Shevuot 21a · Talmud

קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְשַׁנִּי לֵיהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כְּשֵׁם שֶׁמֵּבִיא קׇרְבָּן עַל שֶׁקֶר, כָּךְ מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שָׁוְא; וְרַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דִּמְחַיֵּיב לְשֶׁעָבַר כִּלְהַבָּא. מֵיתִיבִי: אֵי זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא – נִשְׁבָּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לְאָדָם. שְׁבוּעַת שֶׁקֶר – נִשְׁבָּע לְהַחְלִיף! אֵימָא נִשְׁבָּע וּמַחְלִיף. כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ – שֶׁקֶר, וְאַזְהַרְתֵּיהּ מִ״לֹּא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר״. ״אוֹכַל״ וְ״לֹא אוֹכַל״ – עוֹבֵר בְּ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״. וְאֵי זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא? נִשְׁבָּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לְאָדָם. אָמַר רַב פָּפָּא: הָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ – לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר; דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: אָמַר רַב עַמְרָם, אָמַר רַב יִצְחָק, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: כֹּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה – לָאו שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו, וְשֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו; חוּץ מִנִּשְׁבָּע וּמֵימֵר וּמְקַלֵּל אֶת חֲבֵירוֹ בַּשֵּׁם. נִשְׁבָּע מְנָלַן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אָמַר קְרָא: ״לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה״ – בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה אֵין מְנַקִּין אוֹתוֹ, אֲבָל בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה מַלְקִין אוֹתוֹ וּמְנַקִּין אוֹתוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: ״לֹא יְנַקֶּה״ כְּלָל? אִי כְּתִיב ״כִּי לֹא יְנַקֶּה״ – כִּדְקָאָמְרַתְּ; הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״כִּי לֹא יְנַקֶּה ה׳״ – ה׳ הוּא דְּאֵינוֹ מְנַקֶּה, אֲבָל בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה מַלְקִין אוֹתוֹ וּמְנַקִּין אוֹתוֹ. אַשְׁכְּחַן שְׁבוּעַת שָׁוְא, שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְנָלַן? רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: ״לַשָּׁוְא״ ״לַשָּׁוְא״ שְׁתֵּי פְּעָמִים; אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִשְׁבוּעַת שָׁוְא, תְּנֵהוּ עִנְיָן לִשְׁבוּעַת שֶׁקֶר. וְהָוֵי בַּהּ רַבִּי אֲבָהוּ: הַאי שְׁבוּעַת שֶׁקֶר הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל – לָאו שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה הוּא! וְאֶלָּא דְּאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל״, וְלֹא אָכַל – הַאי מִי לוֹקֶה?! וְהָא אִיתְּמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּכָּר זוֹ הַיּוֹם״, וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא אֲכָלָהּ – רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֵינוֹ לוֹקֶה! רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה – מִשּׁוּם דְּהָוֵה לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְכׇל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה – מִשּׁוּם דְּהָוֵה הַתְרָאַת סָפֵק, וְהַתְרָאַת סָפֵק לֹא שְׁמָהּ הַתְרָאָה. וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: תְּהֵא בְּ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״. וּמַאי שְׁנָא? אָמַר רָבָא: בְּפֵירוּשׁ רִיבְּתָה תּוֹרָה שְׁבוּעַת שֶׁקֶר דּוֹמָה לְשָׁוְא, מָה שָׁוְא לְשֶׁעָבַר, אַף שֶׁקֶר נָמֵי לְשֶׁעָבַר. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״, וַאֲכָלָהּ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. זוֹ הִיא שְׁבוּעַת בִּטּוּי, שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. זוֹ הִיא – לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ – דְּלָא לָקֵי? לָא, לְמַעוֹטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ מִקׇּרְבָּן – זוֹ הִיא דְּעַל שִׁגְגָתָהּ קׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, אֲבָל ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ לָא. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּאָמַר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבֹא; אֲבָל מִילְקָא לָקֵי.

קמ"ל כדמשני ליה - לקמן: ואיבעית אימא - הא דקתני שוא ושקר אחת הן לומר לך כשם שמביא קרבן על שבועת שקר כך מביא קרבן על שוא דאכלתי ולא אכלתי ור"ע היא דמחייב במתניתין לשעבר כלהבא: נשבע להחליף - לשנות את האמת בשבועתו היינו לשעבר כגון אכלתי ולא אכל לא אכלתי ואכל: אימא נשבע ומחליף - נשבע לעשות ואחר כך החליף את דברו ולא עשה או שלא לעשות ועשה: ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר - והכי משמע בשעת שבועה לא תהא שקר דהיינו לשעבר: לא יחל - להבא הוא דאילו לשעבר כבר החל משנשבע: לשנות את הידוע - על האיש שהוא אשה: והא דרבי אבהו - הא דא"ר ירמיה לעיל א"ר אבהו דאמר משמיה דר' יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר לאו בפירוש אמר ר' אבהו בהאי לישנא אלא מכללא איתמר דשמעיה ר' ירמיה לר' אבהו בחדא מילתא דאיירי בה ר' יוחנן בשבועת שקר ואוקמה רבי אבהו באכלתי ולא אכלתי מההוא כללא א"ר ירמיה משום ר' אבהו א"ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר: ומאי כללא דאמר רב אידי כו' - ומסקנא סיפא דשמעתא וא"ר אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי: חוץ מנשבע ומימר ומקבל את חבירו בשם - המיוחד והא מילתא עיקרה בפ"ק דתמורה והתם מפורש טעמא דמימר ומקלל והכא נשבע לחודיה מפרש משום גררא דמכללא איתמר דר' אבהו: אי כתיב כי לא ינקה כדקאמרינן: והוי בה גרסינן: ה"ד - דאיצטריך למילף מלשוא לשוא: התראת ספק - ספק אם יעבור על התראה אם לאו שיכול לומר עדיין יש שהות ביום ואין המתרה יכול לכוין שיעבור היום בתוך כדי דבור של התראה: וא"ר אבהו תהא - הך שבועת שקר דא"ר יוחנן דאיתרבאי מלשוא לשוא באכלתי ולא אכלתי: ומאי שנא - הך מאוכל ולא אכל הא בכולהו לאו שאין בו מעשה נינהו: בפירוש ריבתה תורה כו' - מדאפקיה בלשון שוא: מה שוא לשעבר - נשבע לשנות את הידוע לאדם אף שקר דלשעבר איתרבאי למלקות ולא לשקר דלהבא ומההוא כללא א"ר ירמיה משום ר' אבהו אכלתי ולא אכלתי שקר: שבועה שלא אוכלנה - לקמן מפרש בפירקין למה לי למינקט תלת שבועות: אינו חייב אלא אחת - דאין שבועה חלה על שבועה דכיון דנשבע שבועה ראשונה הוה לה שבועה שניה לקיים את המצוה ותנן במתניתין דפטור: לא למעוטי מקרבן - וזו היא אשגגתה קאי: זו היא דעל שגגתה קרבן - אבל שבועה לשעבר ליתא בקרבן ור' ישמעאל היא דאמר במתני' אינו חייב אלא על העתיד:

קמ"ל כדשני ליה. וא"ת א"כ בלא דיבור אחד נאמרו דרשינן ליה מה' לא ינקה אבל ב"ד של מטה מלקין אותו וי"ל דהשתא הדר ביה ממאי דאמר בדיבור אחד נאמרו ומיהו בירושלמי ובסיפרי מוכח בהדיא דבדיבור אחד נאמרו דקאמר התם שוא ושקר בדיבור אחד נאמרו וכן מחלליה מות יומת וביום השבת כו' וללישנא דבסמוך דאכלתי ולא אכלתי שקר ויליף מלשוא לשוא ב' פעמים איצטריך שפיר הא דבלאו אחד נאמר משום דאיכא למיפרך אדרשא דלשוא כדפריך לקמן ומאי שנא פירוש אפי' אוכל ולא אוכל נמי ומשני בפירוש ריבתה תורה כו' והיינו דבלאו אחד נאמרו כדפרישית בפ"ק (דף ג: ד"ה בפירוש) ואיצטריך נמי דרשא דלשוא לשוא משום דלא ' נאמרו בדיבור אחד לענין שבועה אלא לענין עדות דבדברות הראשונות כתיב לא תענה ברעך עד שקר ובדברות האחרונות עד שוא אבל השתא דכתיב לשוא לשוא ילפינן שפיר ממאי דבדיבור אחד נאמרו לענין עדות דלא מרבינן אלא אכלתי ולא אכלתי: חוץ מנשבע ומימר כו'. תימה והא ר' יוחנן אית ליה בהשוכר את הפועלים (ב"מ צ: ושם) גבי חסמה בקול והנהיגה בקול עקימת פיו הוי מעשה וי"ל דשאני התם דבדיבור עושה מעשה שהבהמה נמנעת מלאכול והוי כמו מימר דא"ל רבי יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדיבור קעביד מעשה בריש תמורה (דף ג:) וא"ת והא בפ' ד' מיתות (סנהדרין סה: ושם) גבי הא דמשני לר' יוחנן דעקימת שפתיו דמגדף לא הוי מעשה משום דישנו בקול ופריך עליה מחסמה בקול והנהיגה בקול דאמר ר' יוחנן דעקימת שפתיו הוי מעשה ומאי קושיא התם משום דבדיבור קעביד מעשה וי"ל דהתם משום עדים זוממין פריך דלא חשיב להו מעשה אע"ג דמתחייב הנידון על ידם ושם מפורש יותר: חוץ מנשבע ומימר וכו'. וא"ת וליחשוב נמי עדים זוממים ומוציא ש"ר ואע"ג דעדים זוממים קרינהו רחמנא מעשה בריש ב"ק (דף ה.) ומוציא שם רע נמי קאמר רבי יהודה גופיה בכתובות בפרק נערה (כתובות דף מו.) דאינו חייב עד שישכור עדים מ"מ חשיבי אין בהן מעשה דהא בפ"ק דמכות (דף ד: ושם) יליף מיניה ר' יהודה בעלמא דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו וי"ל כיון דכתיב בהו מלקות בהדיא לא חש למיתנינהו א"נ אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ והא לא תקשי דהכא קאמר רבי יהודה דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והתם קאמר דלוקין דהכא משמיה דרבי יוסי קאמר לה: אמר קרא כי לא ינקה כו'. וא"ת אמאי לא נפקא לן בריש אלו הן הלוקין (מכות יג:) דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מדאיצטריך קרא בנשבע ובמקלל חבירו בשם כדאמר בריש תמורה (דף ג:) ויש לומר דדלמא לא הוה דרשינן להכי הני קראי:

שבועות כא.

Navigate the library