סוכהנא.
טוען את הדף…
כְּתַנָּאֵי, (דְּתַנְיָא): עַבְדֵי כֹהֲנִים הָיוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִשְׁפַּחַת בֵּית הַפְּגָרִים וּמִשְׁפַּחַת בֵּית צִיפְּרַיָּא, וּמֵאֱמָאוּם הָיוּ, שֶׁהָיוּ מַשִּׂיאִין לַכְּהוּנָּה. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: לְוִיִּם הָיוּ. מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּמַאן דְּאָמַר עֲבָדִים הָיוּ, קָסָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה. וּמַאן דְּאָמַר לְוִיִּם הָיוּ, קָסָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי. וְתִסְבְּרָא?! רַבִּי יוֹסֵי מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה — אֲפִילּוּ עֲבָדִים נָמֵי, אִי קָסָבַר עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי — לְוִיִּם אִין, יִשְׂרְאֵלִים לָא! אֶלָּא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה. וּבְהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: הָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה, וּמָר סָבַר: הָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמַעֲלִין מִדּוּכָן לְיוּחֲסִין וּלְמַעֲשֵׂר קָא מִיפַּלְגִי. מַאן דְּאָמַר עֲבָדִים הָיוּ, קָסָבַר: אֵין מַעֲלִין מִדּוּכָן לְיוּחֲסִין, וְלֹא לְמַעֲשֵׂר. וּמַאן דְּאָמַר יִשְׂרָאֵל הָיוּ, קָסָבַר: מַעֲלִין מִדּוּכָן יוּחֲסִין, אֲבָל לֹא לְמַעֲשֵׂר. וּמַאן דְּאָמַר לְוִיִּם הָיוּ, קָסָבַר: מַעֲלִין מִדּוּכָן, בֵּין לְיוּחֲסִין בֵּין לְמַעֲשֵׂר. וְרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: מַחְלוֹקֶת בְּשִׁיר שֶׁל שׁוֹאֵבָה, דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה סָבַר: שִׂמְחָה יְתֵירָה נָמֵי דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, וְרַבָּנַן סָבְרִי: שִׂמְחָה יְתֵירָה אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אֲבָל בְּשִׁיר שֶׁל קׇרְבָּן, דִּבְרֵי הַכֹּל עֲבוֹדָה הִיא, וְדוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. מֵיתִיבִי: שִׁיר שֶׁל שׁוֹאֵבָה דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף יוֹם טוֹב אֵינוֹ דּוֹחֶה. תְּיוּבְתָּא דְּרַב יוֹסֵף! תְּיוּבְתָּא. לֵימָא בְּשִׁיר שֶׁל שׁוֹאֵבָה הוּא דִּפְלִיגִי, אֲבָל בְּשִׁיר שֶׁל קׇרְבָּן דִּבְרֵי הַכֹּל דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב יוֹסֵף בְּתַרְתֵּי! אָמַר לְךָ רַב יוֹסֵף: פְּלִיגִי בְּשִׁיר שֶׁל שׁוֹאֵבָה, וְהוּא הַדִּין לְקׇרְבָּן. וְהַאי דְּקָמִיפַּלְגִי בְּשִׁיר שֶׁל שׁוֹאֵבָה — לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה, דַּאֲפִילּוּ דְּשׁוֹאֵבָה נָמֵי דָּחֵי. וְהָא קָתָנֵי: זֶהוּ חָלִיל שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב: זֶהוּ דְּאֵינוֹ דּוֹחֶה, אֲבָל דְּקָרְבָּן דּוֹחֶה מַנִּי? אִי נֵימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה, הָאָמַר שִׁיר שֶׁל שׁוֹאֵבָה נָמֵי דּוֹחֶה! אֶלָּא לָאו, רַבָּנַן — וּתְיוּבְתָּא דְּרַב יוֹסֵף בְּתַרְתֵּי! תְּיוּבְתָּא. מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי? דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ לְהַעֲלוֹת הָעוֹלָה לְהַמִּזְבֵּחַ וּבְעֵת הֵחֵל הָעוֹלָה הֵחֵל שִׁיר ה׳ וְהַחֲצוֹצְרוֹת וְעַל יְדֵי כְּלֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל״. מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה? דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּצרִים וְלַמְשׁוֹרְרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד״. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָא כְּתִיב: ״וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ״! הָכִי קָאָמַר: ״הֵחֵל שִׁיר ה׳״ — בַּפֶּה, ״עַל יְדֵי כְּלֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל״ — לְבַסּוֹמֵי קָלָא. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָא כְּתִיב: ״וַיְהִי כְּאֶחָד לַמְחַצְּצרִים וְלַמְשׁוֹרְרִים״! הָכִי קָאָמַר: מְשׁוֹרְרִים דֻּומְיָא דִּמְחַצְּצרִים, מָה מְחַצְּצרִים — בִּכְלִי, אַף מְשׁוֹרְרִים — בִּכְלִי. מַתְנִי׳ מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו. בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּיקּוּן גָּדוֹל. מְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶם, וְאַרְבָּעָה סוּלָּמוֹת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּירְחֵי כְהוּנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִּים שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לוֹג שֶׁהֵן מְטִילִין לְכׇל סֵפֶל וָסֵפֶל. מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹהֲנִים וּמֵהֶמְיָינֵיהֶן, מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין, וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין. וְלֹא הָיָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מְאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה. חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִין בִּפְנֵיהֶםכתנאי - עיקר שיר בפה או בכלי: עבדי כהנים היו - [משנה] במסכת ערכין היא על אוחזי כלי שיר בשעת שיר של קרבן קיימינן: משפחת בית הפגרים ומשפחת בית ציפריא - זה שם המשפחות: ומאמאום היו - זה שם מקומם: ומשיאין לכהונה - ישראל מיוחסין היו שנשיהם אלמנות ובנותם ראויות לינשא לכהנים: לוים היו - אבל ישראלים פסולין לכך: מעלין מדוכן - הרואהו עומד על הדוכן עם הלוים א"צ לבדוק אחריו לא להשיאו מיוחסת ולא לתת לו מעשר ראשון דודאי לוי הוא שמפני דבר זה לא הרגילו להעמיד שם כי אם לוים כדי שלא יטעו בהם בני אדם להחזיקם כלוים ואינם לוים: ומאן דאמר עבדים היו - קסבר אין סומכין על הדוכן מלבדוק אחריו להעלותן ליוחסין הלכך לא נזהרו על כך: ומ"ד ישראל היו - סבר מדוכן ליוחסין מעלין שמפני דבר זה לא הרגילו להעמיד שם עבדים: אבל לא למעשרות - שלא נזהרו מלהעמיד שם ישראל: ור' ירמיה אמר כו' - לעיל קאי אפלוגתא דרבי יוסי ברבי יהודה ורבנן ופליג אדרב יוסף: הכי גרסינן דרבי יוסי סבר שמחה יתירה נמי דוחה שבת הואיל ושמחת מצוה היא ובחליל אין איסור מלאכה אלא שבות בעלמא: תיובתא דרב יוסף - דאמר מודה ר' יוסי בשיר של שואבה דלא ידחה: אבל בשיר של קרבן דוחה כו' - האי לשון קושיא ובעיא הוא כלומר חזינן הכא דבשל שואבה פליגי ואיכא למידק הא בשל קרבן מודו רבנן דדחי: נימא תהוי תיובתא דרב יוסף - נמי בהא דאמר לעיל בשל קרבן פליגי והכא דייקינן דמודו רבנן ביה והויא תיובתא בתרתי בשל שואבה הוי תיובתיה מדרבי יוסי ובשל קרבן הוי תיובתיה מדרבנן: והוא הדין לקרבן - ומדרבנן לא תותביה: והא קתני מתניתין וזהו חליל כו' - ל"ג והא עלה קתני אלא והא קתני: אלא לאו רבנן היא - דשמעינן להו בדשואבה דלא דחי וקתני זהו למעוטי דקרבן אלמא בשל קרבן מודו: החל שיר ה' וחצוצרות ועל ידי כלי דויד - אלמא כלי דוד שיר ה' קרי ליה: למחצצרים ולמשוררים - והכא לא כתיב כלים וחצוצרות לאו כלי שיר נינהו שהן לתקיעות התמידין והמוספין: מתני' יורדין לעזרת נשים - כהנים ולוים יורדין מעזרת ישראל שהיא גבוהה לעזרת נשים שלמטה הימנה בשיפוע ההר: ומתקנין שם תיקון גדול - מפרש בגמרא: וארבעה ספלים של זהב בראשיהן - בראש כל מנורה ומנורה: ילדים - בחורים ובידיהם כדי שמן ועולים כל אחד בסולמו: מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן היו מפקיעין - ממכנסי בגדי השרד שהיו משל צבור ומאבנטיהם הישנים מפקיעין קורעין לעשות פתילות: שלא היתה מאירה מאור בית השואבה - לפי שהמנורות גבוהין חמשים אמה והר הבית גבוה והאורה זורחת בכל העיר וכותל מזרחי שהוא לסוף עזרת נשים היה נמוך כדאמרינן בסדר יומא (דף טז.) והמנורות עולין למעלה הימנה:כתנאי עבדי כהנים היו. משנה היא פרק שני דערכין (דף י.) ותימה דהכא מסקינן דכ"ע עיקר שירה בפה והתם קתני רישא דחליל מכה בשמונה ימי החג ואי אפשר בלא שבת וי"ל דהא מפרש טעם משום דאין שבות במקדש ובירושלמי פריך ומשני רישא רבי יוסי בר' יהודה היא: מעלין מדוכן. ראוהו עומד על הדוכן עם הלוים אין צריך לבדוק אחריו לא להשיאו מיוחסת וליתן לו מעשר ראשון דודאי לוי הוא שמפני דבר זה לא הרגילו עבדים לעמוד שם כך פירש בקונטרס משמע שרוצה לומר דפליגי בהכי דמר סבר אין להעמיד עבדים לדוכן דחיישינן שמא יעלום ליוחסין ולמעשר ומר סבר לא חיישינן למעשר אבל חיישינן ליוחסין ומר סבר אף ליוחסין לא חיישינן ואין הלשון משמע כן דקאמר והכא בהא קא מיפלגי מר סבר הכי הוה מעשה ומ"ס הכי הוה מעשה משמע שהמעשר אין תלוי בהעלאה אלא העלאה תלויה במעשר דמר סבר הכי הוה מעשה שהלוים היו בקיאים בכלי שיר ומר סבר עבדים היו בקיאים יותר מן הכל והעמידום ומיהו פרק שני דערכין (דף יא. ושם) משמע כפירש הקונטרס דגרס והכא במעלין מדוכן למעשרות וליוחסין קמיפלגי ומיהו גם לפי מה שפירשתי שם יש לישבו: למחצצרים ולמשוררים והכא לא כתיבי כלים וחצוצרות לא כלי שיר נינהו שהם לתקיעות התמידין והמוספין כך פירש בקונ' ותימ' קרא גופיה כתוב בכלי שיר דקרא הכי כתיב בדברי הימים (ב' ה') גבי שלמה כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד להלל ולהודות לה' וכהרים קול בחצוצרות ובמצלתים ובכלי השיר ובהלל לה' כי טוב כי לעולם חסדו וי"ל דדייק מדחלקם לב' הילולים דמעיקרא כתיב גבי שירה בפה להשמיע קול אחד להלל להודות לה' ולבתר הכי כתיב גבי כלי השיר ובהלל לה' שמע מיניה דעיקר שירה בפה וכלי השיר לבסומי קלא: מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן. תימה דלא חשיב נמי כתונת שגם היא היתה של שש: