Sukkah 53b · Talmud

אַחַסְפָּא, וְנִשְׁדְּיֵהּ בִּתְהוֹמָא וּמַנַּח! לֵיכָּא דְּקָאָמַר לֵיהּ מִידֵּי. אֲמַר דָּוִד: כׇּל דְּיָדַע לְמֵימַר וְאֵינוֹ אוֹמֵר, יֵחָנֵק בִּגְרוֹנוֹ. נָשָׂא אֲחִיתוֹפֶל קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ: וּמָה לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, אָמְרָה תּוֹרָה: שְׁמִי שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם, לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֲמַר לֵיהּ: שְׁרֵי. כָּתֵב שֵׁם אַחַסְפָּא וְשָׁדֵי לִתְהוֹמָא, וּנְחֵית תְּהוֹמָא שִׁיתְּסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי. כִּי חָזֵי דְּנָחֵית טוּבָא, אֲמַר: כַּמָּה דְּמִידְּלֵי — טְפֵי מִירְטַב עָלְמָא. אֲמַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת, וְאַסְּקֵיהּ חֲמֵיסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי, וְאוֹקְמֵיהּ בְּאַלְפָּא גַּרְמִידֵי. אָמַר עוּלָּא: שְׁמַע מִינַּהּ סוּמְכָא דְאַרְעָא אַלְפָּא גַּרְמִידֵי. וְהָא חָזֵינַן דְּכָרֵינַן פּוּרְתָּא וְנָפְקִי מַיָּא! אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: הָהוּא מִסּוּלָּמָא דִפְרָת. וְעָמְדוּ כֹּהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד כּוּ׳. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: לְמַעֲלָה עֲשִׂירִית — דְּנָחֵית חַמְשָׁה וְקָאֵי אַעַשְׂרָה, אוֹ דִלְמָא דְּנָחֵית עַשְׂרָה וְקָאֵי אַחַמְשָׁה? תֵּיקוּ. תָּנוּ רַבָּנַן, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁ״אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה׳״? אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה׳״ — מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ פּוֹרְעִין עַצְמָן, וּמַתְרִיזִין כְּלַפֵּי מַטָּה. אָנוּ לְיָהּ וּלְיָהּ עֵינֵינוּ כּוּ׳. אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָאוֹמֵר ״שְׁמַע״ ״שְׁמַע״, כְּאִילּוּ אָמַר ״מוֹדִים״ ״מוֹדִים״! אֶלָּא הָכִי אָמְרִי: הֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה, וְאָנוּ לְיָהּ (אֲנַחְנוּ מוֹדִים), וְעֵינֵינוּ לְיָהּ מְיַחֲלוֹת. מַתְנִי׳ אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה. בְּכׇל יוֹם הָיוּ שָׁם עֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ: שָׁלֹשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וּבַמּוּסָפִין הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד תֵּשַׁע. וּבְעֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ מוֹסִיפִין שֵׁשׁ: שָׁלֹשׁ לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִמְּלָאכָה, וְשָׁלֹשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל. עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הַחַג הָיוּ שָׁם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה: שָׁלֹשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים, שָׁלֹשׁ לְשַׁעַר הָעֶלְיוֹן, וְשָׁלֹשׁ לְשַׁעַר הַתַּחְתּוֹן, וְשָׁלֹשׁ לְמִילּוּי הַמַּיִם, וְשָׁלֹשׁ עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, תֵּשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְתֵשַׁע לְמוּסָפִין, שָׁלֹשׁ לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִן הַמְּלָאכָה, וְשָׁלֹשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְחוֹל. גְּמָ׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַפּוֹחֵת לֹא יִפְחוֹת מִשֶּׁבַע, וְהַמּוֹסִיף לֹא יוֹסִיף עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: תְּקִיעָה תְּרוּעָה תְּקִיעָה — אַחַת הִיא, וְרַבָּנַן סָבְרִי: תְּקִיעָה לְחוּד וּתְרוּעָה לְחוּד. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא: ״וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה״ (וּכְתִיב: ״תְּרוּעָה יִתְקְעוּ״, הָא כֵּיצַד? תְּקִיעָה וּתְרוּעָה — אַחַת הִיא). וְרַבָּנַן: הַהוּא לִפְשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ הוּא דַּאֲתָא (וְרַבִּי יְהוּדָה, לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ מְנָלֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״שֵּׁנִית״). וְרַבָּנַן, מַאי טַעְמַיְיהוּ? דִּכְתִיב: ״וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ״, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ: תְּקִיעָה תְּרוּעָה — אַחַת הִיא, אָמַר רַחֲמָנָא פַּלְגָא דְּמִצְוָה עֲבֵיד וּפַלְגָא לָא עֲבֵיד?! וְרַבִּי יְהוּדָה: הָהוּא לְסִימָנָא בְּעָלְמָא הוּא דַּאֲתָא. וְרַבָּנַן: סִימָנָא הוּא, וְרַחֲמָנָא שַׁוְּיֵהּ מִצְוָה. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: אֵין בֵּין תְּקִיעָה לִתְרוּעָה וְלֹא כְּלוּם, כְּמַאן? כְּרַבִּי יְהוּדָה. (אִי רַבִּי יְהוּדָה) פְּשִׁיטָא!

אחספא - מפני שהחרס צולל ויורד ואינו צף כדי שירד וינוח על הנקב ובאגדת דספר שמואל מפורש שמצאו דוד על פני נקב התהום וכתוב בו שהיה שם מששת ימי בראשית: לעשות שלום בין איש לאשתו - לבדוק את הסוטה ואם טהורה היא יהא שלום ביניהם: שמי שנכתב בקדושה - שכתב במגילה יתן ה' אותך וגו' כדכתיב וכתב את האלות האלה וגו' (במדבר ה׳:כ״א): כמה דמידלי טפי מירטב עלמא - כמה שהתהום גבוה וסמוך לארץ מתלחלח העולם והארץ מצמחת פירותיה: אמר - ט"ו מזמורים של שיר המעלות: סומכא דארעא - עובי הארץ עד התהום: סולמי דפרת - מעלות העשויות כמחילות שבהן מי פרת עולין תחת הקרקע לפי שפרת גבוה מוצאו מאד כדאמרינן בבכורות (דף נה.) כל הנהרות למטה מפרת ומים היוצאים מהר גבוה אם דרך מתוקן להם עולין על הר כיוצא בו ולא יותר לפיכך אף החופרים בהרים שבבבל הסמוכה לפרת מוציאין מים: וקאי אחמשה - עמדו על חמשה שעדיין יש ה' מעלות לירד עד עזרת הנשים: ממשמע שנא' ופניהם קדמה איני יודע שאחוריהם אל היכל ה' - שהיו עומדים פתח ההיכל כדכתיב ברישיה דקרא והנה פתח היכל ה' כעשרים וחמשה איש ולא הוה ליה למיכתב אלא ופניהם קדמה וממילא ידענא דאחוריהם אל היכל ה' שהיכל הוא במערב ופתחו בכותל מזרחי: מפריעין - מגלין: ומתריזין - ריעי: שמע שמע - פסוקא פסוקא ותני ליה: כאומר מודים מודים - דתנן (ברכות דף לג:) משתקין אותו משום דמיחזי כשתי רשויות: אנו ליה משתחוים וליה עינינו מיחלות - דכיון דאתרי מילי קמדכר ליה תרי זימני ולאו אחדא מילתא תרי זימני לית לן בה: מתני' מעשרים ואחת תקיעות - בכל יום כדמפרש ואזיל פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע חשיב ליה תלת: שלש לפתיחת שערים - שערי העזרה: תשע לתמיד של שחר - כשהיו מנסכין את נסכי התמיד הלוים אומרים בשיר ושלשה פרקים היו בשיר שהיו מפסיקין בו ותוקעין הכהנים בחצוצרות ומשתחוים העם כדתנן במסכת תמיד (פ"ז מ"ג) הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה ועל כל תקיעה היתה תרועה באמצע ופשוטה לפניה ולאחריה: ובמוספין - ביום שיש בו מוסף מוסיפין עוד תשע לשיר של מוספין: שלשה להבטיל העם ממלאכה - כדמפרש בשילהי במה מדליקין (שבת דף לה:): בין קודש לחול - כשקדש היום להודיע שחשכה ויש מעתה חיוב סקילה במלאכה: שלש לפתיחת שערים - כמו בכל יום שבעה שערים היו בעזרה: שלש לשער העליון - דאמרן לעיל קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו: שלש לשער התחתון - דאמרן לעיל הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו והיו מאריכין בהן עד שהגיעו לשער היוצא למזרח והוא שער התחתון ובגמרא מפרש אמאי לא חשיב שלש של מעלה העשירית: שלש למילוי המים - אחר שמלאום ושבו ובאו להן לעזרה דרך שער המים ותנן לעיל בפרק לולב וערבה (סוכה דף מח:) הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו: שלש לגבי מזבח - כשזוקפין את הערבה כדתנן בפרק לולב וערבה לעיל (סוכה דף מה.) וזוקפין את הערבה בצידי המזבח ותקעו והריעו ותקעו: גמ' אחת היא - מצוה אחת הן וחדא חשיב להו: ה"ג מ"ט דר"י דכתיב ותקעתם תרועה אלמא תרועה היינו תקיעה כלומר מדקרי לתרועה תקיעה שמע מינה חדא היא: ההיא לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה - מהכא ילפינן לה בראש השנה (דף לד.) דכתיב ותקעתם והדר תרועה והדר כתיב תרועה יתקעו כלומר אחר התרועה יתקעו: ההוא לסימנא בעלמא הוא - ההיא תקיעה שהיא להקהיל הקהל אינה אלא לסימן כשהיה משה רוצה לדבר אליהם ואינה מצוה: רחמנא שויה מצוה - שמצווים להקהיל בסימן זה ולא באחר: ולא כלום - לא היה מפסיק בינתים אלא כדי נשימה:

רבי יהודה סבר תקיעה ותרועה ותקיעה אחת היא. מכאן ראיה לפירוש הקונטרס דפרק במה מדליקין (שבת דף לה: ושם) גבי שש תקיעות בע"ש שכולן בסדר תקיעה ותרועה ותקיעה והא דקתני התם התחיל לתקוע תקיעה שניה תקיעה לאו דוקא דתרועה היא דהא קתני מתניתין שלש להבטיל את העם ממלאכה ור' יהודה לא חשיב לה אלא אחת ואע"ג דאמרינן בשמעתין לרבי יהודה אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום לאו אכולהו קאי דהנך להבטיל את העם מן המלאכה היה שהות גדול בין זו לזו כדאמר בסוף במה מדליקין (ג"ז שם):

סוכה נג:

Navigate the library