Sukkah 44b · Talmud

כָּאן בַּמִּקְדָּשׁ — כָּאן בַּגְּבוּלִין. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: עֲרָבָה צְרִיכָה שִׁיעוּר, וְאֵינָהּ נִיטֶּלֶת אֶלָּא בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב. כֵּיוָן דְּאָמַר מָר אֵינָהּ נִיטֶּלֶת אֶלָּא בִּפְנֵי עַצְמָהּ, פְּשִׁיטָא דְּאֵין אָדָם יוֹצֵא בָּעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב! מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא אַגְבְּהַיהּ וַהֲדַר אַגְבְּהַיהּ, אֲבָל אַגְבְּהַיהּ וַהֲדַר אַגְבְּהַיהּ — אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. וְרַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב (בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג). וְכַמָּה שִׁיעוּרָהּ? אָמַר רַב נַחְמָן: שְׁלֹשָׁה בַּדֵּי עָלִין לַחִין. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֲפִילּוּ עָלֶה אֶחָד וּבַד אֶחָד. עָלֶה אֶחָד וּבַד אֶחָד סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: אֲפִילּוּ עָלֶה אֶחָד בְּבַד אֶחָד. אָמַר אַיְיבוּ: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק וְאַיְיתִי הָהוּא גַּבְרָא עֲרָבָה קַמֵּיהּ. שָׁקֵיל, חַבֵּיט חַבֵּיט, וְלָא בָּרֵיךְ. קָסָבַר מִנְהַג נְבִיאִים הוּא. אַיְיבוּ וְחִזְקִיָּה בְּנֵי בְרַתֵּיה דְּרַב אַיְיתוֹ עֲרָבָה לְקַמֵּיהּ דְּרַב, חַבֵּיט חַבֵּיט, וְלָא בָּרֵיךְ. קָא סָבַר מִנְהַג נְבִיאִים הוּא. אָמַר אַיְיבוּ: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק, אֲתָא לְקַמֵּיהּ הָהוּא גַּבְרָא, אֲמַר לֵיהּ: קִרְיָיתָא אִית לִי, כַּרְמַיָּא אִית לִי, זֵיתַיָּא אִית לִי, וְאָתוּ בְּנֵי קִרְיָיתָא וּמְקַשְׁקְשִׁין בְּכַרְמַיָּא וְאוֹכְלִין בְּזֵיתַיָּא — אֲרִיךְ אוֹ לָא אֲרִיךְ? אֲמַר לֵיהּ: לָא אֲרִיךְ. הֲוָה קָא שָׁבֵיק לֵיהּ וְאָזֵיל. אֲמַר: כְּדוּ הֲוֵיתִי דָּיַיר בְּאַרְעָא הָדָא אַרְבְּעִין שְׁנִין, וְלָא חֲמֵיתִי בַּר אִינָשׁ מְהַלֵּךְ בְּאָרְחָן דְּתָקְנָן כְּדֵין. הָדַר וְאָתֵי וְאָמַר לֵיהּ: מַאי מֶיעְבַּד? אֲמַר לֵיהּ: אַפְקַר זֵיתַיָּא לְחָשׁוֹכַיָּא, וְתֵן פְּרִיטַיָּא לְקַשְׁקוֹשֵׁי כְּרָמִים. וְקַשְׁקוֹשֵׁי מִי שְׁרֵי? וְהָא תַּנְיָא: ״וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ״. ״תִּשְׁמְטֶנָּה״ — מִלְּקַשְׁקֵשׁ, ״וּנְטַשְׁתָּהּ״ — מִלְּסַקֵּל! אָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: תְּרֵי קִשְׁקוּשֵׁי הָווּ. חַד — סַתּוֹמֵי פִּילֵי, וְחַד — אַבְרוֹיֵי אִילָנֵי. אַבְרוֹיֵי אִילָנֵי — אָסוּר, סַתּוֹמֵי פִּילֵי — שְׁרֵי. אָמַר אַיְיבוּ מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת. אָמַר רַב כָּהֲנָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְבֵיתֵיהּ, אֲבָל לְאוּשְׁפִּיזֵיהּ — אַמַּאי דְּנָקֵיט סְמִיךְ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב כָּהֲנָא: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא אֲפִילּוּ לְבֵיתֵיהּ. אָמַר רַב כָּהֲנָא: בְּדִידִי הֲוָה עוֹבָדָא, וַאֲפִילּוּ כָּסָא דְהַרְסָנָא לָא אַשְׁכַּחִי. מִצְוַת לוּלָב כֵּיצַד? תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: סוּדָרִין עַל גַּג הָאִיצְטְבָא. אֲמַר לֵיהּ:

במקדש - הלכה למשה מסיני: בגבולין - יסוד נביאים: ערבה צריכה שיעור - לקמן מפרש שיעורה: אינה ניטלת אלא בפני עצמה - אין דבר אחר נאגד עמה דמוכח שהיא מצוה: אבל היכא דאגבהיה - לשם נטילת לולב והדר אגבהיה לשם ערבה אימא ליפוק בה דאיכא הוכחה טובא: וכמה שיעור' - דאמרן לעיל צריכה שיעור: שלשה בדי - שיש בכל אחד עלין לחין: עלה אחד ובד אחד ס"ד - עלה משמע בלא בד ובד בלא עלה ומאי לקיחה בעלה בלא בד הא לא מינכר: עלה אחד בבד אחד - בד אחד ובו עלה אחד ודיו וכי אמרינן לעיל (סוכה דף לב:) ג' טפחים לגבי לולב הוא דאמרינן שתהא ערבה ארוכה שלשה טפחים אבל ערבה שהיו מקיפין בה בפני עצמה כל דהו סגי והשתא נהגו להביא מורביות ענפים ארוכים ויפים שמנכרא מצוה בעין יפה: אייבו - אבוה דרב: חביט חביט - לשון ניענוע: מנהג נביאים היא - בגבולין ולא יסוד נביאים הלכך אינה צריכה ברכה: קרייתא אית לי - כפרים ויושביהם: ומקשקשין בכרמיא - עודרין את הכרמים בשביעית: ואכלי זיתיא - בשכר חפירת הכרמים ואינן מפקירין לעניים: אריך או לא אריך - טוב לעשות כן או לא אריך לשון דבר הגון ובעזרא (ד) יש לו דומה וערות מלכא לא אריך לנא למיחזי: א"ל לא אריך - לפי שאתה פורע פעולתם מפירות שביעי' והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה אבל הקשקוש מותר כדלקמן: א"ר אלעזר בר צדוק כדו הויתי דאיר - כבר עברו מ' שנה שאני דר בארץ הזאת: ולא חמיתי בר אינש - לא ראיתי בן אדם: דמהלך באורחא דתקנן כדין - שמהלך בדרך ישר כאדם זה: אפקר זיתיא לחשוכיא - לעניים: והב פריטיא - ותן פרוטות מכיסך לקשקש הכרמים: ומי שרי - קשקוש בשביעית: מלסקל - להשליך אבנים לחוץ: סתומי פילי - שהשרשים מגולים וצריך לכסותם שלא ייבש האילן ואוקומי אילני הוא שלא ימות ואינו עושה להשביחן אלא לקיימן שרי: פילי - בקעים: וחד אברויי אילני - כמו וברא אותם בחרבותם (יחזקאל כ״ג:מ״ז) לנקוב העפר שעל השרשים ולהזיזו שיהא רך ותיחוח והאילן משביח כך שמעתי לישנא אחרינא להבריא את האילן ולהשביחו: לא יהלך כו' - אלא ישבות לו בעוד יום גדול ויכין לו סעודת שבת: אלא לביתיה - שהולך לביתו והם אינם יודעים שיבא היום ואין מכינים לצורכו והוא כועס עליהם: אבל לאושפיזיה אמאי דנקט סמיך - אינו סמוך על בני הבית ונושא עמו סעודתו ועל מה שבידו נסמך: אפי' לביתו - דמה שמוצא אם מעט אם רב שלו הוא אעפ"כ לא יהלך וכ"ש לאושפיזיה שלא ימצא כלום: כסא דהרסנא - סעודה מועטת דגים קטנים מטוגנין בקמח בשומן שלהן: על גג האיצטבא - הוה תני תנא קמיה:

כאן במקדש כאן בגבולין. במקדש הלכה למשה מסיני בגבולין פליגי דר' יוחנן אמר יסוד נביאים ור' יהושע בן לוי אמר מנהג נביאים ופי' בקונט' דנפקא מינה דאי תקנה היא בעיא ברכה ואי מנהגא לא בעיא דליכא למימר וצונו דמנהג בעלמא שהנהיגו העם ואפי' בכלל לא תסור ליתיה וכן אמרי' בסמוך חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא ויש מדקדקין מתוך כך דלא מברכינן אהלל דר"ח שאינו אלא מנהג בעלמא כדמוכח פ' בתרא דתענית (דף כח: ושם) רב איקלע לבבל חזי דקרו הלל בר"ח סבר לאפסוקינהו שמע דקא מדלגי ואזלי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם והא דקאמר רבי יוחנן התם י"ח יום יחיד גומר את ההלל בהן ובגולה כ"א יום לא משום דליהוי אחריני תקנה שיהו קורין בדילוג אלא יחיד גומר היינו כמו יחיד קורא דאורחיה דהש"ס דמשתעי הכי כי ההיא דתניא פ"ק דברכות (דף ט: ושם) וותיקין היו גומרין אותו עם הנץ החמה ור"ת אומר דאין ראיה מערבה להלל דערבה אינה אלא טלטול וכיון דלאו תקנתא היא אלא מנהגא לא חשיבא למיקבע לה ברכה אבל קריאת ההלל לא גרע מקורא בתורה ודכוותיה אשכחן דמברכין אשני ימים טובים של גליות ואינו אלא מנהג בעלמא כדאיתא פ"ק דביצה (דף ד:) ומיהו אין מזה ראיה דהא טעמא דאין מברכין אערבה למ"ד מנהג נביאים משום דלא אפשר לומר וצונו וב' ימים טובים של גליות אין בהם וצונו אלא קידוש להזכרת היום בתפלה וברכת המזון ואי משום דמברכין אתקיעת שופר בי"ט שני של ר"ה הנהו תקנתא נינהו וחמירי מב' ימים טובים של גליות לענין ביצה קדושה אחת נינהו כדמוכח בפ"ק דביצה (דף ד:) הזהרו במנהג אבותיהם בידיכם ועוד מדקדק ר"ת ממסכת ברכות פרק היה קורא (ברכות דף יד.) דמייתי ראיה דאין מפסיקין בהלל מרב בר שבא דאיקלע לבי דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ולא איפסיק ומשני שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא ואם אין מברכין עליו מה הפסקה שייך בו ועוד ראיה מההיא עובדא דתענית (דף כח: ושם) מעובדא דרב דאמר סבר לאפסוקינהו דמשמע דמברכי דאי לא מברכי היה לו לידע שהוא מנהג אבותיהם וסתמא לא באמצע הלל איקלע מדקאמר רב איקלע לבבל ולא קאמר איקלע לבי כנישתא וכי תימא אכתי מכיון דמברכי לקרות היה לו לידע דמדלגי ואמאי סבר לאפסוקינהו הא לאו מילתא היא שאפילו כשגומרים את ההלל יכול לברך לקרות את ההלל כמו שמברכין לקרות מגילה ומה שנוהגין עכשיו לברך אהלל לגמור כשגומרין ומברכין לקרות כשמדלגין לסימן בעלמא נוהגין כן ובין בזה ובין בזה יכולין לברך לקרות ולגמור וא"ת הא דנקט י"ח יום שיחיד גומר בהן את ההלל אמאי נקט יחיד דמשמע אבל צבור גומרין אותה אפי' בשאר ימות השנה והא עובדא דרב בצבור הוה ואפ"ה מדלגי ושמא לרבותא נקט יחיד דאפי' יחיד בפני עצמו גומרו ועוד י"ל דאפי' צבור שאין שם כל ישראל יחיד קרי להו משום דאמרינן בערבי פסחים (דף קיז.) נביאים אמרוהו ותיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק על כל צרה וצרה שלא תבא עליהן וכשנגאלין אומרין אותו על גאולתן ולכך נקט יחיד דכי ליכא כל ישראל אין גומרין אותו אלא באלו הימים אבל לגאולת כל ישראל אומרים אותו לעולם והא דתניא התם בתענית יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר כי ליכא כל ישראל קרי ליה יחיד אפי' צבור אם נגאלו מן הצרה והתחילו היו גומרין אותו ור"ח פי' לא יתחיל בברכה: [וע"ע תוס' ערכין יוד. ד"ה י"ח ימים ותוס' ברכות יד. ד"ה ימים ותוס' תענית כח: ד"ה אמר]: ואינה ניטלת אלא בפני עצמה. לא שיאסור ליטול הערבה עם הלולב דלא מיירי אלא באגידי בהדי הדדי: שלשה בדי עלין לחין. ששלשה בדין יוצאין מקלח אחד:

סוכה מד:

Navigate the library