Sukkah 12a · Talmud

אִי: מָה חֲגִיגָה בַּעֲלֵי חַיִּים, אַף סוּכָּה נָמֵי בַּעֲלֵי חַיִּים! כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר קְרָא: ״בְּאׇסְפְּךָ מִגׇּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ״, בִּפְסוֹלֶת גּוֹרֶן וָיֶקֶב הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְאֵימָא גּוֹרֶן עַצְמוֹ וָיֶקֶב עַצְמוֹ! אָמַר רַבִּי זֵירָא: ״יֶקֶב״ כְּתִיב כָּאן, וְאִי אֶפְשָׁר לְסַכֵּךְ בּוֹ. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יִרְמְיָה: וְאֵימָא יַיִן קָרוּשׁ הַבָּא מִשְּׂנִיר שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְעִיגּוּלֵי דְּבֵילָה! אָמַר רַבִּי זֵירָא: הָא מִלְּתָא הֲוָה בִּידַן, וַאֲתָא רַבִּי יִרְמְיָה וּשְׁדָא בַּיהּ נַרְגָּא. רַב אָשֵׁי אָמַר: ״מִגׇּרְנְךָ״ וְלֹא גּוֹרֶן עַצְמוֹ, ״מִיִּקְבֶךָ״ וְלֹא יֶקֶב עַצְמוֹ. רַב חִסְדָּא אָמַר מֵהָכָא: ״צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבוֹת״. הַיְינוּ ״הֲדַס״, הַיְינוּ ״עֵץ עָבוֹת״! אָמַר רַב חִסְדָּא: הֲדַס שׁוֹטֶה — לְסוּכָּה, וְעֵץ עָבוֹת — לְלוּלָב. מַתְנִי׳ חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִין — אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶן. וְכוּלָּן שֶׁהִתִּירָן — כְּשֵׁרוֹת. וְכוּלָּן כְּשֵׁרוֹת לִדְפָנוֹת. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב: שְׁמַעִית מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן תַּרְתֵּי: חֲדָא — הָא, וְאִידַּךְ — הַחוֹטֵט בַּגָּדִישׁ לַעֲשׂוֹת לוֹ סוּכָּה — אֵינָהּ סוּכָּה. חֲדָא: מִשּׁוּם גְּזֵרַת אוֹצָר. וַחֲדָא מִשּׁוּם: ״תַּעֲשֶׂה״, וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. וְלָא יָדַעְנָא הֵי מִינַּיְיהוּ מִשּׁוּם אוֹצָר וְהֵי מִינַּיְיהוּ מִשּׁוּם תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: נִיחְזֵי אֲנַן, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִין אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶן? פְּעָמִים שֶׁאָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַחֲבִילָתוֹ עַל כְּתֵפוֹ, וּמַעֲלָהּ וּמַנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי סוּכָּתוֹ כְּדֵי לְיַבְּשָׁהּ, וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְסִיכּוּךְ, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״תַּעֲשֶׂה״, וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. מִדְּהָא מִשּׁוּם גְּזֵרַת אוֹצָר, הָא מִשּׁוּם ״תַּעֲשֶׂה״ וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. וְרַבִּי יַעֲקֹב? הָךְ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: אַטּוּ חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים מִשּׁוּם גְּזֵרַת אוֹצָר אִיכָּא, מִשּׁוּם ״תַּעֲשֶׂה״ וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי לֵיכָּא? וְהַחוֹטֵט בְּגָדִישׁ, מִשּׁוּם ״תַּעֲשֶׂה״ וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי אִיכָּא, מִשּׁוּם גְּזֵרַת אוֹצָר לֵיכָּא? וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לָךְ, הָכָא דְּקָתָנֵי: ״אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶן״, לְכַתְּחִלָּה הוּא

פסולת גורן - קשין: פסולת יקב - זמורות ואשכולות ריקנים: גורן עצמו ויקב עצמו - הקשין עם התבואה ואשכולות עם הענבים דהוה ליה דבר המקבל טומאה האוכל: יקב כתיב - דמשמע לאחר שנעשה יין: קרוש - קפוי: הא מילתא הוה בידן - עד השתא היינו סבורין לידע טעם משנתנו מן המקרא הזה דבפסולת הכתוב מדבר דאי אפשר לסכך ביין: ואתא רבי ירמיה - שהזכיר לנו יין קרוש הבא משניר: ושדא ביה נרגא - קצצה בגרזן כלומר השיב תשובה ניצחת: רב אשי אמר - שפיר משמע פסולת מקרא דכתיב באספך מגרנך משמע שאתה אוספו ונוטלו מן הגורן וגורן הוא האוכל ומה שאתה אוסף ובורר מתוכו הוא הפסולת: צאו ההר - פסוק הוא בספר עזרא לעשות סוכות ולא הזכיר כאן אלא דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ: היינו עלי הדס היינו עץ עבות - מהו זה ומהו זה להזכיר שניהם במקרא הלא אחד הם דההדס הוא עץ עבות על שם שהעלין מורכבין זה על זה כמין עבותות ושרשרות: הדס שוטה - שאינו כשר ללולב לפי שאין עבותו עשויה של שלש שלש עלין: מתני' וחבילי זרדין - מין קנים הם שעושין זרדין טוייל"ש בלע"ז ואוגדין אותם ובעודן לחין בהמה אוכלתן ולכי יבשי עומדים להיסק: אין מסככין בהן - כשהן קשורין ובגמרא מפרש טעמא: וכולן - הפסולין ששנינו בסכך: כשרין לדפנות - דכל סוכה הכתוב סכך משמע דדופן לא איקרי סוכה ודנפקא לן (לעיל סוכה ד' ו:) דפנות מבסכת בסכת בסכות מייתורא דקראי ילפינן ולא ממשמעותא הלכך סוכות תעשה באספך מגרנך אסככה הוא דקאי: גמ' שמעית מר' יוחנן תרתי - פי' טעם שני דברים האמורים במשנתנו שמעתי ממנו: חדא הא - דחבילין מ"ט לא מסככי בהו וחדא הא דתנן במתניתין החוטט בגדיש לעשות לו סוכה נוטל מן העומרים למטה סמוך לארץ ונכנס לתוכו ועושה חלל כשיעור סוכה וסכך עשוי ועומד מאליו אינו סוכה ופירש לי ר' יוחנן טעמיה בחדא מינייהו אמר טעמא משום גזרת אוצר דמדאורייתא כשרה הוא ורבנן הוא דגזור שאם אתה אומר כן אין אדם עושה סוכה אלא הולך ואוכל וישן באוצרו במקום שלא נשתמש שם כל ימות השנה והוא עשוי ועומד ולא לשם סכך של צל דנהוי שם סוכה עליה ואפילו שם סוכה שאינה של חג אלא כבית בעלמא ובחדא מינייהו פירש טעמא דפסולה מדאורייתא משום תעשה ולא מן העשוי: ולא ידענא הי מינייהו - פירש לי ר' יוחנן משום גזירת אוצר והי מינייהו משום תעשה ולא מן העשוי: נחזי אנן - ונשמעה ממה דאמר ר' יוחנן בדוכתא אחריתי: פעמים שאדם בא מן השדה - כל ימות החמה: ומניחה ע"ג סוכה - שיש לו כל ימות השנה למקנהו ומניח החבילין שם לייבשן ולא לסכך וכשמגיע החג נמלך עליהם לסכך: והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי - בפסול וזה שנסכך שם שלא לשם סכך אפילו לצל אלא לייבש אין שם סוכה חל עליו והלכך גזור רבנן שלא יסככו בחבילין אפילו הוא מטילן עליה לשם סוכת החג גזירה משום חבילין דכל השנה דאיכא פסול דאורייתא אלמא טעמא דמתניתין דהכא משום גזירת אוצר היא ומדרבנן כל דבר שאדם מקצה ומכניס לקיום קרי אוצר וחבילין שאדם מכניס כל ימות הקיץ לימות חורף קרי אוצר: ומדהא משום גזרת אוצר - שמע מינה הך דחוטט בגדיש פסולה מדאורייתא משום תעשה ולא מן העשוי היא דהא שמעיה ר' יעקב לר' יוחנן בחדא מינייהו פסולה דאורייתא: ורבי יעקב - דלא ידע לפרושי הי מינייהו פסולה דאורייתא והי מדרבנן: הך דרבי חייא - דמפרש בהדיא לא הוה שמיע ליה: אמר רב אשי - מקשי אדרבי יעקב: אטו - תרוייהו טעמי מי ליכא למימרינהו בשתי המשניות: חבילי קש משום גזירת אוצר איכא - מדרבנן: משום תעשה ולא מן העשוי - דאורייתא ליכא בתמיהה מי לא משתמע נמי מתניתין דבאותם שניתנו שם כל ימות החמה קאמר דלא נמלך עליהם לסיכוך דהויא לה היא גופה פסולה דאורייתא ומהיכא שמע ר' יוחנן דמתניתין דהכא לאו מדאורייתא קאמר: וחוטט בגדיש נמי משום תעשה ולא מן העשוי איכא משום גזירת אוצר ליכא - מי לא מצינן למימר נמי דאפילו סתר הכל כלפי מעלה ונענע עומרין שעל הסכך וחזר והניחן לשם סוכה קא פסיל ליה מתניתין מדרבנן משום גזירת אוצר דזימנין דלא מנענע ונעשין מאיליהן כדאמרת גבי חבילים דפסלת להו אפילו מניחן שם לשם סכך מדרבנן משום גזרה דכל ימות השנה לאוצר ומהיכא דייק רבי יוחנן הנך טעמי דמוקי להך מדאורייתא והך מדרבנן: אמר לך - ר' יוחנן מתניתין גופייהו דייקי כוותאי מתניתין דהכא קתני אין מסככין בהן ולא קתני אינה סוכה משמע מדאורייתא סוכה היא הלכך על כרחך במניחן עכשיו לשם סכך קאמר ומדרבנן ולא בנמלך על המונחין ועומדין דפסולה מדאורייתא וגבי חוטט בגדיש קתני אינה סוכה משמע לגמרי אינה סוכה דפסולה מדאורייתא אלמא בשלא נענע הסכך לשם סוכה קאמר אבל נענע כשר דהא אסיק אדעתיה ותיקן וליכא למיגזר בה משום זימנא אחריתי שהרי המעוות תיקן וכל שכן שלא יעוות:

אי מה חגיגה בעלי חיים. לעיל (סוכה דף ט.) גבי הא דילפינן איסור הנאה לא שייך לאקשויי הכי: בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. רבי יוחנן לא יליף מענני כבוד מפרש בירושלמי דין כדעתיה ודין כדעתיה רבי יוחנן אמר עננים למעלה היו כלומר מן השמים הן באין ואין זה גידולו מן הארץ דקתני מתניתין ור"ל אמר למטה היו ר' יוחנן מדמי להו כאדם המשלח לחברו חבית וקנקנים וריש לקיש מדמי ליה כמאן דאמר לחבריה שלח קופתך וסב לך חיטין והכי נמי איתא בבראשית רבה (פרשה יג) ר' יוחנן אמר אין עננים אלא למעלה שנאמר וארו עם ענני שמיא ריש לקיש אמר אין עננים אלא מלמטה שנאמר מעלה נשיאים מקצה הארץ על דעתיה דרבי יוחנן לאחד שכיבד את חבירו בחבית של יין וקנקנים על דעתיה דר"ל לאחד שאמר לחבירו תן לי סאה חיטין אמר לו הבא לי קופתך ובא מדוד כך אמר הקב"ה לארץ אייתי ענני וקביל מיטרא: אמר רבי זירא הא מלתא הוה וכו' ואתא רבי ירמיה שדא ביה נרגא. משמע דרבי זירא לא מוקי ליה לקרא בפסולת גורן ותימה דבפ"ק דר"ה (דף יג.) דריש חג האסיף מאי אסיף קציר ופריך רבי חנינא מי מצית אמרת מאי אסיף קציר והכתיב מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר אמר רבי זירא הא מלתא הוה בידן ואתא רבי חנינא ושדא ביה נרגא אלמא מודה ר' זירא דבפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר וי"ל דהכא נמי מודה בה רבי זירא ולא קאמר אלא דלא ידע לשנויי קושיא דר' ירמיה: חבילי זרדין. מפרש בירושלמי דאין חבילה פחותה מעשרים וחמשה קנים:

סוכה יב.

Navigate the library