Shevuot 48a · Talmud

אֶחָד אוֹמֵר גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי מַרְדְּעוֹת וְאֶחָד אוֹמֵר שָׁלֹשׁ – עֵדוּתָן קַיֶּימֶת. אֶחָד אוֹמֵר שָׁלֹשׁ וְאֶחָד אוֹמֵר חָמֵשׁ – עֵדוּתָן בְּטֵלָה, וּמִצְטָרְפִין לְעֵדוּת אַחֶרֶת. מַאי, לָאו לְעֵדוּת מָמוֹן? אָמַר רָבָא: הוּא וְאַחֵר מִצְטָרְפִין לְעֵדוּת אַחֶרֶת שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ; דְּהָוֵי לְהוּ תְּרֵי וְחַד, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם. אָמַר לַחֶנְוָנִי ״תֵּן לִי בְּדִינָר פֵּירוֹת״ כּוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁהַפֵּירוֹת צְבוּרִין וּמוּנָּחִין, וּשְׁנֵיהֶן עוֹרְרִין עֲלֵיהֶן; אֲבָל הִפְשִׁילָן בְּקוּפָּתוֹ לַאֲחוֹרָיו – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. אָמַר לַשּׁוּלְחָנִי ״תֵּן לִי״ כּוּ׳. וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָא קַמַּיְיתָא – בְּהָךְ קָא אָמְרִי רַבָּנַן, מִשּׁוּם דְּפֵירֵי עֲבִידִי דְּמַרְקְבִי, וְכֵיוָן דְּמַרְקְבִי לָא מְשַׁהוּ לֵיהּ; אֲבָל מָעוֹת דְּלָא מַרְקְבִי – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה. וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֲבָל בְּהָךְ אֵימָא מוֹדֶה לְהוּ לְרַבָּנַן; צְרִיכָא. כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ [וְכוּ׳], וְכֵן הַיְּתוֹמִין לֹא יִפָּרְעוּ. מִמַּאן? אִילֵימָא מִלֹּוֶה – אֲבוּהוֹן שָׁקֵיל בְּלָא שְׁבוּעָה, וְאִינְהוּ בִּשְׁבוּעָה?! הָכִי קָאָמַר: וְכֵן הַיְּתוֹמִים מִן הַיְּתוֹמִים, לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁמֵּת מַלְוֶה בְּחַיֵּי לֹוֶה; אֲבָל מֵת לֹוֶה בְּחַיֵּי מַלְוֶה – כְּבָר נִתְחַיֵּיב מַלְוֶה לִבְנֵי לֹוֶה שְׁבוּעָה, וְאֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו. שַׁלְחוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁבוּעָה זוֹ – מָה טִיבָהּ? שְׁלַח לְהוּ: יוֹרְשִׁין נִשְׁבָּעִין שְׁבוּעַת יוֹרְשִׁין, וְנוֹטְלִין. שַׁלְחוּהָ בִּימֵי רַבִּי אַמֵּי, אָמַר: כּוּלֵּי הַאי שָׁלְחִי לַהּ וְאָזְלִי? אִי אַשְׁכְּחִינַן בַּהּ טַעְמָא, מִי לָא שָׁלְחִינַן לְהוּ?! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הוֹאִיל וַאֲתָא לְיָדָן, נֵימָא בַּהּ מִילְּתָא: עָמַד בַּדִּין וָמֵת – כְּבָר נִתְחַיֵּיב מַלְוֶה לִבְנֵי לֹוֶה שְׁבוּעָה, וְאֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו. לֹא עָמַד בַּדִּין וָמֵת – יוֹרְשִׁין נִשְׁבָּעִין שְׁבוּעַת יוֹרְשִׁין, וְנוֹטְלִין. מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן: אַטּוּ בֵּי דִינָא קָא מְחַיְּיבִי לֵיהּ שְׁבוּעָה?! מֵעִידָּנָא דִּשְׁכֵיב לֹוֶה, אִיחַיַּיב לֵיהּ מַלְוֶה לִבְנֵי לֹוֶה שְׁבוּעָה! אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן: אִי אִיתַהּ לִדְרַב וְדִשְׁמוּאֵל, אִיתַהּ; אִי לֵיתַהּ, לֵיתַהּ. אַלְמָא מְסַפְּקָא לֵיהּ; וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי: עֲבַד רַב נַחְמָן עוֹבָדָא – יַחְלוֹקוּ! לִדְבָרָיו דְּרַבִּי מֵאִיר קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ. מֵתִיב רַב אוֹשַׁעְיָא: מֵתָה – יוֹרְשֶׁיהָ מַזְכִּירִין אֶת כְּתוּבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – שֶׁנִּשְׁבְּעָה וּמֵתָה. תָּא שְׁמַע: נָשָׂא רִאשׁוֹנָה וָמֵתָה, נָשָׂא שְׁנִיָּה וּמֵת הוּא – שְׁנִיָּה וְיוֹרְשֶׁיהָ קוֹדְמִין לְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה! הָכָא נָמֵי, שֶׁנִּשְׁבְּעָה וּמֵתָה. תָּא שְׁמַע: אֲבָל יוֹרְשָׁיו מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ, וְאֶת יוֹרְשֶׁיהָ, וְאֶת הַבָּאִין בִּרְשׁוּתָהּ! אָמַר רַב שְׁמַעְיָה, לִצְדָדִין קָתָנֵי: אוֹתָהּ – בְּאַלְמָנָה, וְיוֹרְשֶׁיהָ – בִּגְרוּשָׁה. מֵתִיב רַב נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא: יָפֶה כֹּחַ הַבֵּן מִכֹּחַ הָאָב –

אחד אומר גבוה שתי מרדעות - גבי עדות החדש תניא שהיו בודקין אותם כמה היתה גבוה מן הקרקע למראה עיניו באומד בשיפולו של רקיע: מרדעת - מלמד הבקר: מאי לאו - מצטרפין לעדות ממון כל אחד מהן כשר להעיד עם עד אחר בעדות ממון ואע"פ שידענו שאחד פסול וקשיא לרב חסדא: אמר רבא - הכי קאמר אחד מאלו מצטרף עם עד אחר אם יאמר כמותו בעדות זה והיינו עדות אחרת שנעשית כת זו המצטרפת עדות אחרת לעצמה בחדש זה דאיגלאי מילתא דקושטא אסהיד שהרי זה מסייעו והוי ליה תרי וחד: אימתי בזמן שהפירות כו' - אימתי צריך בעל הבית לישבע בזמן שהפירות צבורין כו': דפירי עבדי דמרקבו - וממהר חנוני להשליכם לתוך כליו של לוקח קודם קבלת הדינר שלא יחזור: לא שנו - דבשבועה מיהא שקלי יתומין מן היתומין אלא שמת מלוה כו': נתחייב מלוה שבועה - שלא התקבל כלום שהנפרע מן היתומין אפי' בשטר צריך שבועה ואין אדם מוריש ממון שהוא מחויב עליו שבועה לבניו לפי שאין הבנים יכולים לישבע שבועה זו שנתחייב אביהם: מה טיבה - להפקיע ממונם אם אין יכולין לישבע אותה שבועה ממש ישבעו שבועת יורשין כגון שבועה שלא פקדנו אבא ונוטלין: עמד בדין - שהוציא שטר זה על יתמי לוה ואמרו לו ב"ד השבע וטול: אם איתא לדרב ושמואל - דאין אדם מוריש שבועה לבניו איתיה בין עמד בדין בין שלא עמד בדין: יחלוקו - גבי שניהם חשודין דדמיא להא שאין אחד מהן יכול לישבע אלמא ליתא להא דרב ושמואל: אליבא דר"מ אוקמינא לעיל דאמר חזרה שבועה למקומה ורב נחמן עבד כר' יוסי: מתה - אלמנה שלא גבתה כתובתה: יורשיה מזכירין - ותובעין וגובין כתובתה: עד עשרים וחמש שנים - משמת בעלה ואם עברו כ"ה שנים ולא תבעוה הפסידוה דהכי תנן בכתובות בהנושא (כתובות דף קד.) כל זמן שהיא בבית אביה שלא נטלה מזונות מן היתומין גובה כתובתה עד כ"ה שנים ואם לא תבעה מחלתה קתני מיהת יורשין גובין כתובתה ועל כרחך בשבועת יורשין יגבוה מן היתומין אע"ג דמית לוה בחיי מלוה שהוא מת בחייה ונתחייבה שבועה ליורשין אלמא הורישה שבועה ליורשיה: ת"ש אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה וכו' - רישא דמתניתין בהכותב בכתובות (דף פו:) כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך הוא אינו יכול להשביעה לא אותה ולא יורשיה אבל יורשיו אם מת הוא ובאה לתובעם כתובתה משביעין אותה ואת יורשיה אם מתה והן באין לגבות כתובתה ומדקתני יורשיו משביעין אותה אלמא בדלא נשבעה עסקינן וקתני דנשבעין יורשיה ונוטלין וש"מ אדם מוריש שבועה: אותה באלמנה - דקתני יורשיו משביעין אותה מתוקמא אפי' באלמנה אבל ואת יורשיה דקתני מוקי לה רב ושמואל בגרושה אם גירשה זה נתחייב לה כתובתה בלא שבועה שהרי פטורה היא מן הנדר ומן השבועה ומתה בחייו ואחר כך מת הוא דהוה ליה מת מלוה בחיי לוה שכשמתה היא יש לה ממון גמור עליו בלא שבועה לפיכך הורישתו לבניה ויורשיה הבאין ליפרע מיורשיו צריכין לישבע כדתנן (לעיל שבועות דף מה:) היתומין מן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה:

נשבע בעל הבית. תימה דשבועת היסת לא ניתקנה אלא בימי רב נחמן כדמוכח לעיל (שבועות דף מו.) [בד"ה בדרבנן וכו'] ואמאי נשבע ויש לומר דמיירי כגון שלא נתן לו עתה כלום ואומר כבר נתתיו לך קודם שנתת לי הפירות מקודם ועוד מפרש ר"ת דמיירי ברישא שמדד החנוני פירות לכליו של בעל הבית ועודם ברשות חנוני ובסיפא נתן בעה"ב דינר בחנות ועדיין לא נטלו חנוני והוי חידוש שנוטלין בשבועה וכולה מתני' איירי בנשבעין ונוטלין עד ואלו נשבעין שלא בטענה וטעמא דנשבעין ונוטלין הואיל ויצאו קצת מחזקת שכנגדם וטעמא דר' יהודה דאין חנוני מודד פירות אלא אם כן קבל הדינר ולוקח בעה"ב בלא שבועה וכן בנתן לו דינר בסיפא אמר רבי יהודה שצריך ליתן לו הפירות דדרכו ליקח דינר ולמדוד פירות דמיירי בחנוני שאין מקיף ולפי זה ה"פ בברייתא דבגמ' אמר ר' יהודה אימתי נחלקו חכמים עלי בזמן שהפירות צבורין ומונחין כו' אבל בזמן שהפשילן לאחוריו מודו לי דהמע"ה וקשה דהאי אימתי לא הוי כשאר אימתי דעלמא דמפרש מילתא דת"ק בין בא לחלוק בין בא לפרש אבל לפי' הקונטרס הוי כשאר אימתי ולא תקשי הא דאמרי' עירובין (ד' פא:) בכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים והכא בא לחלוק דבכל הספרים גרסינן בפרק חלון (שם) שאמר ר' יהודה במשנה אבל אימתי דברייתא הוי שפיר לחלוק: רבי יהודה אומר כל שהפירות בידו כו'. הא דלא קאמר ר' יהודה הכא אין דרך חנוני לתת פירות עד שיטול דינר כדאמר גבי שולחני משום דדרך חנוני להקיף אלא דהכא איירינן באותו שאין דרכו להקיף ולקמן נמי לא שייך למימר כל שהאיסר בידו ידו על העליונה לפי שפעמים בעל הבית נותן איסר בפרוטות והתם לא שייך למימר כל שהאיסר כו' לכך תנא לישנא דליכא למיטעי:

שבועות מח.

Navigate the library