Sukkah 44a · Talmud

אָמְרִי: לְדִידְהוּ נָמֵי לָא דָּחֵי. וְאֶלָּא קַשְׁיָא הָנֵי תַּרְתֵּי; דְּתָנָא חֲדָא: כׇּל הָעָם מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבַּיִת, וְתַנְיָא אִידַּךְ: לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּמְתָרְצִינַן: כָּאן — בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, כָּאן — בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. לָא, אִידִי וְאִידִי בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן — בַּמִּקְדָּשׁ, כָּאן — בַּגְּבוּלִין. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא: מַאי שְׁנָא לוּלָב דְּעָבְדִינַן לֵיהּ שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, וּמַאי שְׁנָא עֲרָבָה דְּלָא עָבְדִינַן לַהּ שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ? אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְאָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב. אֲמַר לֵיהּ: הָהוּא מִשּׁוּם לוּלָב הוּא דְּקָא עָבֵיד לַיהּ. וְכִי תֵּימָא דְּקָא מַגְבַּהּ לַיהּ וַהֲדַר מַגְבַּהּ לַיהּ, וְהָא מַעֲשִׂים בְּכׇל יוֹם דְּלָא קָא עָבְדִינַן הָכִי! אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: לוּלָב דְּאוֹרָיְיתָא — עָבְדִינַן שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, עֲרָבָה דְּרַבָּנַן — לָא עָבְדִינַן לַהּ שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ. לְמַאן? אִילֵימָא אַבָּא שָׁאוּל, הָאָמַר ״עַרְבֵי נַחַל״ כְּתִיב — שְׁתַּיִם, אַחַת לַלּוּלָב וְאַחַת לַמִּקְדָּשׁ. אִי לְרַבָּנַן, הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ, דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי נְחוּנְיָא אִישׁ בִּקְעַת בֵּית חוֹרְתָן: עֶשֶׂר נְטִיעוֹת, עֲרָבָה, וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם — הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. אֶלָּא, אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: לוּלָב דְּאִית לֵיהּ עִיקָּר מִן הַתּוֹרָה, — בַּגְּבוּלִין עָבְדִינַן לֵיהּ שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, עֲרָבָה דְּלֵית לַהּ עִיקָּר מִן הַתּוֹרָה — בַּגְּבוּלִין לָא עָבְדִינַן שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כֹּהֲנִים בַּעֲלֵי מוּמִין נִכְנָסִין בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, כְּדֵי לָצֵאת בַּעֲרָבָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: מִי אֲמָרָהּ? מִי אֲמָרָהּ?! הָא אִיהוּ אֲמַר! דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי נְחוּנְיָא אִישׁ בִּקְעַת בֵּית חוֹרְתָן: עֶשֶׂר נְטִיעוֹת, עֲרָבָה, וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם — הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. אֶלָּא: מִי אֲמָרָהּ בִּנְטִילָה, דִּלְמָא בִּזְקִיפָה! מִי אֲמָרָהּ בְּבַעֲלֵי מוּמִין, דִּלְמָא בִּתְמִימִים! אִתְּמַר: רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַד אָמַר: עֲרָבָה יְסוֹד נְבִיאִים, וְחַד אָמַר: עֲרָבָה מִנְהַג נְבִיאִים. תִּסְתַּיַּים דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר יְסוֹד נְבִיאִים, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֲרָבָה יְסוֹד נְבִיאִים הוּא. תִּסְתַּיַּים. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אֲבָהוּ: מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי נְחוּנְיָא אִישׁ בִּקְעַת בֵּית חוֹרְתָן: עֶשֶׂר נְטִיעוֹת, עֲרָבָה, וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם — הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי? אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָא וַאֲמַר, שְׁכֵחוּם וְחָזְרוּ וְיִסְּדוּם. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דִּלְכוֹן אֲמַרִי: דִּלְהוֹן הִיא! לָא קַשְׁיָא:

לדידהו נמי לא דחי - שלא לעשות ישראל אגודות אגודות ונראה כשתי תורות דלדידן לא דחי לולב שבת: בגבולין - מוליכין לבית הכנסת וכולהו בזמן הבית דהוו כולהו בארץ וסמוכים להיות ב"ד ויודעים אימת הוקבע החדש אבל עתה משחרב בית המקדש אין לולב דוחה שבת אפי' לבני א"י: דלא עבדינן לה שבעה - אבל יום אחד מיהא עבדינן כדאמרינן לקמן (עמוד ב) בר"א בר צדוק והוא היה לאחר חורבן שהיה ר' צדוק אביו בימי ר' יוחנן בן זכאי ובימי ר"א ור' יהושע ור"ג היה כדאמרינן בבכורות (ד' לו.) כלום חלקנו בין חבר לעם הארץ והוא היה השואל: למאן - אליבא דמאן קאמר ערבה דרבנן: עיקר - יום אחד מיהא יש לו שורש אבל ערבה אין לה שום שורש מן התורה בגבולין: כהנים בעלי מומין - אף הם דוחקים ונכנסין להקיף ברגליהם וערבה בידם וא"א להקיף שלא יכנסו בין האולם למזבח וכל השנה אסורים ליכנס שם כדאמרינן במסכת כלים בפרק ראשון: מי אמרה - השתא ס"ד דה"ק מי אמרה שהיא חובה וקאמר לצאת בה ידי חובה ולהכי פריך מאן אמרה בתמיה: מי אמרה בנטילה - ותהא חובת כהנים דקאמר לצאת: דלמא בזקיפה - וכהן אחד זוקפה ע"י הכל ואין חובה על כולם: יסוד נביאים הוא - תקנת נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי שהיו ממתקני תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה: מנהג - הנהיגו את העם ולא תקנו להם ונפקא מינה דלא בעיא ברכה דליכא למימר וצונו דאפילו בכלל לא תסור ליתא: ומי א"ר יוחנן - יסוד נביאים היא והא הלכה למשה מסיני היא: שכחום - בגלות בבל שכחו את התורה והמצות במקצת וזו נשכחה לגמרי: וחזרו - נביאים אחרונים: ויסדום - ע"פ הדבור: והא"ר יוחנן דלכון אמרי דלהון היא - רב כהנא היה מתלמידי רב והיה חריף מאד וברח לא"י לפני ר' יוחנן מחמת מרדין [שהרג לאדם אחד] כדאמרינן בפרק בתרא דב"ק (ד' קיז.) והוצרך לו ר' יוחנן לכמה ספיקות והיה אומר ר' יוחנן לבני א"י סבור הייתי שתורה שלכם שלא גליתם מארצכם ולא היה לכם טירוף הדעת אבל ראיתי שהיא של בני בבל שאע"פ שגלו עמדה להם חכמת החרש והמסגר שגלו עם יכניה כדכתיב (מלכים ב כ״ד:ט״ז) הכל גבורים עושי מלחמה ותניא בסדר עולם וכי מה גבורה עושין בני אדם הנתונין בשלשלאות של ברזל אלא שגבורים היו במלחמתה של תורה אלמא ס"ל לר' יוחנן דלא נשתכחה תורה בגלות בבל:

אמרי לדידהו נמי לא דחי. ל"ק מידי משופר כדפרישנא לעיל: כהנים בעלי מומים. ה"ה דהוה מצי למימר ופרועי ראש דתרוייהו אסירי אי לאו משום ערבה כדתנן פ"ק דכלים (מ"ט) בין האולם ולמזבח מקודש הימנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם: אמר ליה ר' יוחנן מי אמרה. סלקא דעתיה דה"ק מי אמרה שהיא חובה דאורייתא ואתיא ודחיא מעלות דרבנן דלמא רבנן היא דלא דחינן מעלות דרבנן משום תקנתא דרבנן ולכך פריך הא איהו אמרה ומשני מי אמרה שהיא בנטילה דלמא בזקיפה וכיון דאין מקיפין את המזבח ולא בעי אלא זקיפה בעלמא אחד זוקף ע"י כולן א"נ בעלי מומין אפשר להו לזקוף בשאר רוחות ולא יכנסו בין האולם ולמזבח ואפי' תימצי לומר בנטילה כדאסקינן לעיל דאיתותב מ"ד בזקיפה מי אמרה בבעלי מומין דלמא אין הלכה למשה מסיני אלא בתמימין הראוין לעבודה כמו שאין הלכה למשה מסיני בזרים אלא בכהנים דבהא מודית מדלא אמרת זרים נכנסין ולפי שיטה זו דפרי' דמעלה דרבנן היא קשה לאבא שאול דיליף (לעיל סוכה דף לד.) ערבה של מזבח מדכתיב ערבי אמאי בכהנים דלמא אפי' בישראל כמו ערבה דלולב וי"ל דשמא הקפת מזבח בכהנים ושאר ישראל בעזרה בלא הקפה: והא א"ר יוחנן דלכון אמרי דלהון היא. רב כהנא מתלמידי דרב היה ומבבל ברח לא"י לפני ר' יוחנן מחמת מרדין כדאמרינן פרק בתרא דב"ק (דף קיז. ושם:) והוצרך לו ר' יוחנן לכמה ספיקות וא"ר יוחנן לבני א"י סבור הייתי שהתורה שלכם שלא גליתם מארצכם לא היה לכם טירוף הדעת אבל ראיתי שהיא של בני בבל שאע"פ שגלו עמדה להם חכמת החרש והמסגר שגלו עם יכניה כדכתיב הכל גבורים עושי מלחמה ותניא בסדר עולם וכי מה גבורה עושים בני אדם הנתונים בשלשלאות של ברזל אלא שהיו גבורים במלחמתה של תורה אלמא לר' יוחנן לא נשתכחה תורה בגלות בבל כך פי' בקונטרס והקשה רבינו תם אטו מי לא אשכחן פ' הבונה (שבת קד. ושם) גבי מנצפ"ך שכחום וחזרו ויסדום ולא פריך הכי ועוד אטו משום דהם בני תורה א"א שישתכחו תורת ערבה ורבינו חננאל גרס דלכון אמר דלהון היא ומפרש רבינו תם שהיה ר' יוחנן אומר לתלמידיו שהיו לפניו מבבל אחד משלכם אומר דהוא רב כהנא שעלה מבבל דלהון היא משלהם היא ערבה כלומר שהיא מנהג נביאים שהיו רגילין לדבר לתלמידים שבבבל וכן ת"ח שמבבל לתלמידים שמא"י כדאשכחן לקמן (סוכה דף מח.) רב חייא בר רב (אשי) שהיה מבבל דאמר פוחת בה ארבעה דמיירי לבני א"י ור' יהושע בן לוי שהיה מא"י דאמר מדליקין בה את הנר איירי לבני בבל וכן פ"ק דשבת (דף ט: ושם) גבי משיתיר חגורו והשתא ניחא דפריך הכא שפיר דרבי יוחנן אדר' יוחנן דאמר יסוד נביאים ודלהון היא משמע דמנהג הנביאים ולא יסוד והשתא נמי ניחא פרק המגרש (גיטין דף פד:) אמתני' דכיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה דאמר חזקיה רשב"א היא שמצריך כן פרק הזורק (גיטין דף עח.) גבי כנסי שטר חוב זה ור' יוחנן אמר אפי' תימא רבי דילכון אמרי שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסל בו ופי' שם בקונט' דר' חייא ובניו עלו מבבל כדאמרינן לעיל בסוף פ"ק (סוכה דף כ.) וחזקיה בנו של ר' חייא היה וא"ל ר' יוחנן אחד משלכם דהוא רב כהנא שעלה מבבל כמותו אומר דאתיא אפי' כר' וקשה והלא חזקיה רבו של ר' יוחנן היה כדמוכח פרק אלו קשרים (שבת דף קיב:) וכשעלה רב כהנא היה ר' יוחנן ראש ישיבה כדמוכח בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיז.) וזקן גדול היה דמסרחו ליה גביניה וסתמא לא היה ר' יוחנן ראש ישיבה כל ימי חזקיה רבו ואע"ג דאשכחן בהקומץ רבה (מנחות דף כג: ושם) דכשעלה רב כהנא אשכחינהו לבני ר' חייא דיתבי וקאמרי עשרון שחלקו והניחו בביסא ונגע טבול יום באחת מהן מהו שמא פעמיים עלה אחת בימי חזקיה ואחת בימי ר' יוחנן כששאל ממנו ר' יוחנן כל ספיקי דה"ל ולפירוש ר"ת ניחא דלתלמידיו שמבבל היה אומר ר' יוחנן דלכון אמרי אפי' תימא ר' ודכוותיה אשכחן פ' אין מעמידין בירושל' דא"ל ר' יוחנן לר' חייא בר אבא הלין תלת מילין סלקון מן גביכון:

סוכה מד.

Navigate the library