Shevuot 26a · Talmud

חֲדָא מִינַּיְיהוּ רַב פָּפָּא אַמְרַהּ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבֹא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ – אֵין לִי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה; שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם״. אֵין לִי אֶלָּא לְהַבָּא, לְשֶׁעָבַר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה״. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ – לְהַבָּא. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אִם כֵּן, אֵין לִי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲטָבָה וְהָרָעָה, דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה מִנַּיִן? אָמַר לוֹ: מֵרִבּוּי הַכָּתוּב. אָמַר לוֹ: אִם רִיבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ, רִיבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ! שַׁפִּיר קָא אָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – שֶׁשִּׁימֵּשׁ אֶת רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה, שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בִּכְלָל וּפְרָט – אִיהוּ נָמֵי דּוֹרֵשׁ בִּכְלָל וּפְרָט. רַבִּי עֲקִיבָא – שֶׁשִּׁימֵּשׁ אֶת נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ, שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בְּרִיבָּה וּמִיעֵט – אִיהוּ נָמֵי דּוֹרֵשׁ רִיבָּה וּמִיעֵט. מַאי רַבִּי עֲקִיבָא דְּדָרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי? דְּתַנְיָא: ״אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע״ – רִיבָּה, ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ – מִיעֵט, ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם״ – חָזַר וְרִיבָּה; רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל. מַאי רִיבָּה? רִיבָּה כֹּל מִילֵּי, וּמַאי מִיעֵט? מִיעֵט דְּבַר מִצְוָה. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל דָּרֵישׁ כְּלָל וּפְרָט: ״אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם״ – כְּלָל, ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ – פְּרָט, ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם״ – חָזַר וְכָלַל; כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְעֵין הַפְּרָט; מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – לְהַבָּא, אַף כֹּל לְהַבָּא. אַהֲנִי כְּלָלָא, לְאֵתוֹיֵי אֲפִילּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה לְהַבָּא; אַהֲנִי פְּרָטָא, לְמַעוֹטֵי אֲפִילּוּ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה לְשֶׁעָבַר. אֵיפוֹךְ אֲנָא! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: דּוּמְיָא דִּ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ – מִי שֶׁאִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם ״בַּל יַחֵל דְּבָרוֹ״; יָצָאתָה זוֹ, שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם ״בַּל יַחֵל דְּבָרוֹ״, אֶלָּא מִשּׁוּם ״בַּל תְּשַׁקְּרוּ״. רַב יִצְחָק בַּר אָבִין אָמַר, אָמַר קְרָא: ״אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם״ – מִי שֶׁהַשְּׁבוּעָה קוֹדֶמֶת לַבִּיטּוּי, וְלֹא שֶׁהַבִּיטּוּי קוֹדֶמֶת לַשְּׁבוּעָה; יָצָא זֶה ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״, שֶׁהַמַּעֲשֶׂה קוֹדֵם לַשְּׁבוּעָה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה״ – פְּרָט לְאָנוּס. ״וְנֶעְלַם״ – פְּרָט לְמֵזִיד. ״מִמֶּנּוּ״ – שֶׁנִּתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ שְׁבוּעָה. יָכוֹל שֶׁנִּתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ חֵפֶץ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בִּשְׁבוּעָה וְנֶעְלַם״ – עַל הֶעְלֵם שְׁבוּעָה הוּא חַיָּיב, וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם חֵפֶץ. אָמַר מָר: ״הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה״ – פְּרָט לְאָנוּס. הֵיכִי דָּמֵי? כִּדְרַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי, כִּי הֲווֹ קָיְימִי מִקַּמֵּי דְּרַב, מָר אֲמַר: שְׁבוּעֲתָא דְּהָכִי אֲמַר רַב, וּמָר אָמַר: שְׁבוּעֲתָא דְּהָכִי אֲמַר רַב. כִּי אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר כְּחַד מִינַּיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: וַאֲנָא בְּשִׁיקְרָא אִישְׁתְּבַעִי?! אֲמַר לֵיהּ: לִבָּךְ אֲנָסָךְ. ״וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ״ – שֶׁנִּתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ שְׁבוּעָה. יָכוֹל שֶׁנִּתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ חֵפֶץ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בִּשְׁבוּעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ״ – עַל הֶעְלֵם שְׁבוּעָה הוּא חַיָּיב, וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם חֵפֶץ. מַחֲכוּ עֲלֵיהּ בְּמַעְרְבָא: בִּשְׁלָמָא שְׁבוּעָה – מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּלָא חֵפֶץ, כְּגוֹן דְּאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל פַּת חִטִּין״, וּכְסָבוּר ״שֶׁאוֹכַל״ קָאָמַר – דִּשְׁבוּעֲתֵיהּ אִינְּשִׁי, חֶפְצָא דְּכִיר; אֶלָּא חֵפֶץ בְּלֹא שְׁבוּעָה, הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דְּאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל פַּת חִטִּין״, וּכְסָבוּר ״שֶׁל שְׂעוֹרִים״ קָאָמַר – דִּשְׁבוּעֲתֵיהּ דְּכִיר לֵיהּ, חֶפְצָא אִינְּשִׁי. כֵּיוָן דְּחֶפְצָא אִינְּשִׁי לְהוּ, הַיְינוּ הֶעְלֵם שְׁבוּעָה! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דָּא וְדָא אַחַת הִיא. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אַלְמָא חֵפֶץ בְּלֹא שְׁבוּעָה לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? וְהָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ – כְּגוֹן דְּאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל פַּת חִטִּין״, וְהוֹשִׁיט יָדוֹ לַסַּל לִיטּוֹל פַּת שְׂעוֹרִין; וְעָלְתָה בְּיָדוֹ שֶׁל חִטִּין, וּכְסָבוּר שְׂעוֹרִים הִיא וַאֲכָלָהּ; דִּשְׁבוּעֲתֵיהּ דְּכִיר לֵיהּ, חֶפְצָא הוּא דְּלָא יָדַע לֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: כְּלוּם מְחַיְּיבַתְּ לֵיהּ קׇרְבָּן – אֶלָּא אַמַּאי דִּתְפִיס בִּידֵיהּ; הֶעְלֵם שְׁבוּעָה הוּא! לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא – אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: סוֹף סוֹף, קׇרְבָּן דְּקָא מַיְיתֵי עֲלַהּ דְּהַאי פַּת מִיהַת, הֶעְלֵם שְׁבוּעָה הוּא! וְרַב יוֹסֵף אָמַר לָךְ: כֵּיוָן דְּכִי יָדַע לֵיהּ דְּחִטִּין הוּא – פָּרֵישׁ מִינֵּיהּ, הֶעְלֵם חֵפֶץ הוּא. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: הֶעְלֵם זֶה וְזֶה בְּיָדוֹ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי הֶעְלֵם שְׁבוּעָה בְּיָדוֹ, וְחַיָּיב. אַדְּרַבָּה, הֲרֵי הֶעְלֵם חֵפֶץ בְּיָדוֹ, וּפָטוּר! אָמַר רַב אָשֵׁי: חָזֵינַן; אִי מֵחֲמַת שְׁבוּעָה קָא פָרֵישׁ – הֲרֵי הֶעְלֵם שְׁבוּעָה בְּיָדוֹ, וְחַיָּיב; אִי מֵחֲמַת חֵפֶץ קָא פָרֵישׁ – הֲרֵי הֶעְלֵם חֵפֶץ בְּיָדוֹ, וּפָטוּר. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: כְּלוּם פָּרֵישׁ מִשְּׁבוּעָה – אֶלָּא מִשּׁוּם חֵפֶץ! כְּלוּם פָּרֵישׁ מֵחֵפֶץ – אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּעָה! אֶלָּא לָא שְׁנָא. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן:

שאין בהן הרעה והטבה - שאזרוק צרור לים: ת"ל כי תשבע לבטא - מכל מקום: ר' ישמעאל ששימש כו' - הכי שמיע ליה לרבי יוחנן שר' ישמעאל שימש את רבי נחוניא: מאי מיעט מיעט מצוה - דדבר שאי אפשר הוא וה"ה למשנה את הידוע לאדם: לא יחל דברו - לא משמע אלא בדבר שאפשר לו לקיים שבועתו והיינו להבא: לא תשקרו - בשעה שתשבעו לא תצא לשקר: האדם בשבועה - שיהא אדם בשעת שבועה שיהא לבו עליו: פרט לאנוס - כדמפרש לקמיה כגון בשבועה לשעבר וכסבור שנשבע באמת ולקמיה בעי אם כן שגגת שבועה לשעבר היכי משכחת לה: בשבועה ונעלם - שנתעלמה ממנו שבועה: העלם חפץ - בלא שבועה לקמן מפרש לה: לבך אנסך - כסבור היית לישבע באמת: אינשי - שכח: אחת היא - אי אתה מוצא העלם חפץ בלא העלם שבועה וזו היא אינה משנה: אלמא לא - אין אתה מוצא זו בלא זו בתמיה והא משכחת לה כו': עלה דהאי פת - שאכל וגבי דהאי פת העלם שבועה היא כסבור שלא נשבע עליה שהרי סבור שהיא של שעורים: חזינן כו' - כבר פירשתיו אצל העלם טומאה ומקדש בשילהי ידיעות הטומאה: לא שנא - ופטור:

חדא מינייהו רב פפא אמרה. דמלך בתר אביי ורבא כדמוכח בפרק (בתרא דמסכת מועד קטן (דף כו)) ולא היו יודעים התלמידים אם מדעתו אמרה או משום רבו: מיעט דבר מצוה. המ"ל מיעט דבר דליתיה בלאו והן ולשמואל מילתא דליתיה בלהבא וצ"ל דשקולים הן דלמאן דדריש ריבה ומיעט וריבה לית לן למעוטי אלא חדא מילתא: ולא שקדמה ביטוי לשבועה. ואתא האי קרא לגלויי על להרע או להיטיב דממעט לשעבר אבל בהאי לחודיה לא סגי: את לבך אנסך. נראה דלאו למפטריה מקרבן גרידא קאמר שלא יצטרך לכתוב על פנקסו שיביא חטאת שמינה לכשיבנה בית המקדש אלא אפילו עונש נמי ליכא כדמוכח בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כה:) דאמר התם כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות ומפרש היכי דמי שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דכל חד וחד אדעתיה שפיר משתבע ולא דמי לההיא דהשולח (גיטין דף לה. ושם) שאמרה יהנה סם המות באחד מבניה שנענשה דגבי ממון שאני דמעיקרא הוה לה למידק שסופה לבא לידי שבועה אם תאבדנו ומיהו תימה אמאי לא מיבעיא תרי קראי חד לפטור מקרבן וחד לפטור מעונש כדאשכחן בפ"ב דנדרים (דף יז.) גבי נשבע לבטל את המצוה דמיבעי לן תרי קראי חד לפטור מקרבן וחד לפטור ממלקות ויש לומר דלא דמי כלל דהתם שפיר מיבעי לן תרי קראי חד למיפטר שוגג מקרבן וחד למיפטר מזיד ממלקות אבל הכא כשפטר שוגג פטרו לגמרי מקרבן ומעונש וההיא דס"פ ד' אחין (יבמות דף לג. ע"ש) דקאמר לרבי חייא בר קפרא שקורי משקר ולבר קפרא רבי חייא שקורי משקר לא לענין עונש שבועה קמיבעיא ליה היאך אירע תקלה על ידם אלא במה היה טועה לומר ששמע מרבי כדבריו:

שבועות כו.

Navigate the library