Sukkah 11a · Talmud

וּבַיִת נָמֵי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה, כֵּיוָן דִּקְבִיעַ — אוּהְלָא הוּא, דְּלָא גָּרַע מִקִּינוֹפוֹת. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי לַהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מוּתָּר לִישַׁן בְּכִילַּת חֲתָנִים בַּסּוּכָּה לְפִי שֶׁאֵין לָהּ גַּג, אַף עַל פִּי שֶׁגְּבוֹהָה עֲשָׂרָה. מֵיתִיבִי: הַיָּשֵׁן בְּכִילָּה בַּסּוּכָּה — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּשֶׁיֵּשׁ לָהּ גַּג. תָּא שְׁמַע: נַקְלִיטִין שְׁנַיִם, וְקִינוֹפוֹת אַרְבָּעָה, פֵּירַס עַל גַּבֵּי קִינוֹפוֹת — פְּסוּלָה, עַל גַּבֵּי נַקְלִיטִין — כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ נַקְלִיטִין גְּבוֹהִין מִן הַמִּטָּה עֲשָׂרָה טְפָחִים. הָא גְּבוֹהִין מִן הַמִּטָּה עֲשָׂרָה — פְּסוּלָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ גַּג! שָׁאנֵי נַקְלִיטִין, דִּקְבִיעִי. אִי קְבִיעִי, לֶיהֱוֵי כְּקִינוֹפוֹת! לְגַבַּי קִינוֹפוֹת — לָא קְבִיעִי, לְגַבֵּי כִילָּה — קְבִיעִי. דָּרֵשׁ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: מוּתָּר לִישַׁן בְּכִילָּה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ גַּג, אַף עַל פִּי שֶׁגְּבוֹהָה עֲשָׂרָה. כְּמַאן — כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: לָא אָתֵי אֹהֶל עֲרַאי וּמְבַטֵּל אֹהֶל קֶבַע. דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נוֹהֲגִין הָיִינוּ לִישַׁן תַּחַת הַמִּטָּה בִּפְנֵי הַזְּקֵנִים. וְלֵימָא הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה! אִי אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי מִטָּה, דִּלְגַבָּהּ עֲשׂוּיָה, אֲבָל כִּילָּה, דִּלְתוֹכָהּ עֲשׂוּיָה — אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה דְּלָא אָתֵי אֹהֶל עֲרַאי וּמְבַטֵּל אֹהֶל קָבַע, לָא שְׁנָא מִטָּה וְלָא שְׁנָא כִּילָּה. מַתְנִי׳ הִדְלָה עָלֶיהָ אֶת הַגֶּפֶן וְאֶת הַדַּלַּעַת וְאֶת הַקִּיסוֹס וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּהּ — פְּסוּלָה. וְאִם הָיָה סִיכּוּךְ הַרְבֵּה מֵהֶן, אוֹ שֶׁקְּצָצָן — כְּשֵׁרָה. זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא מְקַבֵּל טוּמְאָה וְאֵין גִּידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ — אֵין מְסַכְּכִין בּוֹ. וְכׇל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ — מְסַכְּכִין בּוֹ. גְּמָ׳ יָתֵיב רַב יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: אוֹ שֶׁקְּצָצָן כְּשֵׁרָה, וְאָמַר רַב: צָרִיךְ לְנַעְנֵעַ. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא: הָא שְׁמוּאֵל אַמְרַהּ. אַהְדְּרִינְהוּ רַב יוֹסֵף לְאַפֵּיהּ וַאֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ מִי קָאָמֵינָא לָךְ דְּלָא אַמְרַהּ שְׁמוּאֵל? אַמְרַהּ רַב, וְאַמְרַהּ שְׁמוּאֵל! אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא: הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ דִּשְׁמוּאֵל אַמְרַהּ וְלָא רַב, דְּרַב אַכְשׁוֹרֵי מַכְשַׁר. כִּי הָא דְּרַב עַמְרָם חֲסִידָא רְמָא תְּכֵלְתָּא לְפַרְזוּמָא דְּאִינָשֵׁי בֵּיתֵיהּ. תְּלָאָן, וְלֹא פָּסַק רָאשֵׁי חוּטִין שֶׁלָּהֶן. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי, אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב: מְפַסְּקָן וְהֵן כְּשֵׁרִין. אַלְמָא: פְּסִיקָתָן זוֹ הִיא עֲשִׂיָּיתָן. הָכָא נָמֵי: קְצִיצָתָן זוֹ הִיא עֲשִׂיָּיתָן. וְסָבַר שְׁמוּאֵל לָא אָמְרִינַן פְּסִיקָתָן זוֹ הִיא עֲשִׂיָּיתָן? וְהָא תָּנֵי שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא: הֵטִיל לִשְׁנֵי קְרָנוֹת בְּבַת אַחַת, וְאַחַר כָּךְ פָּסַק רָאשֵׁי חוּטִין שֶׁלָּהֶן — כְּשֵׁרִין. מַאי לָאו — שֶׁקּוֹשֵׁר וְאַחַר כָּךְ פּוֹסֵק! לֹא, שֶׁפּוֹסֵק וְאַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר. פּוֹסֵק וְאַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר מַאי לְמֵימְרָא! מַהוּ דְּתֵימָא:

ה"ג ובית נמי אע"ג דלא גבוה עשרה כיון דקביע הוי אוהלא דלא גרע מקינופות - והך מלתא שמעתא באפי נפשה הוא דלא תימא בית ככילה דאי לא גבוה לישתרי להוציא ראשו חוץ לחלון: כילת חתנים - אינה כשאר כילה ואין עושין לה גג והיא סביבות המטה וגגה משופע כשל נקליטין: ליהוי כקינופות - וליפסלא אף בפחות מי': לגבי קינופות לא קביעי - לחשוב כמותה ליפסול אף בפחות מי': לגבי כילה קביעי - הלכך אינהו פסלי בי' אפילו לית להו גג וכילה לא פסלה אפילו בי' כי לית לה גג: כר' יהודה - לקמן מפרש בפרק הישן: נוהגים היינו ישנים תחת המטה - דמטה לגבי סוכה אהל עראי הוא שמסלקין אותה ממקום למקום: דלגבה עשויה - לשכב על גבה ולא תחתיה להיות לו אהל הלכך לאו שם אהל עליה וטעמא לאו משום עראי הוא אלא לאו שמה אהל: אבל כילה דלתוכה עשויה - ולאהל הלכך שם אהל עליה ואע"ג דעראי הוא לא מיפקע שמיה קמ"ל רבה דטעמא דרבי יהודה התם כו': מתני' הדלה - טרלי"ד בלע"ז: קיסוס - איר"א בלע"ז והוא נדלה כגפן: פסולה - שאין מסככין במחובר דאמר מר (דף יב.) באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר: הרבה מהן - ומבטלן ברוב: או שקצצן - אף לאחר שסככה בהן ולא אמרינן תחילת עשייתה בפסול ופסולה: זה הכלל כו' - בגמרא יליף לה: ואין גידולו מן הארץ - כגון עורות בהמה ואפילו לא מקבלי טומאה כגון שמחוסרין מלאכה: גמ' ויתיב - רב יוסף וקאמר הכי הא דתנן או שקצצן כשרה אמר רב עלה נהי דאין צריך לחזור ולסותרה כולה אבל צריך הוא לנענע קצת אותם שהוסככו במחובר לאחר קציצתן דתהוי להו הך כעשייה דאי לא פסולה משום תעשה ולא מן העשוי דהכי משמע סוכות תעשה כשאתה עושה אותה תהא ראויה לסוכה ולא מן העשוי בפסול שאינו ראוי לסוכה ואתה מתקנו בתיקון מועט כי האי דמכשר לה בקציצה ולא הדר סתר לה ומיהו נענוע קרוב לסתירה הוא שמגביה כל אחד לבדו ומניחו וחוזר ומגביה את חבירו ומניחו: אהדרינהו רב יוסף לאפיה - בכעס: אכשורי מכשר - בלא נענוע דקסבר קציצתה זו היא גמר עשייתה והיכי דמי תעשה ולא מן העשוי כגון החוטט בגדיש לעשות לו סוכה שהסיכוך היה מאליו ואינו נוגע בו לעשות שום מעשה אלא פוחת אחת מדפנותיו ונכנס לעומקו ונוטל העומרים ומשליך והסוכה נעשית מאליה דופנותיה וסככה אבל זה שקיצצן זהו מעשה שלה שנגמר בהכשר: רמא תכלתא - הטיל ציצית: לפרזומא דאינשי ביתיה - לטלית אשתו דקסבר לילה זמן ציצית הוא וראיתם אותו (במדבר ט״ו:ל״ט) פרט לכסות סומא אבל כסות לילה חייב והויא מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות: תלאן - לציציות בכנפות הטלית חוט אחד כפול ד' ותוחבו בכנף ועודנו חוט א' כופלו והרי הן שמנה כפלים ופוסק ראשין שלהן ונעשין שמנה חוטין ורב עמרם שכח ולא פסקן עד שעשה כל הגדילים וקשריהם ונמצאת עשוין בפסול דאין בה אלא חוט אחד ואתא לקמיה כו': הטיל לב' קרנות בבת אחת - שעשה ארבע כפלים ארוכין כשיעור שתי ציציות ותוחב ראשו אחד בכנף זה וראשו אחר בכנף זה וכפף הראשין עד שהגיעו זה לזה לאמצע ארכה: מאי לאו קושר - עשה הגדיל בזו ובזו ואחר כך פסק אמצעה ונעשו שתים ואע"פ שנעשו בפסול דכולה קודם שנפסקה חוט אחד הוא:

אי קביעי להוי כקינופות. אע"פ שזה יש לה גג וזה אין לה גג מ"מ לא חשיב גג כיון דאין גבוהין עשרה ובשניהם אית ביה חדא לריעותא דנקליטין אין לה גג וגבוה עשרה וקינופות יש לה גג ואין גבוהים י': מותר לישן בכילת חתנים בסוכה אע״פ שיש לה גג ואע״פ שגבוהה עשרה. אין הלכה כן דאמרינן בסוף פירקין (סוכה דף יט:) אביי אשכחיה לרב יוסף דגני בכילת חתנים בסוכה אמר כמאן כר״א משמע דלא שרי אלא בלא גג ואמר בפרק הישן (לקמן סוכה דף כו.) רב שרא ליה לרב אחא ברדלא למיגני בכילת חתנים בסוכה משום בקי כלומר דמצטער פטור מן הסוכה משמע דהא לאו הכי אסור בשיש לה גג או כאידך לישנא דשמואל בגבוה עשרה ואע״פ שאין לה גג: דרב עמרם חסידא רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה. וכן רב יהודה פרק התכלת (מנחות דף מג.) דקסברי לילה זמן ציצית ולא מצות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים חייבות כרבנן דפרק התכלת (שם) דאמרי הכל חייבין בציצית נשים ועבדים ור"ש פוטר בנשים וכוותיה קי"ל מדדחיק גמרא בריש פרק שני דזבחים (דף יח:) לאוקומי תנאי התם כולהו כר' שמעון דממעט כסות לילה ומרבי כסות סומא ועובדא דר' יהודה בר אילעאי פ' במה מדליקין (שבת ד' כה: ושם) שהיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן דאמרינן ואינהו סבור גזרה משום כסות לילה ואיכא טעמא אחרינא פ' התכלת (מנחות מ:) ומדנקט האי טעמא שמע מינה דהוא עיקר ועוד בפרק במה מדליקין (שבת כז:) גבי האי דפריך דכי היכי דמרבי שאר בגדים לענין טומאה נרבי נמי לענין ציצית מאשר תכסה בה ומשני דההוא מיבעי לרבות כסות סומא ומייתי ברייתא דר"ש שמע מינה דכן הלכה וסתם ברייתא דפ"ק דקדושין (דף לד: ושם) גבי מצות עשה שהזמן גרמא דקחשיב ציצית ועוד דרבנן דר"ש מוקי פרק התכלת (מנחות דף מג:) וראיתם אותו לכדתניא וראיתם וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו קריאת שמע אלמא קסברי קריאת שמע דאורייתא וקיימא לן דקריאת שמע דרבנן בפ' מי שמתו (ברכות דף כא.) ומיהו מזה אין ראיה דהא רב יהודה דאמר ק"ש דרבנן ואשכחן דרמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה דפרק התכלת והוא דריש כאידך תנא דדריש וזכור מצוה אחרת ואיזו זו כלאים ועוד יש ראיה מפרק שני דברכות (דף יד:) דאמר רב יוסף כמה מעליא הא שמעתא דבמערבא (אמרי) לא (אמר) מצות ציצית בלילה ומסיק דאתחולי הוו מתחלי וכיון דמתחלינן גמרינן משמע מהא דלילה לאו זמן ציצית: פסיקתן זו היא עשייתן. גרע עשאה מן הקוצים ומן הגרדין דלעיל (סוכה דף ט.) דאף על פי שעושין אחרי כן הציצית לגמרי לא חשבינן ליה עשייתן משום דבעינן תלייה לשם מצוה:

סוכה יא.

Navigate the library