Shevuot 18a · Talmud

וְאִי בְּעַם הָאָרֶץ – אִידֵּי וְאִידֵּי ״אָכַל שְׁנֵי זֵיתֵי חֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד״ הוּא! וְאֶלָּא בְּשֶׁאֵין סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ? וּבְמַאן? אִילֵּימָא בְּתַלְמִיד חָכָם – וְלָא חֲדָא לָא מִיחַיַּיב; אַכְּנִיסָה – אָנוּס, אַפְּרִישָׁה – מֵזִיד! אִי בְּעַם הָאָרֶץ – חֲדָא הוּא דְּמִיחַיַּיב, אַפְּרִישָׁה! הֲדַר אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם בְּסָמוּךְ לְוִסְתָּהּ, וּבְתַלְמִיד חָכָם, וְתַלְמִיד חָכָם לְזוֹ וְאֵין תַּלְמִיד חָכָם לָזוֹ. אָמַר רָבָא: וְתַרְוַיְיהוּ תְּנַנְהִי; כְּנִיסָה תְּנֵינָא, פְּרִישָׁה תְּנֵינָא. פְּרִישָׁה תְּנֵינָא – דְּקָתָנֵי: הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ ״נִטְמֵאתִי״, וּפֵירַשׁ מִיָּד – חַיָּיב. כְּנִיסָה תְּנֵינָא: נִמְצָא עַל שֶׁלּוֹ – טְמֵאִין וְחַיָּיבִין בְּקׇרְבָּן. מַאי, לָאו בְּסָמוּךְ לְוִסְתָּהּ – וְאַכְּנִיסָה? אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא לְרָבָא: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ, בְּשֶׁלֹּא סָמוּךְ לְוִוסְתָּהּ – וְאַפְּרִישָׁה; וְכִי תֵּימָא: פְּרִישָׁה לְמָה לִי, הָא תְּנָא לֵיהּ; הָא אִיצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן: נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ – טְמֵאִים בְּסָפֵק, וּפְטוּרִין מִן הַקׇּרְבָּן; וְאַיְּידֵי דְּבָעֵי מִיתְנֵא נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ, תְּנָא נָמֵי נִמְצָא עַל שֶׁלּוֹ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַדָּא: מִי מָצֵית לְאוֹקֹמַהּ לְהַהִיא בְּשֶׁלֹּא סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ, וְאַפְּרִישָׁה?! וְהָא ״נִמְצָא״ קָתָנֵי, וְ״נִמְצָא״ לְבָתַר הָכִי מַשְׁמַע; וְאִי אַפְּרִישָׁה, מֵעִיקָּרָא כִּי פָּרֵישׁ לֵיהּ – מֵעִיקָּרָא הָוְיָא לֵיהּ יְדִיעָה! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: צָיֵית מַאי דְּקָאָמַר רַבָּךְ. הֵיכִי אֵצֵית? דְּתַנְיָא עֲלַהּ: זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבְּנִדָּה שֶׁחַיָּיבִין עָלֶיהָ, וְאִם אִיתָא – מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה הִיא! אֲמַר לֵיהּ: אִי תָּנֵיתָא – חַסַּר וּתְנִי הָכִי: זוֹ הִיא מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבְּנִדָּה שֶׁחַיָּיבִין עָלֶיהָ. הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ ״נִטְמֵאתִי״, וּפֵירַשׁ מִיָּד – חַיָּיב, זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבְּנִדָּה כּוּ׳. אָמַר מָר: פֵּירַשׁ מִיָּד – חַיָּיב. הֵיכִי עָבֵיד? אָמַר רַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: נוֹעֵץ עֶשֶׂר צִפׇּרְנָיו בַּקַּרְקַע עַד שֶׁיָּמוּת, וְטוּבֵיהּ. אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַמְשַׁמֵּשׁ מֵת בַּעֲרָיוֹת – פָּטוּר. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חַיָּיב, הָכָא מַאי טַעְמָא פָּטוּר? מִשּׁוּם דְּאָנוּס הוּא. אִי אָנוּס הוּא, כִּי פֵּירַשׁ מִיָּד נָמֵי נִיפְּטַר – אָנוּס הוּא! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ, הַמְשַׁמֵּשׁ מֵת בַּעֲרָיוֹת חַיָּיב; וְהָכָא מַאי טַעְמָא פָּטוּר – מִשּׁוּם דְּאָנוּס הוּא. וְהָא דְּאָמְרַתְּ: כִּי פָרֵישׁ מִיָּד אַמַּאי חַיָּיב? שֶׁהָיָה לוֹ לִפְרוֹשׁ בַּהֲנָאָה מוּעֶטֶת, וּפֵירַשׁ בַּהֲנָאָה מְרוּבָּה. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר חָנָן לְאַבָּיֵי: אִם כֵּן מָצִינוּ אֲרוּכָּה וּקְצָרָה בְּנִדָּה,

ואי בעם הארץ - שהוא שוגג על שתיהן: אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא - שלא נודע לו בין זה לזה ואינו חייב אלא אחת אף זה לא נודע לו בין כניסה לפרישה שחטא שכשאמרה לו נטמאתי אינו יודע שנתחייב על הכניסה כסבור אנוס אני עליה שהרי לא למד שמוזהרין ישראל לפרוש מן נשותיהן סמוך לוסתן ואין זה אונס אלא שוגג וכיון דלא למד נמצא שלא ידע בין כניסה לפרישה שחטא והוה ליה בא על נדה שתי בעילות בהעלם אחד: אלא בשלא סמוך לווסתה - זה אנוס על הכניסה הוא שלא היה לו לעלות בדעתו: ואי בתלמיד חכם ולא חדא לא מיחייב - דאכניסה אנוס ואפרישה מזיד: ואי בעם הארץ חדא הוא דמיחייב אפרישה - דאומר מותר אבל אכניסה אנוס: ובתלמיד חכם לזו - כלומר יודע שישראל מוזהרין לפרוש מנשותיהן סמוך לווסתן כדאמר לקמן מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם ואין יודע שהמשמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי צריך לפרוש באבר מת דהוה ליה שוגג על שתיהן אכניסה דסבור יכולני לבעול ואפרישה אומר מותר ושני זיתי חלב בהעלם אחד לא הויא שהרי תלמיד חכם הוא לזו שלא היה לו לבעול סמוך לווסתה ואין זה אונס אלא שוגג כסבור יכולני לבעול קודם וכי אמרה לו נטמאתי ידע שחטא אכניסה והויא ליה ידיעה בין כניסה לפרישה וא"ת מזיד הוא בבעילת סמוך לוסתה אין זו קשיא שאין כרת וחיוב חטאת על סמוך לוסתה עד שתטמא ובבעילת הטמאה שוגג הוא כסבור יכולני לבעול: נמצא על שלו - דם על המפה שקנח בה אחר תשמיש: טמאים - שניהם טומאת שבעה היא משום נדה והוא משום בועל נדה דודאי ראתה דם קודם בעילה או בשעת בעילת תשמיש: וחייבין - שניהם בקרבן: שלא בסמוך לוסתה - דאכניסה אנוס ואפרישה הוא דמיחייב ליה כגון שאמרה לו נטמאתי ופירש בקושי לקמן פריך הא נמצא קתני: פרישה למה לי - לרבי שסידר את המשנה לאשמועינן: הא תנא ליה - הך מתני' דשבועות: איידי דבעי למיתני נמצא על שלה - שמחלק שם בין קנחה מיד לקנחה לאחר שעה שבקנחה מיד קתני טמאים וחייבים בקרבן ובלאחר זמן דאיכא למימר לאחר תשמיש ראתה קתני פטורין מן הקרבן: בתר הכי - בקינוח שאחר תשמיש קאמר: א"ל רבא - לרב אדא: ציית מאי דקאמר לך - רבינא רבך דלא בפרישה מצית לאוקמה: אמר ליה היכי מצית - לאוקומה בכניסה דתני עלה דההיא נמצא על שלו וזו היא מצות עשה שבנדה: ואם איתא - דבכניסה איירי מצות לא תעשה היא ואין כאן עשה: א"ל אי תנית חסר ותני הכי - אם אתה שונה הברייתא תקן אותה בלשון חסורי מחסרא ותני הכי וזו היא מצות לא תעשה שבנדה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד זו מצות עשה שבנדה כל זה צריך להוסיף על משנתך: נועץ צפרניו - כלומר יעמיד עצמו בלא דישה עד שימות האבר: וטוביה - ואשריו כלומר זו היא הטובה לו: זאת אומרת - מתני' דקתני פירש מיד דמשמע הא פירש באבר מת פטור שמעינן מינה שהמשמש בעריות באבר מת פטור: דאי סלקא דעתך - בעלמא חייב הכא מאי טעמא פטור: משום דאנוס הוא - דאין לו עוד מה לעשות: כי פירש מיד נמי ליפטר - הואיל ואין חלוק פטור לאבר מת ומשמש בקושי: מצינו ארוכה וקצרה - חילוק בין קצרה וארוכה שאם האריך ושהה פטור ואם פירש בקצרה כלומר מיד להוי חייב:

אי בעם הארץ אידי ואידי אכל שתי זיתי חלב בהעלם אחד הוא. משמע הכא דאע"פ שנודע לו בינתים שבא על הנדה כיון שלא נודע לו שנתחייב חטאת שסבור להיות אנוס חשבינן ליה בהעלם אחד וכן פירש בקונטרס וא"ת דאמר בפ' כלל גדול (שבת דף עא. ושם) בעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא קצר וטחן כחצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכה וחזר וקצר כחצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכה מהו שיצטרפו א"ל חלוקים הן לחטאות ולא מיצטרפי פירוש שאם היה בכל פעם כגרוגרת היה חייב שתי חטאות אע"פ שלא היתה ידיעת איסור בינתים וי"ל דרבא לטעמיה דסבירא ליה התם דאינו חייב אלא אחת אי נמי התם חשיב ליה ידיעה כיון שנודע לו כל מה שהיה ספק באותה שעה: לעולם אימא לך שלא בסמוך לוסתה ואפרישה. והוא הדין דה"מ למימר בסמוך לוסתה ואפרישה: והא נמצא קתני. תימה דעדיפא מיניה הוה מצי למיפרך מהא דקתני סיפא נמצא על שלה טמאים מספק ופטורין מן הקרבן ואמאי פטור כיון דאמרה נטמאתי: המשמש מת בעריות פטור. והא דתנן בפרק ב' דנדה (דף יד.) נמצא על שלה כשיעור וסתה חייבין בקרבן ומפרש בגמרא משל לשמש ועד זה נכנס וזה יוצא וצריך לאוקומה דפירש בקישוי דאי בפירש מת אין זה שיעור וסתה: דאי ס"ד חייב כו'. כל מה שמדקדק רבא מן המשנה יכול לדקדק מן הפסוק דנפקא לן בשמעת' אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי מדכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב דלא תפרוש משמע אלמא משמש מת פטור דכיון שהוזהר שלא לפרוש יש לו להמתין עד שימות האבר ותימה דבפרק הבא על יבמתו (יבמות נה: ושם) נפקא ליה לרבא משכבת זרע דכתיב באשת איש דמשמש מת פטור: אם כן מצינו ארוכה וקצרה בנדה. י"מ אם כן כדרב הונא דאמר נועץ צפרניו וקשה דתקשי ליה מתני' דמשמע שיש תקנה בשלא פירש מיד אלא יש לפרש דאדאביי פריך דבשלמא אי משמש מת פטור אין שייך כאן ארוכה וקצרה כיון שאין איסור בעילת נדה בשתיהן כמו גבי מקדש שיש בשתיהם טומאת מקדש ולהכי לא תנא ארוכה וקצרה בנדה שהפטור אינו על ידי שהיא בעילה קצרה אלא ע"י שאין כאן בעילה כלל אלא לאביי דאמר חייב ובעילה היא כשפירש באבר מת ה"ל למתני פירש בארוכה דהיינו הנאה מרובה חייב ובקצרה שמקצר הנאת תשמיש דהיינו הנאה מועטת פטור דלא נטעי למימר משמש מת בעריות פטור מדשבקינן להאי לישנא דתנן גבי מקדש ומשני דלהכי שבקינן משום דלא מיתני שפיר כיון דארוכה דהתם קצרה דהכא וכי תימא דליתני איפכא בקצרה חייב בארוכה פטור כיון דלא מצי למיתני כי התם שבקינן לההוא לישנא לגמרי ועוד שאם כן לא היה שונה טעם הפטור והחיוב דאדרבה ארוכה משמע טפי חיוב וקצרה פטור:

שבועות יח.

Navigate the library