Shevuot 38b · Talmud

אוֹ דִלְמָא אַכׇּל חֲדָא וַחֲדָא מִיחַיַּיב? תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים חַטָּאוֹת. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּפָרֵישׁ – רַבִּי חִיָּיא מִנְיָנָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן? אֶלָּא לָאו דְּלָא פָּרֵישׁ – וּשְׁמַע מִינַּהּ פְּרָטָא הָוֵי? אָנַסְתָּ וּפִתִּיתָ אֶת בִּתִּי כּוּ׳. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? הוֹאִיל וְעִיקַּר קְנָס הוּא תּוֹבֵעַ. אָמַר רָבָא: מָשָׁל דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁאָמַר לַחֲבֵירוֹ: ״תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״, אָמַר לוֹ: ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי חִטִּין״; וְאִשְׁתְּכַח דְּחִטִּין הוּא דְּלֵית לֵיהּ, הָא שְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין אִית לֵיהּ – דְּפָטוּר; דְּכִי אִשְׁתְּבַע אַחִטִּין – אַקּוּשְׁטָא מִשְׁתְּבַע. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי?! הָתָם – בְּחִטִּין קָא כָפַר לֵיהּ, בִּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין לָא קָא כָפַר לֵיהּ. הָכָא – בְּכוּלַּהּ מִילְּתָא הוּא דְּקָא כָפַר לֵיהּ! הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלָל״; וְאִשְׁתְּכַח חִטִּין הוּא דְּלֵית לֵיהּ, הָא שְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין אִית לֵיהּ – דְּמִיחַיַּיב! אֶלָּא כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן – קְנָס הוּא תּוֹבֵעַ, וְלֹא בּוֹשֶׁת וּפְגָם; לְדִבְרֵי חֲכָמִים – אַף בּוֹשֶׁת וּפְגָם הוּא תּוֹבֵעַ. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? אָמַר רַב פָּפָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: לָא שָׁבֵיק אִינִישׁ מִידֵּי דְּקִיץ, וְתָבַע מִידֵּי דְּלָא קִיץ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא שָׁבֵיק מִידֵּי דְּכִי מוֹדֵה בֵּיהּ לָא מִיפְּטַר, וְתָבַע מִידֵּי דְּכִי מוֹדֵה בֵּיהּ מִיפְּטַר. הֲדַרַן עֲלָךְ שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין – הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף, וְהַהוֹדָאָה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה. וְאִם אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה – פָּטוּר. כֵּיצַד? ״שְׁתֵּי כֶּסֶף לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה״ – פָּטוּר. ״שְׁתֵּי כֶּסֶף וּפְרוּטָה לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה״ – חַיָּיב. ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי״ – פָּטוּר. ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר״ – חַיָּיב. ״מָנָה לְאַבָּא בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִישִּׁים דִּינָר״ – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה. ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, אָמַר לוֹ ״הֵן״; לְמָחָר אָמַר לוֹ: ״תְּנֵהוּ לִי״, ״נְתַתִּיו לָךְ״ – פָּטוּר. ״אֵין לְךָ בְּיָדִי״ – חַיָּיב. ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, אָמַר לוֹ ״הֵן״; ״אַל תִּתְּנֵהוּ לִי אֶלָּא בְּעֵדִים״, לְמָחָר אָמַר לוֹ ״תְּנֵהוּ לִי״, ״נְתַתִּיו לָךְ״ – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לִיתְּנוֹ בְּעֵדִים. ״לִיטְרָא זָהָב יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לִיטְרָא כֶּסֶף״ – פָּטוּר. ״דִּינַר זָהָב יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא דִּינָר כֶּסֶף וּטְרֵיסִית וּפוּנְדָּיוֹת וּפְרוּטָה״ – חַיָּיב, שֶׁהַכֹּל מִין מַטְבֵּעַ אַחַת. ״כּוֹר תְּבוּאָה לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית״ – פָּטוּר. ״כּוֹר פֵּירוֹת לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית״ – חַיָּיב, שֶׁהַקִּטְנִית בִּכְלַל פֵּירוֹת. טְעָנוֹ חִטִּין, וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין – פָּטוּר. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב. הַטּוֹעֵן לַחֲבֵירוֹ בְּכַדֵּי שֶׁמֶן, וְהוֹדָה לוֹ בְּקַנְקַנִּים – אַדְמוֹן אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוֹדָה לוֹ מִקְצָת מִמִּין הַטַּעֲנָה, יִשָּׁבַע. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן. טְעָנוֹ כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת; וְהוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּקַּרְקָעוֹת, בַּקַּרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים – פָּטוּר. הוֹדָה בְּמִקְצָת הַקַּרְקָעוֹת – פָּטוּר. בְּמִקְצָת הַכֵּלִים – חַיָּיב, שֶׁהַנְּכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת זוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן. אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן; אֲבָל נִשְׁבָּעִין לַקָּטָן וְלַהֶקְדֵּשׁ. גְּמָ׳ הֵיכִי מַשְׁבְּעִינַן לֵיהּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בִּשְׁבוּעָה הָאֲמוּרָה בְּתוֹרָה, דִּכְתִיב: ״וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם״. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: כְּמַאן – כְּרַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידִי, דְּאָמַר: בָּעֵינַן שֵׁם הַמְיוּחָד? אֲמַר לֵיהּ: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, דְּאָמְרִי בְּכִינּוּי; וְנָפְקָא מִינַּהּ צְרִיךְ לְאַתְפּוֹשֵׂי חֶפְצָא בִּידֵיהּ. וְכִדְרָבָא – דְּאָמַר רָבָא: הַאי דַּיָּינָא דְּאַשְׁבַּע ״בַּה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם״ – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁטָּעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה, וְחוֹזֵר. וְאָמַר רַב פָּפָּא: הַאי דַּיָּינָא דְּאַשְׁבַּע בִּתְפִלִּין – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁטָּעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה, וְחוֹזֵר. וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב פָּפָּא. הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא – דְּהָא לָא נָקֵיט חֶפְצָא בִּידֵיהּ; וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב פָּפָּא – דְּהָא נָקֵיט חֶפְצָא בִּידֵיהּ. שְׁבוּעָה מְעוּמָּד; תַּלְמִיד חָכָם – מְיוּשָּׁב. שְׁבוּעָה בְּסֵפֶר תּוֹרָה; תַּלְמִיד חָכָם – לְכַתְּחִלָּה בִּתְפִלִּין. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין, אַף הִיא בִּלְשׁוֹנָהּ נֶאֶמְרָה. אוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ,

או דלמא - ולא לך אפרטא קאי ויש כאן כ': אי דפריש - לכל אחד ואחד ולא לך פקדון ותשומת יד גזל ואבידה: ועיקר קנס הוא תובע - עיקר תביעתו על הקנס היא ואע"ג דבושת ופגם נמי בכלל כפירה נינהו לא מיחייב עלייהו כדמפרש ואזיל: הכא בכולה מילתא כפר ליה - דהא לא אנסתי קאמר והבושת ופגם בכלל כפירה: הא לא דמיא - קשיא דאביי הוא דקמסיק למילתיה: מתני' שבועת הדיינין - שהדיינים משביעין ע"י הודאת מקצת הטענה שלימדוה מאשר יאמר כי הוא זה (שמות כ״ב:ז׳) וכתב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו דהיינו שבועה: הטענה - שהשבועה באה על ידה לא תהא פחות משתי כסף: וההודאה - שמחייבתו לישבע לא תהא פחות מפרוטה ובגמ' פליגי רב ושמואל בפרוטה זו אם מתוך שתי כסף של טענה היא או צריך שתהא טענת הכפירה של כסף שתי מעות כסף לבד פרוטה של הודאה: שתי כסף - שתי מעות כסף דהא שתי לשון נקבה היא והן שליש הדינר: אין לך בידי אלא פרוטה פטור - שאין ההודאה ממין הטענה שזה טענו כסף וזה הודה לו נחשת וכגון שלא טענו לו שתי מעות של מטבע אלא משקלו אם טענו מטבע הרי הודה לו במטבע כדלקמן: שתי כסף ופרוטה כו' - קסבר טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב: אין לך בידי פטור - שאין כאן הודאה: שהוא כמשיב אבידה - שהיה יכול להעיז פניו ולכפור ומדלא העיז הרי הוא כמשיב אבידה שאינו חייב שבועה כדאמרינן במסכת גיטין (דף מח:) המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם: גמ'. כר' חנינא בר אידי - בשלהי שבועת העדות (לעיל שבועות ד' לה:) השבע ולא תשבע כו': אפי' תימא בכינוי - והא דאמר רב בשבועה האמורה בתורה: לאתפוסי חפצא - קאמר או ספר או תפילין כאברהם דאתפסיה לאליעזר ברית מילה: דאשבע בה' אלהי השמים - ולא התפיסו חפץ נעשה כטועה בדבר משנה ואע"ג דלא תנן לה במשנה שמעתא דרב היא והרי היא כדבר משנה כדאמרי' בסנהדרין (ד' לג.) דטועה בדבר האמוראים חוזר ולא אמרינן מה שעשה עשוי וישלם מביתו: תלמיד חכם - נשבע מיושב: בספר תורה - ואע"ג דאוקימנא דלא כרב פפא לכתחלה מיהא ספר תורה בעינן ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה והא אמרן ארור בו שבועה: ת"ח - די לו לכתחלה בתפלין מפני כבודו: אף היא - לקמן מפרש מאי אף: בלשונה - בכל לשון שהוא מבין בו:

אנסת ופתית כו'. תימה למאי דלא מחייבין בהזהב (ב"מ דף מח.) אלא ביחוד כלי א"כ הכא כיון דפרעיה תו לא מיפטר בהודאה וי"ל כגון שיחד לו בענין זה שיגבה מן הכלי כל מה שיחייבוהו בית דין: מתני' שבועת הדיינין. הא דלא נקט נוהגת באנשים ובנשים כדתנן לעיל (שבועות דף לו:) גבי פקדון משום דמילתא דפשיטא היא ולעיל לא תני אלא דלא נימא נילף שבועת הפקדון משבועת העדות: אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור. מהשתא הו"ל לרב לאפלוגי [ר"ג] כדפליג בסיפא בשטענו חטין והודה לו בשעורין ולשמואל אדלעיל שתי כסף יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי כו' אלא נטר עד לבסוף ופליג אכולהו וצריך לדקדק אמאי צריכי כל הנך ואיכא מינייהו דתני איידי: לאתפושי חפצא בידיה. תימה דבשבועת העדות וביטוי ופקדון כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבועת הדיינין ליבעי בהו אנקוטי חפצא: האי דיינא דאשבע בתפלין כו'. ואע"ג שהשביע אברהם את אליעזר במילה הא אמרינן בסמוך דתלמיד חכם לכתחלה בתפלין אי נמי כיון דעדיין לא נצטוו יותר הוי כספר תורה לגבייהו:

שבועות לח:

Navigate the library