Sukkah 47a · Talmud

לְבָרוֹכֵי. לְמַאן דְּאָמַר שְׁבִיעִי לְסוּכָּה — בָּרוֹכֵי נָמֵי מְבָרְכִינַן, לְמַאן דְּאָמַר שְׁמִינִי לָזֶה וְלָזֶה — בָּרוֹכֵי לָא מְבָרְכִינַן. אָמַר רַב יוֹסֵף: נְקוֹט דְּרַבִּי יוֹחָנָן בְּיָדְךָ, דְּרַב הוּנָא בַּר בִּיזְנָא וְכׇל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר אִיקְּלַעוּ בְּסוּכָּה בִּשְׁמִינִי סְפֵק שְׁבִיעִי. מֵיתַב הֲווֹ יָתְבִי, בָּרוֹכֵי לָא בָּרִיכוּ. וְדִלְמָא סְבִירָא לְהוּ כְּמַאן דְּאָמַר: כֵּיוָן שֶׁבֵּירַךְ יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שׁוּב אֵינוֹ מְבָרֵךְ? גְּמִירִי דְּמֵאֲפָר אֲתוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בָּרוֹכֵי — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא מְבָרְכִינַן. כִּי פְּלִיגִי, לְמֵיתַב. לְמַאן דְּאָמַר שִׁבְעָה לְסוּכָּה — מֵיתַב יָתְבִינַן, וּלְמַאן דְּאָמַר שְׁמִינִי לָזֶה וְלָזֶה — מֵיתַב נָמֵי לָא יָתְבִינַן. אָמַר רַב יוֹסֵף: נְקוֹט דְּרַבִּי יוֹחָנָן בִּידָךְ, דְּמָרָא דִשְׁמַעְתָּא מַנִּי — רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת, וּבִשְׁמִינִי סְפֵק שְׁבִיעִי לְבַר מִסּוּכָּה יָתֵיב. וְהִלְכְתָא: מֵיתַב יָתְבִינַן, בָּרוֹכֵי לָא מְבָרְכִינַן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹמְרִים זְמַן בִּשְׁמִינִי שֶׁל חַג, וְאֵין אוֹמְרִים זְמַן בִּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח. וְאָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי חָלוּק בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: בְּסוּכָּה, וְלוּלָב, וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם. וּלְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: בַּלּוֹג הָיָה מְנַסֵּךְ כׇּל שְׁמוֹנָה, הֲרֵי חָלוּק בִּשְׁנֵי דְּבָרִים. אִי הָכִי, שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח נָמֵי: הֲרֵי חָלוּק בַּאֲכִילַת מַצָּה! דְּאָמַר מָר: לַיְלָה רִאשׁוֹנָה — חוֹבָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ רְשׁוּת. הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם — מִלַּיְלָה חָלוּק, מִיּוֹם אֵינוֹ חָלוּק. הָכָא — אֲפִילּוּ מִיּוֹם נָמֵי חָלוּק. רָבִינָא אָמַר: זֶה חָלוּק מִשֶּׁלְּפָנָיו, וְזֶה חָלוּק מִשֶּׁלִּפְנֵי פָנָיו. (אָמַר רַב פָּפָּא): הָכָא כְּתִיב ״פַּר״, הָתָם כְּתִיב ״פָּרִים״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, הָכָא כְּתִיב: ״בַּיּוֹם״, הָתָם כְּתִיב: ״וּבַיּוֹם״. רַב אָשֵׁי אָמַר, הָכָא כְּתִיב: ״כַּמִּשְׁפָּט״, הָתָם כְּתִיב: ״כְּמִשְׁפָּטָם״. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הַפָּרִים הָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פָּרִים אֵין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, שֶׁהֲרֵי מִתְמַעֲטִין וְהוֹלְכִין. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא כּוּלָּן מִתְמַעֲטִין וְהוֹלְכִין בַּשְּׁמִינִי! אָמַר לָהֶן: שְׁמִינִי רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁשִּׁבְעַת יְמֵי הַחַג טְעוּנִין קׇרְבָּן וְשִׁיר וּבְרָכָה וְלִינָה, אַף שְׁמִינִי טָעוּן קׇרְבָּן וְשִׁיר וּבְרָכָה וְלִינָה.

לברוכי - לישב בסוכה: ברוכי לא מברכינן - דשמיני הוא ואין שם סוכות עליו והיינו לזה ולזה לסוכה דלא מברכינן לברכה את יום שמיני חג עצרת הזה: נקוט דר' יוחנן בידך - דאמר לא מברכינן לישב בסוכה: גמירי דמאפר קאתו - למדתי מרבותי שהן באו מן האפר שבהמותיהן רועות שם ולא ישבו בסוכה כל ימי החג: דלא מברכינן - ואפילו לרב יהודה דאמר שביעי לסוכה: דמרא דשמעתא מני רב יהודה בריה דרב שמואל - דאיהו אמר משמיה דרב וחזינא ליה דלא עביד כשמעתיה: תדע - דאומר בו זמן לפי שרגל בפני עצמו הוא: שהרי חלוק - משאר הימים: בג' דברים - אין יושבין בסוכה ואין נוטלין בו לולב ואין מנסכין בו מים כדתנן במתני' (לעיל סוכה דף מב:) סוכה וניסוך המים שבעה: ולר' יהודה נמי - דפליג בניסוך ואמר כל שמונה הרי חלוק מיהא בשני דברים: בלוג היה מנסך כל שמונה - בתרתי פליג דקאמר ת"ק שלשה לוגין בכל יום ואיהו אמר בכל יום לוג וקאמר ת"ק שבעה ולא שמיני והוא אומר כל ח': מיום אינו חלוק - דאף י"ט ראשון רשות: זה חלוק משלפניו - שמיני חלוק מיום אתמול שביעי אינו חלוק אלא מן הראשון: הכא כתיב פר והתם כתיב פרים - כל ימי החג קריבים פרים הרבה ומתמעטין והולכין אחד ליום עד יום שביעי שקריבין פרים שבעה ובשמיני פר אחד לבדו נמצא שאינו מסדר שאר הימים שהיה [לו] להקריב בו ששה: התם כתיב וביום והכא כתיב ביום - כל ימות החג כתיב בהו וביום השני וביום השלישי אבל בשמיני כתיב ביום השמיני חלקו מהן ולא עשאו מוסיף על הראשונים: רב אשי אמר - בשביעי כתיב במספרם כמשפטם משמע כמשפט כל קרבנות שאר הימים ובקרבנות שמיני כתיב במספרם כמשפט עשאן משפט חלוק לעצמו: לימא מסייע ליה - לר' יוחנן דאמר זמן בשמיני: הפרים האילים הכבשים - האמורים בקרבנות החג לכל יום: מעכבין זה את זה - אם חסר אחד מן הראוין ליום אין מקריבין: שהרי מתמעטין - מיום אל יום אלמא לא קפיד עליה רחמנא הלכך אף האמורין ליום אין מעכבין: אמרו לו - אם מכאן אתה למד אף האילים והכבשים לא יעכבו שהרי כולן מתמעטין בשמיני דכל ימי החג אילים שנים וכבשים י"ד ובשמיני איל אחד ושבעה כבשים: רגל בפני עצמו הוא - ואין קרבנותיו בכלל שאר קרבנות החג ואין למידין הימנו לקרבנות החג: טעונין קרבנות - לעצמן אף זה קרבן לעצמו ואינו מסדר האחרים: שיר - שהלוים אומרים בקרבנות שמיני אינו מסדר שיר החג ולא פירש לי שיר של שמיני אבל שיר של חג מפורש בהחליל (לקמן סוכה דף נה.) בינו בוערים בעם כו' הבו לה' כולן רמוזים על עסקי מתנות עניים מפני שזמן אסיפה הוא ועת ליתן לקט שכחה ופאה ומעשרות שישמעו מפרישים ויפרישו בעין יפה: וברכה - מפרש ואזיל מאי היא: ולינה - ללון לילה של מוצאי י"ט הראשון בירושלים דגמרי' מפסח דכתיב (דברים ט״ז:ז׳) ופנית בבקר והלכת לאהליך בי"ט לא קאמר קרא שהרי הוא יום שחייבו חכמים ליראות בעזרה כך פי' בפ"ק דר"ה (דף ה.) ליראות בעזרה כדי להביא עולת ראייה ואי אפשר לומר והלכת לאהליך אלא בחולו של מועד וקאמרינן בבקר אלמא חייב ללון מוצאי י"ט בתוך העיר ומי שלא הביא חגיגתו ביום ראשון והביא באחד מן הימים צריך ללון לילה שלאחריו:

גמירי דמאפר קאתו. באין מן האפר שבהמותיהן רועות שם ולא ישבו בסוכה כל ימי החג ואע"ג דאמרי' סוכת רועים לא היה להם: הכא כתיב כמשפט. בכולהו כתיב כמשפט והאי בתרא כתיב כמשפטם ואין זה כענין האחרים דרב פפא דאמר בכולהו כתיב פרים ובהאי כתיב פר דקאי אשמיני וכן אההיא דר"נ בר יצחק אבל לרב אשי אשביעי קאי דכתיב ביה כמשפטם לפי שהוא סוף הרגל וגמר החג כתב רחמנא כמשפטם לומר לך זהו משפטם של ששה ואין שמיני הבא אחריו כמשפט זה לומר לך כמשפטם: שיר. פירש בקונט' לא פי' מהו שיר של שמיני ובמסכת סופרים משמע שהיו אומרים בבית הכנסת למנצח על השמינית ושמא כמו כן היו אומרים הלוים בבית המקדש וכן משמע בירושלמי: לינה. ללון לילה של מוצאי י"ט ראשון דגמרינן מפסח דכתיב (דברים ט״ז:ז׳) ופנית בבוקר והלכת לאהליך ואי אפשר לומר והלכת לאהליך אלא בחולו של מועד דביום טוב חייב בראיית פנים בעזרה אלא לבוקרו של מוצאי י"ט קאמר והא לא קשיא ליה לינה כל שבעה מי איכא דפשיטא ליה דאיכא דמי שלא הביא חגיגה יום ראשון והביא באחד הימים צריך ללון לילה שאחריו אבל אזמן קשיא ליה דלא אסיק אדעתיה אם לא אמרו בראשונה שיאמרו בשני ועוד משום כוס וא"ת ותיפוק ליה משום דטעון לינה משום שלמי שמחה דאיכא כל שמנה דתנן (לעיל סוכה דף מב:) ההלל והשמחה כל שמנה ואפי' בשאר ימות השנה אם הביא קרבן טעון לינת לילה כדתני' בספרי (פרשת ראה) ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שטעונין לינה כלומר כל הזבחים דומיא דפסח אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות עופות ומנחות ועצים ולבונה שנאמר ופנית כל פינות שאתה פונה מן הבקר ואילך [ובפסח] שני פליגי תנאי בשמעתין ובפרק מי שהיה טמא (פסחים צה: ושם) ובספרי מפרש טעמא דמ"ד טעון לינה דהרי הוא כעצים ולבונה וי"ל דמשכחת דלא מייתי קרבן ביום שבא לירושלים כגון דשלח שלמיו מאתמול דנאכלין לשני ימים ועוד דבפ"ק דחגיגה (דף ח. ושם) תניא ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה ואמרי' בפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף עא.) אפי' בכסות נקיה ויין ישן ובענין אחר לא משכחת לה שמחת שמנה כשחל יום ראשון להיות בשבת משום דבעינן זביחה בשעת שמחה וכי האי גוונא אשכחן בירושלמי בפרק שני דביכורים דתנן וטעונין לינה א"ר יונתן בשאין עמהן קרבן אבל יש עמהן קרבן בלא כך טעונין לינה מחמת הקרבן ובפ' דם חטאת (זבחים דף צז. ושם) משמע קצת דטעונין לינה כל שבעת ימי הפסח שכולן חשובין כלילה אחת גבי הא דתנן ר"ט אומר אם בישל בכלי מתחילת הרגל יבשל בו כל הרגל ואמרי' בגמרא מ"ט דר"ט א"ר יצחק דאמר קרא ופנית בבקר והלכת לאהליך הכתוב עשאן כולן בקר אחד ואע"ג דלא קיימא מסקנא הכי דפריך עלה וכי אין פיגול ברגל וכי אין נותר ברגל מ"מ לענין לינה יתכן דעשאן בקר אחד כפשטיה דקרא שאחר הרגל ישוב לביתו וניחא השתא דשמיני עצרת וביכורים דטעונין לינה מיתרבו מדכתיב ופנית ולחג הסוכות בעינן היקישא מחג המצות ולא מיתרבי מדכתיב ופנית כדאמרינן פ"ק דר"ה (דף ה. ושם) למאי הלכתא כתב רחמנא לחג הסוכות לאקושי לחג המצות מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון לינה דאי משום דכתיב ופנית הוה אמינא לילה אחד ואתיא היקישא לאשמועינן דאסור לצאת מירושלים כל ז' ימי החג שכל הרגל חשוב בקר אחד כחג המצות וניחא נמי הא דקאמרי' הכא שכשם ששבעת ימי החג טעון לינה:

סוכה מז.

Navigate the library