Shevuot 14b · Talmud

הַפְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת, וְהַחִיצוֹנָה נִשְׂרֶפֶת. וְכׇל שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית בְּכׇל אֵלּוּ – הַנִּכְנָס לְשָׁם אֵין חַיָּיב עָלֶיהָ. נִטְמָא בָּעֲזָרָה, וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ טוּמְאָה וְזָכוּר אֶת הַמִּקְדָּשׁ; נֶעְלַם הֵימֶנּוּ מִקְדָּשׁ וְזָכוּר הַטּוּמְאָה; נֶעְלַם מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה; וְהִשְׁתַּחֲוָה אוֹ שֶׁשָּׁהָה בִּכְדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה אוֹ בָּא לוֹ בָּאֲרֻוכָּה – חַיָּיב. בַּקְּצָרָה – פָּטוּר. זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ. וְאֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּדָּה שֶׁחַיָּיבִין עָלֶיהָ? הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ ״נִטְמֵאתִי״, וּפֵירַשׁ מִיָּד – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתוֹ הֲנָאָה לוֹ כְּבִיאָתוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״הַשֶּׁרֶץ״ – ״וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ״, עַל הֶעְלֵם שֶׁרֶץ חַיָּיב, וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא״ – עַל הֶעְלֵם טוּמְאָה חַיָּיב, וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״וְנֶעְלַם״ ״וְנֶעְלַם״ שְׁתֵּי פְּעָמִים, לְחַיֵּיב עַל הֶעְלֵם טוּמְאָה וְעַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ. גְּמָ׳ אָמַר רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע?! שְׁתַּיִם שֶׁהֵן שֵׁשׁ הָוְיָין – יְדִיעוֹת הַטּוּמְאָה תְּחִלָּה וָסוֹף, יְדִיעוֹת הַקּוֹדֶשׁ תְּחִלָּה וָסוֹף, יְדִיעוֹת מִקְדָּשׁ תְּחִלָּה וָסוֹף! וּלְטַעְמָיךְ, תַּמְנֵי הָוְיָין – דְּהָא אִיכָּא טוּמְאָה דְּקוֹדֶשׁ וְטוּמְאָה דְּמִקְדָּשׁ תְּחִלָּה וָסוֹף! הָא לָא קַשְׁיָא, שֵׁם טוּמְאָה אַחַת הִיא. מִכׇּל מָקוֹם שֵׁית הָוְיָין! אָמַר רַב פָּפָּא: לְעוֹלָם תַּמְנֵי הָוְיָין, אַרְבְּעֵי קַמָּיָיתָא, דְּלָא מַיְיתַן לֵיהּ לִידֵי קׇרְבָּן – לָא קָא חָשֵׁיב; אַרְבְּעֵה בָּתְרָיָיתָא, דְּמַיְיתַן לֵיהּ לִידֵי קׇרְבָּן – קָא חָשֵׁיב. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב פָּפָּא: לְעוֹלָם תַּמְנֵי הָוְיָין; וְאַרְבְּעֵי קַמָּיָיתָא, דְּלֵיתַנְהוּ בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ – קָא חָשֵׁיב; אַרְבְּעֵי בָּתְרָיָיתָא, דְּאִיתַנְהוּ בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ – לָא קָא חָשֵׁיב. בָּעֵי רַב פָּפָּא: נֶעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ הִלְכוֹת טוּמְאָה, מַהוּ? הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּלָא יָדַע אִי שֶׁרֶץ טָמֵא אִי צְפַרְדֵּעַ טָמֵא – זִיל קְרִי בֵּי רַב הוּא! לְעוֹלָם דְּיָדַע בְּטוּמְאַת שֶׁרֶץ; וּכְגוֹן דִּנְגַע בְּכַעֲדָשָׁה, וְלָא יָדַע כַּעֲדָשָׁה אִי מְטַמֵּא אִי לָא מְטַמֵּא. מַאי? כֵּיוָן דְּיָדַע דִּמְטַמֵּא שֶׁרֶץ בָּעוֹלָם – יְדִיעָה הִיא; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּכַעֲדָשָׁה לָא יָדַע אִי מְטַמֵּא אִי לָא מְטַמֵּא – הַעֲלָמָה הִיא? תֵּיקוּ. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: בֶּן בָּבֶל שֶׁעָלָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ מְקוֹם מִקְדָּשׁ – מַהוּ? אַלִּיבָּא דְּמַאן? אִי אַלִּיבָּא דְרַבִּי עֲקִיבָא דְּבָעֵי יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה – הָא לָא מְחַיֵּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ! אִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל דִּמְחַיֵּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ – הָא לָא בָּעֵי יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה! לָא צְרִיכָא; אַלִּיבָּא דְּרַבִּי – דְּבָעֵי יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה, וּמְחַיֵּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ, וְאָמַר יְדִיעַת בֵּית רַבּוֹ שְׁמָהּ יְדִיעָה. מַאי? כֵּיוָן דְּיָדַע דְּאִיכָּא מִקְדָּשׁ בָּעוֹלָם – יְדִיעָה הִיא; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דִּמְקוֹמוֹ לָא יְדַע לֵיהּ – הַעֲלָמָה הִיא? תֵּיקוּ. אֶחָד הַנִּכְנָס לָעֲזָרָה וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא, דְּאָמַר קְרָא: ״כְּכׇל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כׇּל כֵּלָיו

פנימית וחיצונה - מפרש בגמרא: ונאכלת ונשרפת - נמי מפרש בגמרא: נטמא בעזרה - וידע שנטמא: השתחוה - בהעלם זה: או ששהה כדי השתחואה - בגמרא מפרש שיעורא: או שבא לו בארוכה - שיצא לו דרך ארוכה שיש קצרה הימנו לצאת: חייב - ואפי' לא שהה תחלה ושיעורין הללו הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה: בקצרה פטור - היכא דלא השתחוה ולא שהה: זו היא - טומאה שאירעה לו בתוך עזרה: זו היא מצות עשה שבמקדש - דיש כאן מצות עשה וישלחו מן המחנה וגו' וכל טמא לנפש (במדבר ה׳:ב׳): שאין חייבין עליה - בית דין פר בהוראה ולא כהן משיח כדמפרש בגמרא: ואיזו היא מצות עשה שבנדה כו' - איידי דתנא בהוריות (דף ח:) אין חייבין על עשה שבמקדש אבל חייבין על עשה שבנדה קתני הכא איזו היא מצות עשה שבמקדש ואיזו היא שבנדה: היה משמש עם הטהורה - היינו דומיא דעשה שבמקדש שאירעה לו הטומאה משבא בהיתר לידי כניסה: ואמרה לו נטמאתי - עכשיו ופירש מיד בקושי האבר: חייב - אלא יעמוד בלא דישה עד שימות האבר ויפרוש בלא קושי וזהו עשה ובגמרא יליף לה: השרץ ונעלם - או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו (ויקרא ה׳:ב׳): ר' עקיבא אומר כו' - בגמרא מפרש מאי בינייהו: גמ' ה"ג אמר רב פפא לעולם תמני הויין וארבעי בתרייתא דמייתן ליה לידי קרבן קחשיב כו' ידיעות אחרונות מודיעות אותו שחטא ואית דגרסי ארבעי קמייתא דמייתן ליה לידי קרבן קא חשיב ואין נראה לי דא"כ מאי איכא דאמרי אם מפני שנוי הטעם אין דרך הש"ס לומר כן ולא ישאל אחריו מאי בינייהו: ארבעי בתרייתא - ידיעות שבסוף איתנהו בכל התורה שאין אדם מביא חטאת אא"כ נודע לו שחטא: ארבעי קמייתא - ידיעות שבתחלה: ליתנהו בכל התורה - שהאוכל חלב בשוגג אפילו לא נודע לו על חתיכה זו מעולם שהיא חלב ולאחר אכילה נודע לו חייב: נעלמו ממנו הלכות טומאה - כשנגע בשרץ וידע שנגע בשרץ אבל אינו יודע שהוא טמא: אי שרץ מטמא - כגון הצב והלטאה שדומין לצפרדע וסבור שאינו מטמא: זיל קרי בי רב הוא - תינוקות של בית רבן קורין החולד והעכבר והצב הלכך אין זו העלמה ויש כאן ידיעה בתחלה וכשאכל את הקדש נעלמה ממנו נגיעה ראשונה יש כאן ידיעה בתחלה והעלם אחריה ולכשיודע לו בסוף יהא חייב: ידיעה היא - ידיעה בתחלה יש כאן: העלמה היא - ואין כאן ידיעה בתחלה: בן בבל - שיודע שיש מקדש בירושלים אבל אין יודע מקומו מהו איכא ידיעה בתחלה או דלמא הא דתנן נעלם ממנו מקדש במי שהכיר בו כבר קאמר: הא לא בעי ידיעה בתחלה - כדאמרינן בשילהי פירקין (דף יט:): אליבא דרבי - דאמר בשמעתא קמייתא בפרקין קמא (דף ד.) דבעי ידיעה בתחלה ומחייב על העלם מקדש: ידיעה היא - למיהוי ידיעה בתחלה: או דלמא כיון דמקומו לא נודע לו - מעולם אין כאן ידיעה בתחלה ולא דמי לידיעת בית רבו דטומאה דאילו התם למד שהשרץ מטמא וכשנגע בו ידע שנגע בשרץ אבל לא נזכר לו להכיר שהוא טמא בנגיעה זו התם קאמרינן כיון שלמד שהנוגע בשרץ טמא וזה ידע כשנגע אין זה העלם אבל זה לא ידע מקום מקדש מימיו אין כאן ידיעת בית רבו: מה"מ - דבעינן כל הני לתוספת עזרה:

ארבעי קמייתא דלא מייתי ליה לידי קרבן כו'. זאת הגירסא עיקר וכן נראה לקונטרס אע"פ שפ"ה בריש מסכת שבת (דף ג. ושם) הנהו דאתו לידי חיוב חטאת קחשיב דהיינו העקירות לא קשיא מידי דהתם מיירי בזה עוקר וזה מניח ובהנחה אין המניח יכול לבא לידי חיוב חטאת אבל העוקר היה יכול לבא לידי חיוב חטאת אם היה גומר הוצאה אבל הכא בידיעה ראשונה לא נתחייב ובידיעה האחרונה נתחייב: זיל קרי בי רב הוא. והוי כמו שיש כאן ידיעה שהיה לו לשאול כיון שדבר זה ידוע לתינוקות אבל שרץ דמטמא בכעדשה דבסמוך אין ידוע אלא לתלמידים וא"ת תיפוק ליה דידע בבית רבו כשלמד דצב מטמא וי"ל בשלא למד אלא ראה שהעולם נזהרים ולא ידע באיזה א"נ למד ולא הבין בין צב לצפרדע מעולם ועוד יש לפרש זיל קרי בי רב הוא כלומר הרי ע"כ למד בבית רבו שצב כתיב בפרשה ובתינוק שנשבה ליכא לאוקומה כיון שיודע דחד מינייהו מטמא: ונעלם ממנו מקום מקדש מהו. לפי מה שפי' דחשיב ידיעה מה שהיה לו לשאול צריך לפרש דבזמן הזה מיירי שאין מצוי לישאל היכן מקומו ומ"מ נקט בן בבל לפי שבני א"י רגילין להכיר יותר ויש תימה אמאי לא חשיב בכך ונעלם מכלל דידע כמו ונעלמה מעיני כל חי (איוב כ״ח:כ״א) דגבי תורה: או דלמא כיון דמקומו לא ידע ליה העלמה היא. פי' בקונטרס דלא דמי לידיעת בית רבו דהתם ידע ששרץ מטמא וכשנגע בשרץ לא נזכר לו שלמד שיהא טמא בנגיעה זו משמע דלא הויא ידיעת בית רבו ידיעה אא"כ ידע בשעת נגיעה שנגע בשרץ ולעיל בפ"ק (שבועות דף ה.) דפריך ומי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו ומשני משכחת לה בתינוק שנשבה בין הנכרים ה"מ לשנויי כגון שלא ידע בשעת נגיעה שנגע בשרץ:

שבועות יד:

Navigate the library