה — בַּעֲשָׂרָה. הָכָא, דִּלְשַׁוּוֹיֵי אוּהְלָא — בְּצִיר מֵעֲשָׂרָה נָמֵי הָוֵי אוּהְלָא. אָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִימִי אָמַר שְׁמוּאֵל: הַיָּשֵׁן בְּכִילָּה עָרוֹם — מוֹצִיא רֹאשׁוֹ חוּץ לַכִּילָה וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. מֵיתִיבִי: הַיָּשֵׁן בְּכִילָּה עָרוֹם — לֹא יוֹצִיא רֹאשׁוֹ חוּץ לַכִּילָה וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּשֶׁגְּבוֹהָה עֲשָׂרָה. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה? לְעוֹמֵד בְּבַיִת עָרוֹם, שֶׁלֹּא יוֹצִיא רֹאשׁוֹ חוּץ לַחַלּוֹן וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע. שְׁמַע מִינַּהּ.

הכל לפי תנאו - וכגון דאמר איני בודל מהם כל בין השמשות של יום טוב הראשון דלא חל קדושה עלייהו והכי מוקים לה במסכת ביצה בהמביא (דף ל:) ותנאה אחרינא לא מהני בהו קתני מיהת סדינין והיינו סייעתא: דילמא מן הצד - לדפנות קאמר אבל למעלה אימא לך אפילו לנאותה נמי מסכך במקבל טומאה קרי לה: אין ממעטין - קרמין הפרוסין למעלה לנוי אין ממעטין בגובהה מעשרים להכשירה דלאו מין סככה נינהו דאי סכך הוו הוה מיפסלה משום מקבל טומאה ולא לפוסלה משום פחותה מי': ומן הצד ממעטין - לה משיעור ז' טפחים דהא אינה מחזקת ראשו ורובו ושולחנו: איטמישא - נישורה במים: והא קחזו לה דרטיבא - שהיא לחה ומוכחא מילתא דלנגבה שטחוה ולא לסכך: לכי יבשה קאמינא לך - דתשקלה: נויי סוכה - סדינין הפרוסין תחת סכך לנוי: פסולה - משום אהל מפסיק ואשתכח דלא גני בסוכה ולרב נחמן כיון דלנוי סוכה יהבינהו בטלה לגבה: רב נחמן - אב בית דין היה ונגיד ומצוה בבית ראש גולה ועושין על פיו: שלוחי מצוה אנן - להקביל פני ראש גולה דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל ופטרינן כדתנן לקמן (סוכה דף כה.) שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה: כילה - הפרוסה סביבות המטה ואע"פ שיש לה גג שאין גגה משופע כשל נקליטין אלא שוה כשל קינופות: והוא שאינה גבוהה עשרה - מן המטה דבציר מגובה עשרה לאו אוהלא הוא: הא לא קתני הכי - בברייתא דמפרש להו בגוה דהכי תנא נקליטין שנים כדפירשתי לעיל יוצאין באמצע המטה למראשותיה ולמרגלותיה: דקביעי - אבל כילה לא קביעה בחזקה כקינופות הלכך כי לא גבוהה עשרה לא חשיב: כהכשרה כך פסולה - כל כמה דלא מקרייא עליונה סוכה לא מיפסלא תחתונה: התם דלמפסל סוכה - קאתייה משום סוכה תחת סוכה: הכא דלשוייה אוהלא - שלא ישן תחתיו אבל שאר הסוכה כשרה: בציר מעשרה נמי הוי אוהלא - היכא דקביעה: וקורא קריאת שמע - דכיון דלאו אהל הוא לא אמרינן למקום שרובו שם ראשו נזרק וליתסר משום לא יראה בך ערות דבר אלא הרי הוא כמוציא ראשו חוץ לחלוקו:

עד מוצאי י"ט האחרון של חג. לקמן בפ' לולב וערבה (סוכה דף מו: ושם) מפרש מאי שנא מאתרוג דשרי ביום טוב האחרון ומסיק משום דסוכה אי אתרמי ליה סעודתא בין השמשות בעי למיכל בסוכה ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא אבל אתרוג לא חזי בין השמשות דמעיקרא קדים נפיק ביה ואף על גב דממ"נ מוקצה הוא בין השמשות דשמא יום הוא והוי שביעי של חג לא שייך כי האי גוונא לאוסרו בשמיני במיגו דאיתקצאי לבין השמשות מאחר דלא נאסרה אלא מחמת יום שעבר וכן משמע בפ"ד (שם) גבי הפריש ז' אתרוגים לז' ימים דאמרינן התם דכל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר ולא אסרינן למחר אף על גב דאיתקצאי בין השמשות משום ספיקא דיום שעבר ומהאי טעמא גבי שבת ויום טוב בפ"ק דביצה (דף ד.) דאמר רב נולדה בזה אסורה בזה מפרש טעמא משום הכנה ולא בעי למימר מיגו דאיתקצאי אע"ג דרב כרבי יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה וכן שני ימים טובים של גליות דנולדה בזה מותרת בזה ובפרק בכל מערבין (עירובין דף לו.) גבי לגין של טבול יום שמלאוהו מן החבית של מעשר טבל ואמר הרי זה תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימין ואם אמר ערבו לי בזה לא אמר כלום משום דסוף היום של ע"ש קונה עירובו או משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום הא אם תחילת יום של שבת קונה עירוב ולא בעי סעודה הראויה מבעוד יום הוי עירוב ולא אמרינן לאו ראויה היא בשבת מיגו דאיתקצאי בין השמשות משום יום שעבר וכל הני לא דמו לסוכה דאסרינן משום דאי איתרמי ליה סעודתא בין השמשות אף על גב דלא מיחייב למיכל בה אלא משום ספיקת יום שעבר שאני סוכה דמכל מקום חייב למיכל בה מחמת מה שיהיה ומאן דאסר התם אתרוג אפילו בשמיני ופירש שם בקונטרס מיגו דאסור בין השמשות בשמיני משום דספק יום דשביעי הוא איתקצאי לכולי יומא אלמא אהני מיגו דאיתקצאי משום יום שעבר לאסור בשמיני לא יתכן דאפילו רב אסי דאסר ביצה פ"ק דביצה (דף ד:) בשני ימים טובים של גליות לא אסר אלא משום דמספקא ליה אם קדושה אחת הן או לא אלא היינו טעמא משום דגזר אתרוג אטו סוכה ומיהו אין ראיה מרב אסי למאי דגריס לקמן פ' לולב וערבה (סוכה דף מו:) הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים רב אסי אמר כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר דקסבר לכולי יומא איתקצאי ותו לא ושרי ליה למחר ולא אסר ליה במיגו דאיתקצאי לפיכך דוחק התלמוד לפרש טעמא גבי ביצה משום דמספקא ליה והפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים דקאמר רב בפ' לולב וערבה כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר אע"ג דרב כר' יהודה סבירא ליה לא אסר למיכלה ביומא במיגו דאיתקצאי דלמצותה לחודה איתקצאי ותו לא והיכא דמיקלע שבת במוצאי יום טוב של חג נוהגין איסור להסתפק מנויי סוכה עד מוצאי שבת ולכאורה שרי דמאיזה טעם נאסור [אי] משום דקדושה אחת היא שבת ויום טוב האמר רב פ"ק דביצה (דף ד.) הלכה כארבעה זקנים ואליבא דר' אליעזר דאמר שתי קדושות הן ואי משום הכנה מה הכנה יש כאן: נויי סוכה. קרמים הפרוסים למעלה לנוי אין ממעטין בסוכה גבוהה מכ' להכשירה דלאו מין סככה הוא דאי סככה הוי הוה מיפסל משום דמקבל טומאה ולאו לפוסלה משום פחותה מי' כך פירש בקונטרס ולא דמי להוצין יורדין לתוך י' דפסלינן לעיל (סוכה דף ד.) משום דירה סרוחה דשאני הכא דלנוי עשויין: שלוחי מצוה אנן. וכגון שהיו מתבטלים מן המצות אם היו מחזרין אחר סוכה אחרת: ובלבד שלא יהיו נקליטין גבוהין מן המטה עשרה. מן הדין אפילו גבוהין י' שרי דלא חשיבי אהל להפסיק כיון דאין בגגו טפח דהא בשילהי פירקין (דף יט:) מסקינן דכן הלכה סוכה העשויה כמין צריף פסולה לפי שאין לה גג דשפועי אהלים לאו כאהלים דמו ומינה דייק רב יוסף בגמרא דמותר לישן בכילת חתנים בסוכה והא דאסרינן הכא גבוהין עשרה היינו מדרבנן ודוקא בנקליטין דקביעי אבל כילת חתנים דלא קביעי אפילו גבוה י' שריא כי היכי דהחמירו בקינופות לאסור אפילו אין גבוהין י' משום דקביעי ובכילת חתנים דלא קביעי שרי אפילו ביש לה גג וכדאמרינן לאידך לישנא דנקליטין לגבי כילה קביעי אי נמי בהכי פליגי הנך תרי לישני ועל כרחך בהא פליגי הנך תרי לישני דלא אפשר לומר דפליגי ביש לה גג ואינה גבוהה י' דללישנא בתרא אסור דהא בהדיא בגמרא תרגמא שמואל למתניתין דהכא בגבוה י': מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא ק"ש. לא חייש שמואל ללבו רואה את הערוה [כת"ק בברכות כד: כה:]:

סוכה י:

Navigate the library