Shevuot 12a · Talmud

שָׁאנֵי קְטוֹרֶת דְּלָא בַּר רְעִיָּה הִיא! אֶלָּא רַבָּנַן דְּפָרָה – דִּלְמָא שָׁאנֵי פָּרָה דְּדָמֶיהָ יְקָרִין! וְאֶלָּא רַבָּנַן דְּ״אָמְרוּ לוֹ״ – מִמַּאי דְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא – וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן – אַמְּטוּ לְהָכִי יִקְרְבוּ; אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ לָא – אַמַּאי יִקְרְבוּ? וְדִלְמָא רַבִּי מֵאִיר הִיא – וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא כׇּל הַשְּׂעִירִים כַּפָּרָתָן שָׁוָה – מִשּׁוּם הָכִי יִקְרְבוּ; אֶלָּא לְדִידָךְ, אַמַּאי יִקְרְבוּ? אֶלָּא רַבִּי יוֹחָנָן גְּמָרָא גְּמִיר לַהּ: לְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן – אֵין נִפְדִּין, לְדִבְרֵי חֲכָמִים – נִפְדִּין. וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּלֵית לֵיהּ לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן, מַאי עָבְדִין לְהוּ? אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְקַיְּצִין בָּהֶן אֶת הַמִּזְבֵּחַ. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּשְׂעִירֵי חַטָּאת, שֶׁאֵין מְקַיְּצִין בְּגוּפָן אֶלָּא בִּדְמֵיהֶן. הָכָא הוּא דְּמֵעִיקָּרָא עוֹלָה וְהַשְׁתָּא עוֹלָה; אֲבָל הָתָם דְּמֵעִיקָּרָא חַטָּאת וְהַשְׁתָּא עוֹלָה – גְּזֵירָה לְאַחַר כַּפָּרָה אַטּוּ לִפְנֵי כַפָּרָה. אָמַר אַבָּיֵי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, וְכֵן שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן – כּוּלָּן יָמוּתוּ. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה; שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה. וְאַמַּאי? נִקְרְבוּ אִינְהוּ גּוּפַיְיהוּ עוֹלָה! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: גְּזֵירָה לְאַחַר כַּפָּרָה אַטּוּ לִפְנֵי כַפָּרָה? אָמַר רָבָא, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. וְאַמַּאי? יִקְרַב אִיהוּ גּוּפֵיהּ עוֹלָה! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: גְּזֵרָה אַחַר כַּפָּרָה אַטּוּ לִפְנֵי כַפָּרָה? אָמַר רָבִינָא, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: אָשָׁם שֶׁמֵּתוּ בְּעָלָיו אוֹ שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ בְּעָלָיו – יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָמוּת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יָבִיא בְּדָמָיו עוֹלָה. וְלִיקְרַב הָא גּוּפַאּ עוֹלָה! אֶלָּא לָאו גְּזֵירָה לְאַחַר כַּפָּרָה אַטּוּ לִפְנֵי כַּפָּרָה? שְׁמַע מִינַּהּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מָה הֵן מְבִיאִין מִן הַמּוֹתָרוֹת?

דלית תקנתא ברעייה - הלכך מתנו עלה אבל תמידין דאית להו תקנתא ברעייה ולכשימותו יפדם לא קיימי בית דין ומתנו: אלא רבנן דאמרו לו - במתני' והכי אמרי ליה הואיל ואין כפרתן שוה ולית לך לב ב"ד מתנה שאם אבד בזה יקריב לזה לכפרה אחרת היאך הן קריבין: ממאי דר' יהודה - קאמר ליה דאית ליה נמי אין כפרתן שוה כר"ש ומשום לב ב"ד מתנה הוא דקא מותיב לה והכי קאמר ליה בשלמא כו': דלמא ר"מ - קאמר לה דאית ליה כפרתן שוה והכי קאמר ליה כו': מאי עביד להו - לתמידין שלא הוצרכו לצבור: מקיצין בהן את המזבח - כשהמזבח בטל מקריבין אותו עולה לנדבת צבור כדשמעינן ליה לר"ש דאמר במתני' גבי שעיר שלא קרב בזה יקרב בזה משום טעמא דכולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו אלמא אע"ג דלאו היינו דההיא כפרה גופה כיון דשייכא במקצתה קרב לה ה"נ אלו שלוקחו לצורך תמידין ולא הוצרכו יקרבו לקיץ המזבח שהרי לשם עולה הופרשו וקיץ נמי עולה הוא ולקמן מפרש מהו לשון קיץ: מודה ר"ש בשעירי חטאות - שנקנו מתרומת הלשכה של שנה זו וניתותרו כגון שעיר של ר"ח אדר שאבד ונמצא בניסן שאינו ראוי ליקרב עוד לחובת צבור והרי הוא לקיץ המזבח מודה הוא שאין מקיצין בגופו ליקרב הוא עולה אלא בדמיו שירעה ולכשיומם יקחו בדמיו עולה לקיץ המזבח: התם - הוא גבי תמידים שלא הוצרכו קאמר ר"ש דמקיצים בגופן דמעיקרא לשם עולה נלקחו והשתא נמי לעולה קרבי: אבל הכא גזירה לאחר כפרה אטו קודם כפרה - אי מכשרת חטאת צבור ליקרב עולה לאחר שנתכפרו צבור באחר וניתן זה לקיץ המזבח אתי לאכשורי נמי לעולה קודם כפרה שסתמו לשם חטאת עומד: אף אנן נמי תנינא - לר"ש דאין מקיצים בגופי חטאות שניתותרו ואף שמקיצין בדמיהן: והשני ירעה - במסכת יומא (דף סב.) גבי שני שעירי יוה"כ שמת המשתלח והוצרכו להביא שני שעירים אחרים ולהגריל עליהם וישתלח האחד ונמצאו שנים לשם אחד מזוג ראשון ואחד מזוג שני אחד יקרב לשעיר הנעשה בפנים והשני ירעה ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת צבור מתה ומאן שמעת ליה דאמר אין חטאת צבור מתה ר"ש וקאמר ירעה ולא קאמר יקרב לנדבה וכל יפלו לנדבה דקאמר ר"ש בכל דוכתא לקיץ המזבח הוא: אשם שמתו בעליו או שנתכפרו - באחר דאילו בחטאת כי האי גוונא מתה באשם רועה דהכי גמרינן בהלכתא כל שבחטאת מתה באשם רועה וכל הרועין דמיהן נופלים לנדבה שכן מדרשו של יהוידע הכהן במס' תמורה (דף כג:): ר"א אומר ימות - ר"א אית ליה אשם כחטאת לכל דבר אף שאם שחטו שלא לשמו פסול בפ"ק דזבחים (דף ב.) וכן לענין שאם נכנס דמו להיכל פסול: רבי יהושע אומר יביא בדמיו עולה - בעל האשם יביא בדמיו עולה והתם מפרש והלא אף נדבה עולה היא מה בין דברי רבי יהושע לדברי חכמים אלא בזמן שהיא באה נדבת יחיד סומך עליה ושוחטה ונסכיה קרבין משלו ובזמן שהיא באה נדבת צבור אינו סומך עליה ונסכיה קריבין משל צבור: תניא נמי הכי - כדאמר לעיל מותרות לר"ש מקיצין בהן את המזבח: מה הן מביאין מן המותרות - של צבור שנתותרו משנה לשנה:

שאני קטורת דלית ליה תקנתא ברעיה. תימה דה"ל למינקט תקנתא דתמידים והל"ל דלית להו תקנתא בקיץ למזבח שתקנה זו עושין בתמידין כדאמר בסמוך וי"ל דרבותא נקט דאפי' תקנה מועטת כזו אין בקטורת וא"ת לעיל (שבועות דף י:) דפריך רבה לרב חסדא ממתני' דמותר הקטורת אמאי לא משני הכי ויש לומר משום דרב חסדא אית ליה שאין לב בית דין מתנה בשום מקום להפקיע קדושת הגוף: וממאי דר' יהודה היא. תימה כי אתיא נמי כר' יהודה מצי למימר שאני חטאת צבור דלית להו תקנתא ברעיה דהא ר' יהודה אמר לעיל כולם ימותו ומיהו עדיפא מינה קאמר דדלמא ר"מ היא ואפי' בהנך חיצונים דשכיחי לית ליה לב ב"ד מתנה עליהן: מקיצין בהן את המזבח. תימה דבפרק התודה (מנחות עט: ושם) משמע דאזלי לרעיה דאמר ומי אית ליה לר"ש לב ב"ד מתנה עליהן והא א"ר אידי בר אבין א"ר יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי ר"ש אין נפדין תמימים ומשני שאני התם דאית להם תקנה ברעיה וי"ל דהתם משום חטאות משני הכי דעיקר מילתא דר' יוחנן משום דדייק ממתני' דלית ליה לר"ש לב ב"ד מתנה אע"ג דא"ר יוחנן גמרא גמיר לה היינו דלרבנן נפדין תמימים אבל לדברי ר"ש ממתני' דייק וכן משמע מדנקט לדר"ש ולא קאמר ר"ש אומר ואגב דנקט לדברי ר"ש נקט נמי לדברי חכמים ואם תאמר וממתני' היכי מצי דייק דלמא הא דלא אהדר להו ר"ש לב ב"ד מתנה עליהן משום דלא איצטריך וי"ל כיון דגמיר ר' יוחנן דלרבנן אית להו לב ב"ד אי לאו דשמעי' לר"ש דלית ליה לא הוה להו לאקשויי לר"ש היאך הן קריבין: אשם שמתו בעליו כו' אלא ש"מ גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה. משמע דלאחר כפרה אפילו קודם ניתוק שרי מדאורייתא מדלא קאמר גזירה אחר ניתוק אטו קודם ניתוק משמע דליכא איסור אלא קודם כפרה והא דאמר בכל דוכתא. דהלכתא גמירי לה דכל שבחטאת מתה באשם רועה אר"ת דרעיה דרבנן היא והלכתא לא גמירי אלא כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה והש"ס דנקט רעיה לפי שתקנו אותה חכמים והעמידוה בה ואינה אלא מדרבנן כדמשמע הכא והכי נמי מוכח בפסחים בסוף פרק אלו דברים (פסחים עג. ושם) דאמר רב הונא א"ר אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה אלמא לא בעי עקירה אי הכי כי לא ניתק נמי פי' בשלמא אי בעי עקירה כו' מש"ה בעי ניתוק דעבוד רבנן היכרא דע"י כך יזכור לעוקרו אבל כיון דלא בעי עקירה לא ניתק נמי ומשני גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ותימה דבפ"ק דזבחים (דף ה: ושם) ובפ"ק דמנחות (דף ד. ושם) אמר רב הונא אשם שניתק לרעיה כו' ניתק אין לא ניתק לא מאי טעמא אמר קרא הוא בהוייתו יהא ופירש בקונטרס בהוייתו יהא עד שניתק וע"כ דרשה גמורה היא דקאמר התם אלא הוא למה לי ואר"ת דל"ג התם ניתק אין לא ניתק לא ובתמורה פרק אלו קדשים (תמורה דף יח ושם) אינו בשום ספר ואפילו גרס ליה לא קאי דרשה דקרא לפרש טעמא דלא ניתק לא אלא אתא לפרש מאי טעמא כשר כששחטו סתם בלא עקירה אמר קרא הוא בהוייתו יהא כלומר באותה הוייתה שסופה להיות דהיינו עולה דהכי גמירי שקרב עולה באותה הויה יהא מתחלה בלא עקירה ואף על גב דקרא קאי . אהלכתא אשכחן כי האי גוונא בפ"ב דבכורות (דף טז. ושם) דמקיש דבר הבא ממעלה גרה פי' תמורת פסולי המוקדשים לדבר הבא ממפריסי הפרסה ה' חטאות המתות וגמר מהתם מה התם במיתה אף על גב דהתם הלכתא היא: תניא נמי הכי מה הן מביאין כו'. נראה דמייתי סייעתא דגזרינן אטו קודם כפרה מדלא קתני מה הן עושין מן המותרות אלא מה הן מביאין משמע מדמיהם אבל לא מגופן ובמותר חטאת ואשם מיירי ולא במותר עולה דסתם מותר בזבחים ובתמורה בחטאת ואשם מיירי:

שבועות יב.

Navigate the library