Sukkah 49b · Talmud

כְּשֵׁם שֶׁנִּיסּוּכוֹ בִּקְדוּשָּׁה, כָּךְ שְׂרֵיפָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רָבִינָא: אַתְיָא ״קֹדֶשׁ״ ״קֹדֶשׁ״. כְּתִיב הָכָא: ״בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא״. כְּמַאן אָזְלָא הָא (דְּתַנְיָא): נְסָכִים, בַּתְּחִילָּה מוֹעֲלִין בָּהֶן. יָרְדוּ לַשִּׁיתִין — אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן. לֵימָא רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק הִיא, דְּאִי רַבָּנַן, הָא נָחֲתוּ לְהוּ לִתְהוֹם! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, בִּדְאִיקְּלַט. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: לֵימָא רַבָּנַן הִיא, וְלָא רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק? דְּאִי רַבִּי אֶלְעָזָר, אַכַּתִּי בִּקְדוּשְׁתַּיְיהוּ קָיְימִי! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁנַּעֲשָׂה מִצְוָתוֹ וּמוֹעֲלִין בּוֹ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בִּזְמַן שֶׁמְּנַסְּכִין יַיִן עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, פּוֹקְקִין אֶת הַשִּׁיתִין. לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה׳״. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רַב פָּפָּא: ״שֵׁכָר״ — לְשׁוֹן שְׁתִיָּה, לְשׁוֹן שְׂבִיעָה, לְשׁוֹן שִׁכְרוּת. אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ כִּי שָׂבַע אִינִישׁ חַמְרָא — מִגְּרוֹנֵיהּ שָׂבַע. אָמַר רָבָא: צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּלָא נְפִישׁא לֵיהּ חַמְרָא, לִיגַמַּע גַּמּוֹעֵי. רָבָא אַכָּסָא דְבִרְכְּתָא אַגְמַע גַּמּוֹעֵי. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב״ — מַה יָּפוּ פַּעֲמוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלִין לָרֶגֶל. ״בַּת נָדִיב״ — בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנִּקְרָא נָדִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם״. ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם״, וְלֹא אֱלֹהֵי יִצְחָק וְיַעֲקֹב?! אֶלָּא: ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם״, שֶׁהָיָה תְּחִילָּה לְגֵרִים. תָּנָא דְּבֵי רַב עָנָן, מַאי דִּכְתִיב: ״חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ״ — לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה כְּיָרֵךְ? לוֹמַר לָךְ: מָה יָרֵךְ בַּסֵּתֶר, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה בַּסֵּתֶר. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה׳ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ״. ״עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט״ — זֶה הַדִּין, ״וְאַהֲבַת חֶסֶד״ — זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים, ״וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ״ — זוֹ הוֹצָאַת הַמֵּת וְהַכְנָסַת כַּלָּה לַחוּפָּה. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לַעֲשׂוֹתָן בְּפַרְהֶסְיָא, אָמְרָה תּוֹרָה ״הַצְנֵעַ לֶכֶת״, דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לַעֲשׂוֹתָן בְּצִנְעָא — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה יוֹתֵר מִכׇּל הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה׳ מִזָּבַח״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה גְּמִילוּת חֲסָדִים יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה וְקִצְרוּ לְפִי חֶסֶד״. אִם אָדָם זוֹרֵעַ — סָפֵק אוֹכֵל סָפֵק אֵינוֹ אוֹכֵל, אָדָם קוֹצֵר — וַדַּאי אוֹכֵל. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין צְדָקָה מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא לְפִי חֶסֶד שֶׁבָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה וְקִצְרוּ לְפִי חֶסֶד״. תָּנוּ רַבָּנַן: בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים גְּדוֹלָה גְּמִילוּת חֲסָדִים יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה. צְדָקָה — בְּמָמוֹנוֹ; גְּמִילוּת חֲסָדִים — בֵּין בְּגוּפוֹ, בֵּין בְּמָמוֹנוֹ. צְדָקָה — לָעֲנִיִּים; גְּמִילוּת חֲסָדִים — בֵּין לָעֲנִיִּים בֵּין לָעֲשִׁירִים. צְדָקָה — לַחַיִּים; גְּמִילוּת חֲסָדִים — בֵּין לַחַיִּים בֵּין לַמֵּתִים. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, כְּאִילּוּ מִילֵּא כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ חֶסֶד. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד ה׳ מָלְאָה הָאָרֶץ״. שֶׁמָּא תֹּאמַר כׇּל הַבָּא לִקְפּוֹץ קוֹפֵץ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים (חֶסֶד ה׳ מָלְאָה הָאָרֶץ) וְגוֹ׳״. יָכוֹל אַף יְרֵא שָׁמַיִם כֵּן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְחֶסֶד ה׳ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו״. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר פָּפָּא: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חֵן, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֶסֶד ה׳ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ״, וְכִי יֵשׁ תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד וְיֵשׁ תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חֶסֶד? אֶלָּא: תּוֹרָה לִשְׁמָהּ — זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד, שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ — זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חֶסֶד. אִיכָּא דְּאָמְרִי: תּוֹרָה לְלַמְּדָהּ — זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד, שֶׁלֹּא לְלַמְּדָהּ — זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חֶסֶד. כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל כּוּ׳. וְאַמַּאי? נַיְיתֵי בִּמְקוּדֶּשֶׁת! אֲמַר זְעֵירִי: קָסָבַר אֵין שִׁיעוּר לַמַּיִם, וּכְלֵי שָׁרֵת מְקַדְּשִׁין שֶׁלֹּא מִדַּעַת.

מה ניסוכו בקדושה כו' - לא יליף מהכא אלא ששריפתו בקדושה ולא בחיל חוץ לעזרה אבל הוצאתו משם פשיטא ליה כדי שלא יתמלאו ולא צריך קרא: מאי משמע - מהכא שריפה: אתיא קדש קדש - ואיכא למימר נמי דמצות הוצאתו ושריפתו מהכא יליף: בתחילה מועלין בהם - משהוקדשו עד שנתנסכו יש בהם מעילה דקדשי גבוה נינהו: ירדו לשיתין אין מועלין בהן - שאין בהם שום צורך גבוה: כמאן - איצטריך למיתני אין מועלין כר' אלעזר בר צדוק דאין יורדין לתהום ואפשר לירד ולהביאם: דאיקלט - אם תלה כלי בתוך השיתין וקיבל: א"ד לימא - הא דקתני ירדו לשיתין אין מועלין רבנן היא ואיקלט אין מועלין דאין בהן מעתה צורך גבוה דאי ר' אלעזר אכתי בקדושתייהו קיימי דקאמ' שורפין אותו בקדושה אלמא קדושתו עליהם מדבעו שריפה: שנעשית מצותו - וניסוכו הוא עיקר מצותו: פוקקין את השיתין - את נקב שבראש המזבח שהנסכים יורדין בו לשיתין שיראה היין עליו כגרון מלא ושבע: שכר - לשון שכרות ושמחה ונסיכה: מגרוניה שבע - ע"י ששותהו בלגימות גסות וגרון מלא הוא משביע ולא על ידי שתיה מרובה שמכניס הרבה יין במעיו ע"י לגימות דקות ואינן כאוכלין ששובע שלהם בא במילוי כרס: לגמע גמועי - בלגימות גסות: מגמע ליה גמועי - דרך שביעה משום חיבוב מצוה: בנעלים - בעליית רגלים: נדיב - שנדבו לבו להכיר את בוראו: תחילה לגרים - בנדבת לבו להתגייר: מאי דכתיב חמוקי ירכיך וגו' למה נמשלו וכו' - רב ענן דרש לקרא כמו חלאים כלוחות שהיו מאבנים טובות כמו נזם [זהב] וחלי כתם (משלי כ״ה:י״ב) מעשה ידי אמן והלוחות מעשה אלהים (שמות ל״ב:ט״ז): חמוקי ירכיך - הנסתרים כירך שכבוד התורה בצנעא ולא להיות יושב ושונה בגובה של עיר ולא לשנות לתלמידיו בשוק כדאמר במועד קטן (דף טז.): הוצאת המת והכנסת כלה - דכתיב בהו לכת טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה (קהלת ז׳:ב׳) אף שם צריך הצנע לסעוד במדה נאה ולשמוח במדה נאה ולא להנהיג קלות ראש בעצמו וי"א אם צריך לבזבז להוצאת מת עני או להכנסת כלה ענייה יעשה בצנעא ולא לימא קמי מאן דלא ידע דעבדי [כן] וכן מפרש בשאלתות דרב אחאי: דברים שדרכן לעשותן בצנעא - כגון צדקה הניתנת לעני בסתר שאין צריך להודיע לשום אדם מה שאין כן במת ובכלה לפי שאחרים מתעסקין בהן ויודעין היציאה משל מי והיינו דאמר רבי אלעזר דכל מילי בעי צניעותא והוא הדין לדברי תורה: נבחר לה' מזבח - הכל בכלל זבח חטאת ואשם ועולה ושלמים כולם זבח הם: שנאמר זרעו לכם לצדקה וגו' - קרא הכתוב לזריעה צדקה ואת החסד קרא קציר וטובה קצירה מזריעה כדמפרש: אדם זורע כו'. ספק אינו אוכל שמא לא יצמח או ילקה בשדפון וברד: אלא לפי גמילות חסדים שבה - הנתינה היא הצדקה והטורח הוא החסד כגון מוליכה לביתו או טורח שתעלה לו להרבה כגון נותן לו פת אפויה או בגד ללבוש או מעות בעת שהתבואה מצויה שלא יוציא מעותיו לאיבוד שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני: זרעו לכם לצדקה - הצדקה היא הזריעה שזורע כדי לקצור לקבל שכר וקצרו לפי חסד שתקבלו שכר לפי החסד שבה: גמילות חסדים בין בגופו - כגון מספיד למת נושאו קוברו משמח חתן מלוה חבירו בדרך: ובממונו - מלוה לו מעות משאילו כלים ובהמה: שמא כל הבא לקפוץ - ולעשות צדקה וחסד קופץ ומספיקין וממציאין לו אנשים מהוגנים לכך ת"ל מה יקר צריך לתת לב ולטרוח ולרדף אחריה לפי שאינה מצויה תמיד לזכות בה למהוגנים: ואמאי נייתי במקודשת - דקא סלקא דעתיה אין הכלי מקדשן קדושת הגוף ליפסל בלינה אא"כ דעתו שיקדשנו הכלי או אם יש בהן יותר מכשיעור אין ראויין לכלי ואין הכלי מקדשן דאין מקדשין אלא הראוי להם: אין שיעור למים - שאפילו יותר משלשה לוגין ראויין לנסך דלא פירשה בהן תורה שיעורא הלכך ראויין לכלי הם וכלי מיד מקדשם דכתיב (שמות לא) כל הנוגע בהם יקדש ואפילו אינו רוצה שיתקדשו עד מחר הכלי מקדשן מיד שלא מדעת:

נסכים בתחילה מועלין בהם. משנה היא במעילה פרק ולד חטאת (מעילה דף יא.) ומסיק עלה בגמ' בלשונות אחרים שאין כתובים כאן וגירסא דהכא עיקר:

סוכה מט:

Navigate the library